ברגעי הטבח, בהם היורה מתבצר במועדון עם נשק אוטומטי, הכל עוד פתוח: אפשר שהוא שליח ארגון טרור מהמזרח התיכון, ואז ארצות הברית של אמריקה תחת מתקפה. אולי הוא מוסלמי סתם ואז כל המערב מותקף. אולי הוא בן עשרה לבן ואז הכל בגלל משחקי מחשב אלימים. אולי בגלל מוזיקת רוק כבד. אולי המסיבה, היא של גייז, אז זה טרור הומופובי – ואפשר להפנות טענות כלפי הסטרייטים, ואולי מדובר בחגיגת בר מצווה והנה נראה כי האנטישמיות מרימה ראשה, דווקא באמריקה "היכן שחשבנו שזה לא יכול לקרות".
נכון שאין ישראלים בין הנפגעים. אבל "זה היה יכול להיות כל אחד מאיתנו". וברגעים האלו, כשהאצבעות נחות על המקלדת, רפויות, מתחממות לאט, עוד לא יודעות אם אני אמור להתנגד או להתקיף, לצחוק או לבכות, אני מרשה לעצמי לקוות שמדובר לראשונה במחבל מארגון הפסיכופטים הרצחניים הבינלאומי, שמאגד תחתיו רוצחים ללא הבדל בין דת, גזע או מין – שייטול אחריות רק הפעם.
אולי הטרוריסט הוא בכלל חתול?
