"כך נראית קומה מינוס 2 בחניון איכילוב, שהוסבה לבית חולים שדה — על ידי אחיות, אלא מה." כתבה בעמוד הפייסבוק שלה מטופלת במחלקה האונקולוגית בבית החולים איכילוב. "כל הפיות הפתוחים, הגופות המוטלים אין אונים על מיטות שנושקות זו לזו, אפס הפרדה. בלי וילונות, בלי שמץ פרטיות, עם נגישות מקסימלית לשיחות הטלפון הקולניות. בעוד האחיות מתרוצצות פה בתת תנאים ומדלגות מווריד לווריד, נאבקות למצוא כסא ראוי לשמו כדי לשבת עליו בזמן הטיפול. ממדינה שחיה על חרבה ומחרחרת מלחמות כצו קיומי, ניתן היה לצפות שתדאג למיגון מינימלי ותחתור לשכן את מטופליה בתנאים ששומרים על צלם האנוש שלהם ושל צוותי הטיפול המופקדים על שלומם."

לצוותים הרפואיים נמאס לשמש כתפאורה ליחסי ציבור בזמן שבמציאות הם התנהלו למעלה מחודש בחניונים, בתנאי סניטציה מחפירים, העדר פרטיות ותחושה אחת ברורה – איך ייתכן שכמעט שלוש שנים לתוך המלחמה ועדיין בכל פעם כשצריך אותה אין מדינה? 

מאז החל מבצע "שאגת הארי" פונו לבתי החולים 6,594 נפגעים, מתוכם מאושפזים כעת 125. בפברואר, עברו צוותי בתי החולים בישראל למתכונת חירום מלאה (כוננות ד'). תחת הנחיות מחמירות של משרד הבריאות, נדרשו המרכזים הרפואיים לבצע "שחרור מוקדם מתמשך" של מאושפזים כדי לפנות מיטות לקליטת נפגעים, כולל שחרור יולדות לאחר 36 שעות, ולהקפאה כמעט מלאה של כל פעילות אלקטיבית או אמבולטורית שאינה מוגדרת כדחופה. המשמעות בשטח היא שאלפי ניתוחים, בדיקות ותורים למרפאות חוץ בוטלו או נדחו למועד לא ידוע. בתחומי בריאות הנפש והשיקום נדרש "רידוד" מאסיבי של מצבת המטופלים, וגם קופות החולים הונחו לצמצם את הפעילות בקהילה למינימום ההכרחי ולהסתמך על "עיבוי המענים הטלפוניים מרחוק" כחלופה למרפאות שנסגרו עקב פערי מיגון.

בזמן שנשיא המדינה, ראש הממשלה, שר הבריאות ושר האוצר מסיירים במחלקות ומפזרים מחמאות על "מערכת הבריאות הטובה בעולם", משרד הבריאות ממליץ לציבור להימנע מהגעה לבתי החולים. הזיכרון מהפגיעה בסורוקה ביוני האחרון הוא אולי הזרז להורדה הבהולה של המטופלים לחניונים, אך גם העדות לכך שהמדינה העדיפה לאלתר פתרונות עלובים ולא להשקיע במיגון של בתי החולים. לצוותים הרפואיים נמאס לשמש כתפאורה ליחסי ציבור בזמן שבמציאות הם התנהלו למעלה מחודש בתנאי סניטציה מחפירים, העדר פרטיות ותחושה אחת ברורה – איך ייתכן שכמעט שלוש שנים לתוך המלחמה ועדיין בכל פעם כשצריך אותה אין מדינה?  

פתולוגיה של הפקרה 

דוח מבקר המדינה מינואר 2026 חושף מציאות פתולוגית של הפקרה. בממוצע על פני כל בתי החולים שנבדקו, יותר ממחצית ממיטות האשפוז (56 אחוז) אינן מוגנות — ובבתי החולים הכלליים הרחוקים מהגבול, שיעור זה מגיע ל-71 אחוז. המחדל מעמיק ככל שצוללים לליבת הפעילות הרפואית: כמחצית מחדרי הניתוח, כמחצית מחדרי הצנתורים ו-61 אחוז ממכשירי הדימות בבתי החולים הכלליים אינם ממוגנים.

בהיעדר תוכנית רב-שנתית מתוקצבת ומחייבת, כל מוסד רפואי נאלץ להילחם עצמאית על התקציב שלו, מה שיוצר פערי ענק בין המרכז לפריפריה. בעוד שמרכזים רפואיים חזקים במרכז הארץ הצליחו לגייס תרומות למיגון חלקי, בתי חולים כמו זיו או פוריה נותרו תלויים לחלוטין בתקציבי מדינה שלא הגיעו.

למרות שכבר בשנת 2023 העריך משרד הבריאות את עלות סגירת פערי המיגון ב-4.8 מיליארד שקל, הממשלה דבקה בשיטת "טלאי על טלאי" והקצתה בשנת 2024 כחצי מיליארד שקלים בלבד — בקושי עשירית מהסכום הנדרש. מבקר המדינה מדגיש כי במשך כמעט שני עשורים התקבלו שלוש החלטות ממשלה בלבד בנושא, שהסתכמו בהשקעה של פחות ממיליארד שקלים. אם לפני עשור עמדה הערכת המשרד על 3.6 מיליארד שקל, הרי שהזינוק בעלויות מוכיח כי הגרירה התקציבית אינה רק מחדל בטיחותי אלא גם כשל כלכלי שמייקר את המיגון על חשבון הקופה הציבורית.

בהיעדר תוכנית רב-שנתית מתוקצבת ומחייבת, כל מוסד רפואי נאלץ להילחם עצמאית על התקציב שלו, מה שיוצר פערי ענק בין המרכז לפריפריה. בעוד שמרכזים רפואיים חזקים במרכז הארץ הצליחו לגייס תרומות למיגון חלקי, בתי חולים כמו זיו או פוריה נותרו תלויים לחלוטין בתקציבי מדינה שלא הגיעו.

ג' מתארת מציאות יומיומית של צוותים רפואיים שנשחקים תחת עומס בלתי אפשרי. מי שמנהל את כל האירוע הזה, כולל הירידה למטה והעברת הציוד הכבד, אלו האחיות וצוותי הסיעוד. "אנחנו יושבות פיזית גב אל

קזינו

בחניון התת-קרקעי של איכילוב המציאות נראית כמו סצנה מניסוי חברתי. ג', אחות במחלקה האונקולוגית, סוגרת כבר חודש בתוך מה שהיא מכנה "קזינו סגור מהעולם. יש אור ניאון בוהק מ-6 בבוקר עד 10 בלילה, ובכל בוקר כרוז מודיע מה השעה ואיזה יום היום. איבדנו קשר עם המציאות שבחוץ", היא מספרת.

"צמצמו אותנו מעשרות מיטות למספר חד-ספרתי, ואת השאר שחררו. אין יותר ניתוחים אלקטיביים — רק אונקולוגיים ודחופים. אשפוזים 'קלים' לטיפול אנטיביוטי כבר לא קיימים. גם נשים עם הריון אקטופי (מחוץ לרחם), מצב שכרוך בדימום פנימי, כבר כמעט שלא מאשפזים — פשוט כי אין איפה. בסבב של יוני זה נמשך 12 ימים ונגמר יחסית מהר, אבל אנחנו כבר כמעט חודש בתוך זה, בתנאים בלתי אפשריים. למטופלות אין אפילו מינימום של פרטיות. נשים אחרי פתיחות בטן בגלל סרטן שוכבות לצד עוד כמה מטופלות באותו חלל. שומעים הכול ומריחים הכול."

בעוד שמחלקות פנימיות ואונקולוגיות נדחקות לחניון, אגף היולדות (ליס) נשאר למעלה בתנאים טובים יותר.  "המחלקות הפנימיות לא מכניסות כסף לבית החולים, אז הן למטה. יכול להיות שגם אין מקום, אבל מחלקת יולדות היא ה'מנהטן' של בית החולים".

בשבוע שעבר, לקראת ביקורו של הנשיא הרצוג, הוקמו אוהלים מיוחדים לילדים. לפני שנקבע הביקור לא היה להם כלום.

ג' מתארת מציאות יומיומית של צוותים רפואיים שנשחקים תחת עומס בלתי אפשרי. מי שמנהל את כל האירוע הזה, כולל הירידה למטה והעברת הציוד הכבד, אלו האחיות וצוותי הסיעוד. "אנחנו יושבות פיזית גב אל גב עם המטופלות ועם המלווים שלהן. כל דבר שאנחנו צריכות מחייב הליכה של כ-150 מטר. אם פעם היה לנו חדר תרופות במחלקה, היום צריך לעבור ממקום למקום כדי להשיג אפילו קטטר. בפועל אנחנו מתפקדות גם ככוחות עזר וגם כאחיות — כל הזמן בהתרוצצויות בין טפסים וציוד. אין לנו שירותים נפרדים לצוות — אני חולקת תא שירותים עם מטופלים, אפס פרטיות. המשמרות התארכו ל-12 שעות במקום 8, ובאיזשהו שלב הכול מרגיש כמו סיר לחץ. גם המלווים לא תמיד מבינים את הסיטואציה — בלתי אפשרי לשבת עם בת משפחה עשר שעות ברצף בצפיפות כזו. זה לא מצב אנושי. ברור שמישהו בסוף יתפוצץ. אנחנו ממש יושבות על הראש של המטופלות."

התיאור של ג' מעלה שאלות קשות על איכות הטיפול הרפואי — ובמיוחד נוכח התכנון לתקופת החגים: צמצום נוסף בכוח האדם בשל ירידה בתפוסה, כך שתישאר אחות אחת בלבד למשמרת של 12 שעות. "אני מניחה שהמצב הזה עלול לסכן מטופלים. נכון, שמעתי גם טענות שלפיהן צמצום מספר המאושפזים מאפשר יותר קשב לכל אחד, אבל בפועל האשפוזים האלה רחוקים מלהיות אידיאליים — במיוחד מבחינת ניהול זיהומים ובידוד מגע. תחשבי על עשרות אנשים עומדים עם עמוד עירוי וארבע-חמש שקיות כימותרפיה, וכשיש אזעקה, כולם — מטופלים, מבקרים ואנשים שמגיעים לבדיקות — נדחסים יחד בקומת מינוס 2. בסוף, הכול מתחיל ונגמר בכסף. כשהמדינה מייבשת את תקציב הבריאות ואין תקנים לאחיות, וכשבתי החולים תלויים בתרומות — אף אחד גם לא מדבר על מיגון. מה שקרה בסורוקה לא גרם לממשלה לעצור ולהגיד: 'צריך למנוע את זה בכל מחיר'. הפתרון הוא ברגע שמתחילה מערכה — להוריד אנשים לחניון. אבל התנאים שם הם פשוט התעללות בבני אדם. אני מסויטת מלדמיין את עצמי או את בני המשפחה שלי שם."

לפני כשבוע, לקראת ביקורו של הרצוג, הוקמו לכבוד האורח אוהלים מיוחדים לילדים. לפני הביקור — לא היו.

מלחמה – מגיפה – ריפיט

גם בבתי חולים אחרים המצב דומה. בית החולים השיקומי  "רעות" הועבר לחניון התת-קרקעי של שיבא. בתוך נישה צרה שבשגרה שימשה כחנייה, נדחסות שתי מיטות זו אחר זו — בינהן וילונות ממוספרים על דפי A4 שמנסים לייצר תחושת פרטיות. הרופאים יושבים במרכז החלל עם מחשבים. הכול רועש. השירותים והמקלחות — מבנים זמניים מברזל — משמשים מספר רב של מטופלים בתנאים שאינם מאפשרים פרטיות או היגיינה בסיסית.

חולה שחפת ריאתית אושפז במתחם התת-קרקעי, הממוקם מתחת לאגף הנשים והיולדות. חמישה ימי אשפוז בחניון הספיקו כדי לשלוח כ-2,650 בני אדם לבדיקות — בהם כ-300 ילודים ותינוקות עד גיל שנה ו-1,900 אנשי צוות.

"יש ועדות חריגים בכל יום. מחליטים את מי מנתחים או לא", אומר רופא ילדים בכיר בבית חולים במרכז הארץ. "נכון שאין ברירה ואנחנו במלחמה, ואנחנו מתפשרים ומשתפים פעולה עם התנאים הקיימים, אבל אני מחויב להתריע על הנזק. כרופא, המחויבות שלי למטופלים היא לפני כל דבר אחר. אני לא יכול לשתף פעולה עם ההצגה של הדוברות ומשרד הבריאות כאילו הכול טוב ויפה. לא הכול טוב ויפה. כמו שמערכת החינוך נפגעת, כך גם מערכת הבריאות. כל כך הרבה ביקורים של קודקודים מחו"ל בתקשורת שבאים לראות וללמוד על יכולת התפקוד שלנו, בזמן שאלפי ניתוחים ובדיקות בוטלו. אני צריך לצעוק למען החולים שלי, לא להשתתף בחגיגה של הדוברות."

האזהרות התממשו בשיבא, כאשר חולה שחפת ריאתית אושפז במתחם התת-קרקעי, הממוקם מתחת לאגף הנשים והיולדות. חמישה ימי אשפוז בחניון הספיקו כדי לשלוח כ-2,650 בני אדם לבדיקות — בהם כ-300 ילודים ותינוקות עד גיל שנה ו-1,900 אנשי צוות. במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא), ילד הסובל ממחלה מורכבת נדבק בחצבת לאחר ששהה בחניון שהוסב למחלקת אשפוז. בשיבא, מקרה חצבת בחניון שבו שוכנה מחלקת אונקולוגיית ילדים — אוכלוסייה בסיכון גבוה במיוחד — התגלה רק ביום הרביעי לאשפוז. מקרים דומים דווחו גם במעייני הישועה ובשניידר.

בעוד בתי החולים הלל יפה ומאיר חדלו כמעט לחלוטין מביצוע ניתוחים אלקטיביים, גם  "ספינות הדגל " של מערכת הבריאות נאלצות לאלתר. בבית החולים בילינסון, המשרת אוכלוסיית ענק, המחסור בחדרי ניתוח ממוגנים כה חמור עד שהצוותים נאלצים לנתח בבית החולים השרון. איכילוב, שנחשב לאחד המוגנים בישראל, פועל עם חדרי ניתוח ממוגנים ב-50 אחוז תפוסה בלבד, ויחידות הטיפול הנמרץ — כללי וילדים — שוכנות בחדר ההתאוששות.

"לא מאמינה שאני עובדת בחניון"

בית החולים וולפסון מוגדר כבית חולים  "אדום" — סיווג השמור למוסדות בעלי שיעור נמוך במיוחד של מיטות אשפוז ממוגנות. המשמעות: בחירום, צמצום דרמטי של הפעילות לכ-60 אחוז. המחלקות הפנימיות הועברו לשיבא, ואת רוב המטופלים — שחררו.

"בסוף נשארו בין 15 ל-20 מטופלים שמאושפזים בחניון התת-קרקעי, בקומות שבין מינוס 2 למינוס 6 ", אומרת י', מתמחה בבית החולים.  "המרתפים בוולפסון פשוט קטנים מדי. המצב היום הוא שאם מישהו מגיע למיון וצריך אשפוז בפנימית, שולחים אותו באמבולנס לשיבא".

"בסוף נשארו בין 15 ל-20 מטופלים שמאושפזים בחניון התת-קרקעי, בקומות שבין מינוס 2 למינוס 6 ", אומרת י', מתמחה בבית החולים.  "המרתפים בוולפסון פשוט קטנים מדי. המצב היום הוא שאם מישהו מגיע למיון וצריך אשפוז בפנימית, שולחים אותו באמבולנס לשיבא"ֿ.

"קשה לי להתלונן, כי בסוף אני באה, עובדת והולכת. אבל אני עובדת בתוך חניון. אין שם אוויר, הכול מסריח, והחולים לא רואים אור יום. להתרשמותי, הסביבה הזו מעודדת המון בלבול. כשאת לוקחת אדם שברירי ומבוגר שנמצא במשבר גופני בגלל אי-ספיקת לב או כליות, הוא הופך רגיש מאוד לדליריום (בלבול אקוטי). ההמלצות הרפואיות במצב כזה הן חדר ליד חלון, צוות קבוע, לשים לו שעון מול העיניים. כאן אין שום דבר מזה. אין להם מושג מה השעה. זה כמו מלון בלאס וגאס כשכולם סגורים בפנים. אין תחלופת אוויר. את מחטאת ופועלת באופן רגיל, אבל איפה שהאוויר לא זז — זה מרגיש הרבה יותר מועד לזיהומים. אין שום סיכוי לשמור שם על תנאי בידוד כמו שצריך, אלא אם מדובר בבידוד מגע בלבד."

"אני לא מאמינה שאני עובדת בחניון. במקום שבו המטופלים הם 'פר חנייה'."

הנטל של ההעברה הפיזית את המחלקות הוטל על האחיות ובעיקר אנשי כוח העזר. בהעדר מחסני ציוד מסודרים ונגישים עליהם צריך ללכת מרחקים ארוכים עבור כל דבר קטן. "אני לא מאמינה שאני עובדת בחניון, במקום שבו המטופלים הם 'פר חנייה'." 

"המקום הכי טוב להיות בו אם בא לך למות מוקדם"

דוח מבקר המדינה מינואר 2026 מציב את בית החולים יוספטל באילת במוקד הביקורת, ומגדיר את מצבו כ"סיכון אסטרטגי" בשל שילוב בין בידוד גיאוגרפי לפערי מיגון עמוקים. בשונה מבתי חולים במרכז, היכולים להסתמך על גיבוי הדדי, יוספטל הוא המענה הרפואי היחיד ברדיוס של כ-150 ק"מ, וכל פגיעה בתפקודו משמעותה ניתוק רפואי מוחלט של אזור אילת והערבה. בבית החולים קיימים פערים משמעותיים במיגון תשתיות חיוניות, ובהן חדרי ניתוח, יחידות דימות ומחלקות לרפואה דחופה (מלר"ד). עם שיעור מיטות אשפוז ממוגנות הנמוך מ- 50 אחוז ומבנה המבוסס ברובו על בנייה ישנה, המבקר מתריע כי ללא תקצוב ממשלתי תוספתי ודחוף – המושפע לרעה מעלויות הבינוי הגבוהות בפריפריה  לא ניתן יהיה להבטיח מענה כירורגי או מציל חיים ממוגן לעשרות אלפי התושבים והמפונים בעת לחימה רב זירתית.

"מיון יוספטל… המקום הכי טוב להיות בו אם בא לך למות מוקדם." כך כתבה אמו של קשת קרסנטי ז"ל, שנרצח במסיבת הנובה. "חצות, ואחרי יום ארוך אי אפשר לעצום רגע עיניים. מכל הכיוונים רעש של ציפצופי מוניטורים פועלים על ניוטרל. אורות מסנוורים בעיניים. בתא מולי אשה עם כאב ראש שלא מפסיקה לרגע לדבר בטלפון על רמקול כאילו יצאה מויפאסנה. בתא מהצד השני אבא ובתו מדברים כאילו הם יושבים באמצע הלובי בקלאב הוטל. קיימים פרוטוקולים בעולם הרפואה איך להיות קצת יותר ידידותיים למטופלים, איך ליצור 'חווית משתמש' חיובית יותר… אבל ביוספטל זה במרחק שנות אור."

הלך סורוקה

הזיכרון המוחשי ביותר למחדל המיגון נצרב ב-19 ביוני 2025, במהלך סבב "עם כלביא". ימים ספורים לאחר הנחיית משרד הבריאות להעביר את המאושפזים למרחבים מוגנים, ספג בית החולים סורוקה פגיעה ישירה של טיל מאיראן. החודש, תשעה חודשים לאחר הפגיעה, החלה הריסה מבוקרת של החלק המזרחי בבניין הכירורגי, כחלק מתוכנית שיקום המבוצעת בשיתוף המדינה, שירותי בריאות כללית וגורמים פילנתרופיים.

״אני מנהל מחלקה פנימית של חולים מבוגרים או מנהל המחלקה שספקה טיל, מסםר פרופ׳ ויקטור נובק בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום. ״יומיים לפני שזה קרה – אמרו לי אתה חייב להתפנות והשבתי שאף אחד לא הולך לירות על סורוקה״. ״כאן בסורוקה אין לנו חניונים תת-קרקעים, אז עברנו לבניין אונקולוגיה שהוא  יחסית חדש ומוגן. כל המונשמים עברו למחלקה שלי. חלק מהמחלקות שלנו עברו למרתף״. 

״יש חלוקה – יש עצמאים, שהם יכולים להיות מעל קרקע כי הם יכולים לרדת. סיעודים – מונשמים מתחת לקרקע. הימצאות תחת קרקע יש לזה השפעה על בריאות של אנשים. זה מאוד קשה, חלק מהצוותים במילואים חלק מהילדים בבית – אנשים עובדים משנת 2020 מאז הקורונה אנחנו עובדים בצורה קשה. מלכתחילה הצוותים שלנו יותר קטנים בהשוואה למרכז הארץ, איפה שהפוליטיקאים מקבלים טיפול״, הוא אומר.

"באר שבע פריפריאלית — כבר 35 שנה שאני במערכת, ואנחנו לא מתוקצבים כמו המרכז. הכוח הרפואי שלנו דל. הצוותים שעובדים במרתפים — זה מדכא. זה לא בריא. הצפיפות, התנאים, חולים לא מופרדים — זה משפיע מאוד על האוכלוסייה וגם עלינו."

הוא מתאר צוותים שעובדים תחת עומס קיצוני עוד מימי הקורונה. "לפעמים אני יושב ברכב בחנייה, לוקח נשימה עמוקה רק כדי לאסוף כוחות להיכנס פנימה ולא לתת תחושה שאנחנו כל הזמן במאבק. אבל אנחנו לבד בדרום. בניין באמצע קמפוס הרוס, רק השבוע התחילו להרוס והצד השני ישופץ. לא ברור למה זה לקח הרבה זמן. אנחנו גייסנו תרומות לשיפוץ. אנחנו מנסים לשמור על המקום כאי סטרילי של אנושיות בתוך מציאות של הזנחה. כולם מדברים על בית חולים נוסף בדרום, אבל בינתיים אנחנו שואלים — איפה הכסף?״. כשהוא לא מציל חיים, פרופ׳ נובק וחבריו לעבודה נאלצים גם לגייס כסף עבור שיפוץ של תשתית לאומית שהממשלה, שהתיימרה להיות ממשלה של הפריפריה ועבורה, פשוט מפקירה. ״אני לא יודע איפה הכספים של הממשלה״. 

"אנחנו עם אוכלוסייה מאוד חולה — יותר חולה בגלל רמה סוציואקונומית, גם אוכלוסייה בדואית מכפרים בלתי מוכרים. באר שבע פריפריאלית — כבר 35 שנה שאני במערכת, ולא מתוקצבים כמו המרכז. הכוח הרפואי שלנו דל. הצוותים שעובדים במרתפים — זה מדכא. זה לא בריא. הצפיפות, התנאים, חולים לא מופרדים — זה משפיע מאוד על האוכלוסייה וגם עלינו.