הריגתם של ארבעת בני משפחת בני עודה, בהם הילדים עות'מאן בן ה-7 ומוחמד בן ה-5 הצליחה לחדור מעט את סדר היום הישראלי, האטום כמעט לחלוטין לסבל הפלסטיני, אבל גם האירוע הנורא הזה, גם מראה היתומים מוסטפא בן ה-8 וחאלד בן ה-11 שהוריהם ואחיהם נהרגו מול עיניהם, לא שינה ולא במעט את האדישות של המדינה על שלל גופיה לאלימות המשתוללת בגדה המערבית – נכון לעכשיו, מספר ימים לאחר המקרה, מח"ש עדיין לא זימנה לחקירה את המסתערבים שירו בבני המשפחה – אין כנראה סיבה למהר. בטח שזה בדיוק הציפיה של הממשלה על שלל שריה הקיצוניים.
האירוע גם לא הביא אתו ולו בדל התנצלות, לא מהדרג המדיני ולא מזה הצבאי – משפחה שלמה נעלמה, עולם כמנהגו נוהג. אך לצד העדר ההתנצלות, יש גינויים בשפע – הרמטכ"ל מוציא הודעות גינוי מדי כמה ימים, אלוף הפיקוד כותב מכתבי גינוי ארוכים ומנומקים, הגינויים זורמים כמים, אך בפועל צה"ל לא עושה כמעט דבר כדי לעצור את מגפת האלימות.
גם משטרת ישראל לא נוקפת אצבע, למחרת המקרה במהלכו נרצחו 3 פלסטינים על ידי מתנחלים באזור הכפר אבו פלאח ליד רמאללה, הגיע מפכ"ל המשטרה דני לוי לגדה ובמקום להתייחס למגפת האלימות וההרג אשר יוצאת מהמאחזים, הצהיר ברוב פאתוס, לצד ראש מועצת שומרון יוסי דגן, כי נעמוד על "הריבונות והמשילות – כי אין לנו מדינה אחרת" – שום מילה על שישה הרוגים פלסטינים בשבוע – אבל במקרה הזה באמת שאין מה להתלונן – בעבור לוי "המשילות", היא כבר מזמן סיסמא ריקה – בתוך ישראל הוא הרים ידיים מול ארגוני הפשיעה הערבים ומחוץ לקו הירוק, הוא אדיש מול ארגוני הפשיעה הלאומנית היהודים.
אבל בגדה המערבית, כשמדובר באלימות כלפי פלסטינים, לא רק המשטרה לא קיימת, גם הצבא לא באמת קיים, אלא אם מדובר באנשי ההגמ"ר, מתנחלים מצוידים במדים ובנשק, שבמקרים רבים מצטרפים לפורעים, לעיתים אף מובילים אותם. אלוף הפיקוד אבי בלוט שיוצא לידי חובה באמירות ריקות דוגמת זו שנתן לאחר רצח שלושת הפלסטינים לפיה "אין ולא תהיה שום סובלנות לאזרחים שלוקחים את החוק לידיים", נוהג במציאות בדיוק להיפך.
לא העלמת העין, שיתוף פעולה
היה יכול להיות מנחם מעט, אם ניתן היה להגיד שהצבא רק מעלים עין, אבל זו תהיה הנחה גדולה מדי לאחראים המרכזיים להשתוללות של עברייני הגבעות. כשהיינו עסוקים בהפיכה המשטרית ואחר כך כשהיינו עסוקים בעזה ועכשיו כשאנחנו עסוקים באיראן, הפוגרומים בגדה ממשיכים ומתעצמים.
ינון לוי תועד יורה למוות בעודה הדאלין בכפר אום אל חיר, שחטאו היה בכך שכיוון לעברו של לוי מצלמה. כנגד לוי, שכמובן שהה שעות ספורות בלבד במעצר, הוגש כתב אישום מקל על "המתה בקלות דעת", מקל לעומת המציאות, אך הרבה יותר מחמיר מאשר מה שקורה ברוב המוחלט של המקרים, כאשר לפי נתוני עמותת "יש דין" – 93.6% מתיקי חקירות אלימות נגד פלסטינים, הסתיימו ללא כתבי אישום.
ינון לוי הוא דוגמא לשותפות בין הצבא לעבריינים, כי אותו אלוף בלוט שמגנה את האלימות, עורך טקסים רשמיים של הפיקוד, בחווה (הבלתי חוקית) של הנאשם לוי, כי למה להיאבק באלימות כשאפשר לממן אותה.
אבל שוב, גם השותפות הזו בין המתנחל הנאשם לצה"ל, וגם אותם "לוחמי" הגמ"ר, שבמקרים רבים הופכים למחבלים יהודים במדים, זו רק חלק מתמונת שיתוף הפעולה בין המדינה לעברייני הגבעות. כל מי שיסתובב בימים אלה ברחבי הגדה המערבית ייתקל בעשרות "מאחזים" חדשים, מעל כל גבעה הצופה ליישוב פלסטיני או מאהל בדואי – הגבעות האלו ממומנות על ידי המדינה והצבא שמאשרים ומסייעים להקמת התשתיות ולסלילת הכבישים אליהן. באותו הזמן הן מהוות נקודות מוצא לפורעים שמדי יום יורדים לכפרים הסמוכים, עם עדרים או בלעדיהם, במקרה הטוב מקללים ומפחידים, במקרים הפחות טובים פורעים ושורפים ובמקרים הרעים באמת רוצחים.
סרטן עבריינות ממאיר
ה"פור.רועים" באותם מאחזים, לא לבד, הם שליחים של אינטרס פוליטי רחב בהרבה של "טיהור" הגדה המערבית מתושביה הפלסטינים, תחילה שטחי C, לאחריהם שטחי B ובסוף הם יגיעו גם לשטחי A.
יש בישראל שיגידו שזו "בעיה של הפלסטינים", אבל האמת הפוכה. הפלסטינים הם אכן אלו שנפגעים פיזית, אבל סרטן העבריינות שמחלחל עמוק לתוך החברה הישראלית, ההנהגה ואפילו הצבא, הוא הסכנה החמורה ביותר לביטחוננו ולעתידנו, באם הסכנה למוסריות שלנו כבר משעממת את הקורא הממוצע.
המלחמה עם איראן תפסה אותי בוועידת ג'יי סטריט בוושינגטון – פגשתי שם חברי קונגרס, חברי וחברות קהילות יהודיות, אנשים שמדינת ישראל יקרה להם – וראיתי איך הם מתקשים יותר ויותר לדבר בשבחה של המדינה שהם כה אוהבים. אין להם שום דרך להסביר את הפשיעה בשטחים ואת הגיבוי שאותן מליציות מקבלות מהממשלה ולמרבה הצער גם מהצבא ומהמשטרה.
כל כפר שמגורש, כל בית שנשרף, כל אדם שנהרג, מרחיקים ממדינת ישראל עוד אנשים, בסופו של דבר, המתנחלים אולי יזכו בשטחי C "מטוהרים" מפלסטינים, אך ישאירו את כולנו, לא רק בתהום מוסרית, אלא גם ללא הסולידריות של הקהילות היהודיות בארצות הברית, של מי שגדלו לאהוב את ישראל וכעת חשים שהמדינה שכה אהבו בוגדת בהם ובערכים אותם התיימרה לייצג.
הכותב הוא מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל ולשעבר קונסול כללי בבוסטון
