לאורך השנים נשמעה ביקורת מפיהם של אנשי אמנות ובכללם אוצרים, מנהלות ומנהלי מוזיאונים, חוקרי תרבות ואקדמיה; כולם בפה אחד יצאו ומחו נגד הכיבוש, ואם לדייק – נגד כיבוש האדמות. אך בדיוק אותם האנשים הנציחו את הכיבוש התרבותי של אמנות ערבית מפוארת שהתפתחה במשך מאות שנים, וזאת מבלי לתת לה מקום של כבוד בתוך המסגרת המוסדית של ישראל.

האמנות המוסלמית מופשטת במהותה, בדיוק מאותה סיבה שגם זו היהודית – והיא נעוצה בסייפא של הדיבר השני בעשרת הדברות, “לא יהיה לך אלוהים אחר על פני. לא תעשה לך פסל וכל-תמונה”. כתוצאה מכך, אחד המאפיינים המרכזיים של האמנות המוסלמית והערבית בכלל הוא פיתוח דקורטיבי עשיר, ערבסקי, עם מוטיבים מעולם הצומח והחי. היא נותנת עדיפות לקליגרפיה, מחזוריות ציורית וחומרים מקומיים דוגמת עץ, חימר ואבן, ומייצרת חוויה אינטגרטיבית שבה הצופה חלק מהמרקם התרבותי. חזרות, טקסטורות ותנועה בחלל מעניקים עומק ודינמיקה, בעוד הדגש על זיכרון קולקטיבי ומסורת מחבר בין עבר להווה. במקום דמות מרכזית, היצירות משרות אחדות, אינסופיות וחיבור אל הנשגב. האמנות הערבית נבדלת בגישתה מהאמנות המערבית, הרואה את האדם כנזר הבריאה ומדגישה אינדיבידואליזם.

המורשת התרבותית והערכית של האמנות הערבית נשמרה לאורך הדורות, אך בישראל מסגרות האמנות השונות, לרבות מוזיאונים ואקדמיות, כמעט ולא נתנו לה מקום. לא מדובר בצנזורה גלויה אלא במנגנונים שקטים: סיווג, מיקום, הקשר, והעדפה ברורה של תרבות מערבית על פני ערבית־מקומית.

התעלמות מוסדית מכוונת

בשנים האחרונות מתקיימות במוזיאונים מרכזיים בישראל תערוכות הכוללות אמנים מהחברה הערבית. אולם ברוב המקרים מדובר בתערוכות קבוצתיות, פרויקטים ייעודיים או אגפים צדדיים, ולא בתערוכות קאנוניות בלב המוסד. האמנות הערבית נוכחת – אך באופן מקרי וחסר קביעות. היא מופיעה כאירוע חד-פעמי, לא כרצף; כתגובה או כהיסטוריה. בתערוכות עכשוויות במוזיאונים עירוניים ובמוזיאון תל אביב, אמניות ואמנים ערבים הוצגו בשנים האחרונות, אך כמעט תמיד תחת כותרות של “זהות”, “קונפליקט” או “שוליים”. עבודות רבות הוצגו בחללים משניים, מנותקים מתנועת הקהל המרכזית. עבור לא מעט אמנים צעירים, זו חוויה חוזרת של הכרה חלקית – השתתפות שמלווה בתחושת הדרה.

מאז קום המדינה, שדה האמנות בישראל כמעט ולא נתן מקום ממשי לאמנות ערבית־פלסטינית כחלק אינטגרלי מהתרבות המקומית. כבר בראשיתו של בצלאל, האקדמיה המרכזית לאמנות, שלטו מורים ואמנים שראו עצמם ממשיכי מסורת יהודית־אירופית. ההוויה התרבותית הערבית שסבבה אותם נתפסה כזרה, שולית או כחומר גלם אקזוטי. גם כאשר אמנים יהודים נגעו בדימויים “ערביים”, הדבר נעשה לא פעם מתוך מבט קולוניאליסטי: הערבי כחלק מהנוף הארץ ישראלי, כדמות פולקלוריסטית, או כסמל לעוני, פועלים שזופים העובדים בעבודת כפיים. הערבים לא הוצגו כהווית החיים עם מורכבות תרבותית ובעלת עומק היסטורי.

גם בגלגולים מאוחרים יותר – קבוצת “אופקים חדשים”, ובראשם זריצקי, או דלות החומר יחד עם רפי לביא – התעלמו לחלוטין מהתרבות הערבית וקידמו ערכים מערביים. כמעט שלא ניכרה השפעה ממשית מהתרבות הערבית המקומית. הביקורת הפוליטית על הכיבוש הייתה קיימת, אך הזהות התרבותית נותרה מערבית, אוניברסליסטית לכאורה, ומנותקת מהמרחב שבו פעלה.

הרצון להשתייך למערב

שורש הבעיה עמוק יותר משאלת הייצוג. האליטות התרבותיות בישראל ביקשו – ועדיין מבקשות – לראות עצמן כחלק מהמערב. מוזיאונים, בתי ספר לאמנות ואקדמיות נמדדו לפי קריטריונים של מערב אירופה וארה״ב, ולא מתוך הקשר מקומי רב־תרבותי.

במסגרת זו, אמנות ערבית נתפסה כ”עממית”, “מזרחית” או “אתנוגרפית”, ולא כבסיס לקאנון. גם אקדמאים ואנשי שמאל, שהתנגדו לכיבוש הפוליטי, כמעט ולא התמודדו עם המבנה התרבותי שהעניק להם כוח וסמכות. המחאה נגד הכיבוש היא בגדר הא ב של רוב מוסדות אקדמיים של אמנות, אך לשנות את הקאנון ולהפנים תרבות ערבית זה כבר עלול לערער על עליונות של אותם מתנגדי כיבוש לדורתיהם.

הכיבוש התרבותי, אם כך, איננו מתבטא בהיעדר מוחלט של אמנות ערבית, אלא בניהול וייצוג שלה: מתי תוצג ואיך, באיזה הקשר, איזה חלל ישמש את הרעיון, ובאילו מונחים תפורש. גם במוסדות כמו המדרשה ומסגרות הכשרה אחרות, אמנות ערבית נותרה מחוץ לזרם המרכזי. גם כאשר המרצים עצמם החזיקו בעמדות פוליטיות שמאליות, האסתטיקה, השפה וההפניות התרבותיות נשארו אירופיות. הקולוניאליזם התרבותי הפך לשקוף – וככזה, מסוכן במיוחד.

עיוור במולדתו

פואד אגבאריה, אמן ערבי-ישראלי החי ועובד באום אל פחם, מתאר את ההדרות המוסדית והחסמים שניצבים בפני האמן הערבי בישראל: "אני מבקש להתבונן ולדון בשאלות לא מתוך תיאוריה, אלא מתוך ניסיון חי ומתמשך בשדה האמנות בישראל. יש הצגה – אך היא מותנית. יש דיאלוג – אך הוא רווי חשש. יש פתיחות – אך היא שברירית ותלויה בהקשר. בשנים האחרונות אני עד לכך שגלריות ומוזיאונים אכן מעזים לעיתים להציג אמנות ערבית, ואף אמנות ערבית־מוסלמית, אך במקביל גוברת אצלם דאגת יתר. עוד לפני השאלה האמנותית נשאלות שאלות אחרות: איך זה ייתפס? מי עלול לתקוף? מה תהיה תגובת הקהל? כיצד יגיבו גורמים פוליטיים או משרדי ממשלה? כך, הדיון האמנותי הופך לעיתים לדיון של ניהול סיכונים."

"עבודות שלי מתויגות לא פעם כבוטות או בעייתיות. אך בפועל הן אינן אלא תיאור של מציאות: כאב, אובדן, שבר, פחד וזיכרון כחלק אינהרנטי מהחיים. הבעיה איננה באמנות – אלא במציאות עצמה, שאינה נוחה למבט"

"ההדרה לרוב אינה מופיעה כצנזורה ישירה״, מדגיש אגבאריה. ״היא פועלת דרך מנגנונים רכים: בקשות לעידון, לריכוך, לשינוי ניסוח, להסרת סמל מסוים, להשארת הדימוי במישור 'מטאפורי'. לא סגירה של דלת – אלא השארתה פתוחה למחצה. אתה מוזמן, אך ברור לך שאתה אורח בתנאים."

"עבודות שמגיעות מהעולם שלי מתויגות לא פעם כ’חדות’, ‘בוטות’ או ‘בעייתיות’. אך בפועל״, הוא מוסיף, ״הן אינן אלא תיאור נורמטיבי של מציאות: כאב, אובדן, שבר, פחד וזיכרון כחלק אינהרנטי מהחיים. זו לא זעקה מוגזמת – אלא עדות. הבעיה אינה באמנות – אלא בכך שהמציאות עצמה אינה נוחה למבט."

לדברי אגבאריה האמן הערבי נמצא במתח קיומי – "שדה האמנות יודע למחות נגד 'הכיבוש' הפוליטי, אך מתקשה הרבה יותר לערער על ההיררכיה התרבותית שבתוכה הוא עצמו פועל. התרבות המערבית נתפסת כאוניברסלית וכניטרלית, בעוד שהתרבות הערבית־מוסלמית נתפסת כטעונה, חשודה, או ככזו שדורשת הצדקה מתמדת. הביקורת הפוליטית מתקבלת – כל עוד אינה מערערת את יסודות הקאנון התרבותי עצמו."

הכיבוש התרבותי

הדרת האמנות הערבית ממוסדות האמנות בישראל – או הכללתה כתוספת מבוקרת – מחזקת את הכיבוש התרבותי ומרוקנת מתוכן את הביקורת הפוליטית על הכיבוש עצמו. כל עוד האמנות הערבית תישאר בשליטתם של מנהלי המוסדות, גם השיח הביקורתי ביותר יישאר חלק ממנגנון שמתחזק את עצמו. עד שישראל לא תכיר בכך שהמרחב האמנותי שלה הוא רב־תרבותי, רב־לשוני ורב־שכבות, הכיבוש התרבותי ימשיך להתקיים, גם תחת מסווה של פלורליזם.

"השאלות אינן שאלות של טעם או סגנון״, מבהיר אגאבריה. ״הן שאלות על יכולת מערכת תרבותית לשאת אמת שאינה נוחה. האם היא מסוגלת להגן לא רק על עקרון חופש הביטוי, אלא על אמנים ממשיים, עם גוף, זהות וזיכרון? האם היא מוכנה לראות תרבות ערבית־מוסלמית לא כאיום, אלא כהרחבה הכרחית של המרחב האנושי והאמנותי? בסופו של דבר, האמת שלי – ושל תרבותי – אינה בוטה. היא פשוט לא שקטה. והיא לא יכולה להיות שקטה, כל עוד נשארת נאמנה למה שהמציאות חורטת בתוך הגוף, הזיכרון והדימוי."