דימוי: שאטרסטוק
א', צעירה בת עשרים יושבת מכונסת בפינת המסדרון הארוך של תחנת המשטרה. הוריה לצידה. עיניה נעוצות בנקודה לא ברורה. מנגישת הצדק ניגשת.
"בואי. ניכנס".
"אני מפחדת" היא עונה, ונצמדת אליה.
"אני לא אעזוב אותך. מבטיחה. אני אשב ממש לידך. קרוב קרוב".
היא קמה באי רצון והן נכנסות.
החוקרת מתחילה בחקירה: "איך קוראים לך?"
"א'. ואני מפחדת ממך".
החוקרת מתחילה לשאול בזהירות, וא' מספרת על כך שהיא נוסעת בהסעה למרכז התעסוקה המוגן בו היא עובדת.
"אני שונאת את הנהג. הוא נתן לי סוכריה על מקל. אני לא אעלה על ההסעה הזו ל-ע-ו-ל-ם!". היא מצהירה.
החוקרת, לא מבינה: "את שונאת אותו בגלל שהוא נתן לך סוכריה על מקל? זה רע?".
"כן" צועקת א' "זה רע מאוד. ואני שונאת אותו".
מנגישת הצדק מבקשת להתערב. היא מוציאה ארגז עם תמונות, ופורשת חלק מהן על השולחן. תמונות של סוכריות, חטיפים, חפצים שונים, אברי אדם, רהיטים ועוד. "מה נתן לך הנהג?" היא שואלת. ר' סוקרת את התמונות ומרימה בבטחה תמונה. לא, לא תמונה של סוכריה על מקל. תמונה של איבר מין גברי. "את זה. והוא אמר לי תלקקי. זה כמו סוכריה על מקל".
כולנו פגיעים, כולנו פגומים – סדרת פורטרטים ששוברת סטראוטיפים על מוגבלות
שכחו אותי בבית: כשמשרד החינוך שוכח בעלי מוגבלויות – דנה דימנט
בשבועות האחרונים נשמע יותר ויותר קולן של נשים שחושפות באומץ לב את היותן נפגעות תקיפה מינית. זהו תהליך חשוב מאוד, שאוכלוסייה פגיעה במיוחד נעדרת ממנו וקולה לא נשמע: נשים עם מוגבלות. ולא בכדי. מערכת עשיית הצדק אינה נגישה לנשים אלה, כך שרבות מהן מעדיפות לשתוק ולא להתלונן, לא רק בגלל החסמים המוכרים – אלא פשוט בגלל היעדר נגישות.
כאשר אישה עם מוגבלות מגיעה לתחנת המשטרה ומנסה להגיש תלונה על פגיעה מינית, היא עדיין נתקלת בצורך להוכיח שהיא לא "רצתה את זה", ושהיא לא "מפנטזת את זה" בגלל המוגבלות שלה. היא יוצאת למסע להרשעת מי שפגע בה מנקודת התחלה שונה לגמרי מאישה ללא מוגבלות. גם לאחר שצלחה את המבחן הראשון, עליה לעבור את משוכת החקירה במשטרה ומתן העדות בבית המשפט. היא צריכה להתמודד עם תנאי הלחץ שבחקירה, להבין את שאלות החוקר/ת והשופט ולהצליח לספק תשובות מלאות וקולחות עליהן. היא צריכה להוכיח שהיא מסוגלת לעמוד באתגרים שמציב ההליך המשפטי. האם היא תצליח לעמוד בחקירה הנגדית בבית המשפט? האם המוגבלות לא תעמוד לה לרועץ ותכשיל אותה? נשים רבות עם מוגבלות אכן לא מסוגלות לספר את סיפורן במשטרה ובבית המשפט ללא התאמות, כלומר הנגשה של ההליך.
בסוף שנת 2005 חוקקה מדינת ישראל את חוק הליכי חקירה והעדה (התאמות לאנשים עם מוגבלות שכלית ונפשית), שמספק מגוון התאמות לאנשים עם מוגבלות שכלית, מוגבלות נפשית ואוטיזם שהם צד להליך הפלילי. תפקידן של ההתאמות הוא לסייע לאנשים עם מוגבלות להשתתף באופן מיטבי בהליך המשפטי ולמקסם את יכולתם למסור את גרסתם.
אז איפה הבעיה בחוק? כמו תמיד, ביישום שלו.
מחוקקי המדינה לא ינוחו ולא יירגעו עד שיסיימו להגדיר אותי כעציץ – לכל הטורים של איל שחל
ערפדים אאוט, אוטיסטים אין – לכל הטורים של דנה דימנט
בימים אלה סיימו עשרים וארבע נשים ושלושה גברים קורס ייחודי, ראשון מסוגו, שהכשיר אותם לתפקיד 'מנגישי צדק'. תפקידם לתווך בין האדם עם המוגבלות לבין המערכת המשפטית ולפרק מכשולים בשפה ובתקשורת, וכן מכשולים סביבתיים וחברתיים, כדי לאפשר לאדם להבין את ההליך שבו הוא מעורב, ולהיות מובן על ידי שאר המשתתפים.
על מנת שהשירות של מנגיש צדק יהיה זמין לכל אדם עם מוגבלות שמתמודד עם ההליך הפלילי, יש צורך בהכרה בשירות זה ובתקצובו. מדינת ישראל מממנת כיום מתורגמנים לשפת סימנים עבור אנשים חרשים גם בתחנות המשטרה וגם בבתי המשפט. זוהי הנגשת צדק עבור אוכלוסייה מסוימת של אנשים עם מוגבלות. ליווי של מנגיש צדק גם הוא תרגום. הוא מתרגם לאדם עם מוגבלות נפשית, שכלית או אוטיזם את הנעשה בבית המשפט, ומתרגם לבית המשפט את האדם עם המוגבלות.
כל עוד לא יוקצו משאבים מתאימים ליישומו של חוק הליכי חקירה והעדה ולעבודתם של מנגישי הצדק בפרט, הוא יישאר אות יפה אך מתה בספר החוקים שלנו. כל עוד לא ייושם החוק תמשכנה נשים עם מוגבלות לשתוק ולהיות קרבן קל וזמין לתוקפיהן.
הכותבת היא מנהלת המחלקה הקהילתית ב"בזכות", המרכז לזכויות אדם של אנשים עם מוגבלות
