איורים: דניאלה שניצר
בימי שישי אני בחופש. אני קם בשבע בבוקר ויוצא לטיול בחוץ עם הכלבה מיקה. אחרי הטיול אני שותה קפה שחור חזק ואחר כך הולך ברגל לים, שנמצא במרחק של שלושה קילומטרים מביתי.
באותו זמן, מארה הפנסיונרית המקסימה והמשכילה מנקה את חדר המדרגות שלנו, כהשלמת הכנסה. בדרך כלל אנחנו מחליפים כמה מילים. הפעם היא היתה מדוכאת מאוד ממשהו.
"אתה יודע, קרה לנו דבר נורא!"
"מה קרה?"
"היתה פריצה בדירה של הבת שלי. היא בחודש תשיעי, והיא לקחה את זה מאוד קשה…"
"ומה גנבו?"
"מחשב נייד חדש, ששילמו עליו בתשלומים של שנה. ושאריות זהב."
"מה זאת אומרת שאריות?"
"לפני חצי שנה כבר פרצו אליה לדירה. אז לקחו כמעט את כל הזהב, ושבעת אלפים שקלים שהבת שלי החביאה בין הסדינים בארון. את הכסף הם מצאו בקלות, אחרי שזרקו מהארון את כל הבגדים והמצעים. אחרי זה הבת שלי התקינה סורגים על כל החלונות. חוץ משני פתחי אוורור פנימיים קטנים, שמובילים לחדר האמבטיה ולמטבח, מתוך צינור האוורור. מי היה מאמין שדרך הצינור הצר הזה והפתחים הקטנים האלה, אפשר להיכנס לדירה? ובכסף הם לא נגעו. היו בבית סכומים מאוד גדולים, במושגים שלנו. עד עכשיו אני לא יכולה להבין למה לא נגעו בזה. ערב לפני כן הייתי אצל הבת, הבאתי לה במעטפה לבנה אלף דולר ושבע מאות יורו, בשביל עגלה לנכדה שאמורה עוד רגע להיוולד. אספתי את הסכום הזה במשך שמונה חודשים. השארתי את המעטפה על השולחן בסלון, ליד אגרטל עם פרחים. הבת שלי לא חשבה אפילו להחביא את המעטפה, כי הרגישה בטוחה לגמרי בזכות הסורגים על החלונות…"
ניחמתי את מארה כמה שיכולתי – מזל שלפחות הכסף נשאר! אבל בדרך לים, אותה מחשבה שלא הניחה למארה השתלטה גם עליי. למה באמת הם לא בדקו את המעטפה? מה עוד שלפי מה שמארה סיפרה, הם הפכו את כל מה שאפשר היה להפוך: את ארון הבגדים ואת ארון המצעים, את השידות, את מדפי הספרים, את הארונות עם כלי המטבח; הזיזו את הרהיטים, חיפשו מתחת לשטיחים ולמחצלות; בדקו מאחורי התמונות, שתלויות על הקירות בסלון; פתחו את מכסה הניאגרה בשירותים; חיטטו בשקיות בתוך המקרר; הפכו את הארון במרפסת השירות וגם את הבוידעם; הם טיפסו מאחורי הדוד, וחיפשו אפילו מאחורי פח הזבל, שנמצא בארון מתחת לכיור המטבח…
ובמעטפה עם הכסף הם לא הבחינו. למה? המחשבה הזאת מנעה ממני ליהנות מהשחייה בים התיכון הנפלא, עם טמפרטורה של עשרים ושמונה מעלות, ובמובן מסוים מנעה ממני לחוש שאני בגן עדן. והיא העסיקה אותי גם בדרך הביתה…
כשהגעתי הביתה הבנתי שלא אוכל למצוא בעצמי תשובה לשאלה הזאת. התחלתי לחפש מקרים דומים בספרות הבלשית העולמית. אדגר אלו פו! כמובן! איך לא חשבתי על זה קודם? סיפורו המפורסם, "המכתב שנגנב", שהוא חלק מרביעיית סיפורי ההיגיון שלו: "הבית ברחוב מורְג" (1841), "תעלומת מארי רוז'ה (1843) ו"חיפושית הזהב" (1843).
התחלתי מיד לקרוא שוב את הסיפור. קראתי בדקדקנות ובקפדנות, מתקדם בצעדים קטנים בדרך המפותלת של ההיגיון הגאוני, פרי מוחו של אדגר אלן פו. את הסיפור אפשר לחלק לשני חלקים: עובדתי ואנליטי. ושני החלקים מפתיעים ומסתוריים.
שר אחד גנב מאישיות רמת מעלה (אני חושד שהכוונה כאן למלכת צרפת), מכתב בעל תוכן מפליל. אני כמובן מדלג על הפרטים כיצד הוא גנב את המכתב, אך על ידי כך הוא השיג שליטה מרבית על האישיות רמת המעלה הזאת. חודשים רבים של חיפושים אחר המכתב, חיפושים שנוהלו על ידי השוטרים הפריזאים ובראשם המפקח, לא הניבו תוצאות. למרות שפו, מפיו של גיבור הסיפור, מתאר את השוטרים כמקצוענים מדרגה עליונה: "אנשי המשטרה הפריזאית… יעילים מאוד בדרכם. הם חרוצים, מחוכמים, ערמומיים ובקיאים היטב בידע שעיקר חובותיהם לכאורה תובע מהם. לפיכך כשפירט באוזנינו ג' את אופן החיפוש שלו בדירתו של ד', הייתי בטוח לגמרי שחקירתו היתה מספקת – בכל מה שהושקע בו מאמץ…" ובהמשך: "…האמצעים שננקטו לא רק שהיו הטובים בסוגם, אלא גם בוצעו באופן מושלם. אילו נמצא המכתב בתחום חיפושיהם, היו הבחורים האלה מוצאים אותו, בלי שמץ של ספק…"
פו מנתב את הקורא לעבר המחשבה שהמכתב נמצא מחוץ לתחום החיפוש של השוטרים, למרות שהוא נמצא בביתו של השר, המקום שבו נערכו החיפושים האלה במשך חודשים רבים. בהמשך אנחנו מגלים שאצל פו קיים תחום חיפוש פיזי, שמשרטט את יכולותיהם של השוטרים, ותחום חיפוש פסיכולוגי, שאליו הם אינם יכולים להיכנס.
לאחר שהמפקח לא הצליח למצוא את המכתב הוא ביקש את עזרתו של הבלש הפרטי הנודע, אוגוסט דופן. הוא תיאר לו בפרטי פרטים את סיפור המכתב הנעלם. העצה שהוא קיבל היתה להמשיך לחפש את המכתב. למרות שעל פי מה שסיפר המפקח, בביתו רחב הידיים של השר, כמו גם בשטח שסביבו ובמבנים הסמוכים, לא נותר אף סנטימטר שלא נערך בו חיפוש. המפקח יצא מהפגישה עם דופן מאוכזב ומדוכא. כעבור חודש, כשהמפקח הגיע שוב לפגוש את דופן, דופן הושיט לו את המכתב שנגנב על ידי השר. בזכות כך הוא קיבל פרס – המחאה על סך חמישים אלף פרנק. אלה הן העובדות שתיאר אדגר אלן פו.
אחר כך פו עובר לחלק השני של הסיפור, החלק האנליטי. וכאן, בעזרת ההיגיון הנפלא שלו, הוא חושף מספר תגליות פסיכולוגיות קטנות, שמסבירות, מצד אחד, מדוע השוטרים לא הצליחו למצוא מכתב שהיה מונח לו בנחת בחדר העבודה של השר, בתוך "מתקן קרטון זול לכרטיסי ביקור, עשוי מעשה-שֹבכה, תלוי על סרט כחול מלוכלך שמשתלשל מכפתור פליז קטן ממש מתחת לאמצע כרכוב האח…"
ומצד שני – מסבירות כיצד הצליח אוגוסט דופן למצוא את המכתב הזה.
באווירה האינטימית של חדר העבודה שלו, בדמדומי בין הערביים המעוטרים על ידי ריקוד האש שבאח, דופן שוטח לאיטו בפני כותב הסיפור את עיקרון החשיבה שבאמצעותו הצליח לפענח את הפרשה הסבוכה הזאת.
קודם כל, הוא השתמש בתיאוריית "הזדהות של מחשבתו עם מוחו של היריב." המוח יכול להיות מפותח יותר, כמו מוחו של דופן ביחס למוחו של השר, ואז ניתן לאתר את החפץ שאותו מחפשים – או רדוד יותר, כמו אצל השוטרים, ואז הם נוחלים כישלון. בעת ביקורו הראשון, מזכיר דופן, המפקח התייחס בזלזול ליכולות האנליטיות של השר, מכיוון שידע שהוא עוסק בכתיבת שירים. זה אומר שהוא אדם יצירתי, ואינו מסוגל לפעול בדרך הגיונית ומחושבת. אבל ישנו פרט שהמפקח לא ידע: ההתמחות של השר היתה בתחום המתמטיקה. והשילוב הזה לא רק שהכפיל את יכולותיו המוחיות ביחס ליכולותיהם של השוטרים, אלא גם העלה אותן בחֶזקה. החשיבה האבסטרקטית של השר הופרתה על ידי דמיון של משורר, מה שהעניק לתושייה שלו יתרון אדיר מול יכולתו של המפקח לפצח חידות לוגיות. זו הסיבה שהשוטרים, לדעתו של דופן, לא הצליחו למצוא את המכתב, שהיה מונח בגלוי בתוך מתקן לכרטיסי ביקור…
במקרה של הפריצה לדירת בתה של מארה, התובנות האלה אינן רלבנטיות, מכיוון שלא היה כאן שום מאבק מוחות. היכולת השכלית של הגנבים היתה מלכתחילה נמוכה יותר מיכולתה השכלית של אישה צעירה העוסקת בתחום התכנות. אבל אפילו אם היא היתה מחביאה את המעטפה עם הכסף, היכולת השכלית הפורמלית שלה לא היתה מספיקה כדי להערים על הגנבים. הפעם זה לא היה ארון מצעים, אלא יכול היה להיות ארונית כלים, למשל, או גומחה מאחורי הכיריים. והגנבים, שמכירים היטב את הפסיכולוגיה של רוב האנשים שמחביאים כסף במקומות שונים בבית, בטח היו מוצאים אותו. אבל זה בדיוק העניין: אף אחד לא התכוון להחביא את המעטפה עם הכסף, אך בפועל יצא שכאילו היו אלה פעולות מחושבות היטב, מתוך הסיפור "המכתב שנגנב".
אך בנוסף "להזדהות המחשבתית", הסביר דופן, קיימת גם אפשרות פסיכולוגית נוספת, שסייעה לו בסופו של דבר למצוא את המכתב. וכאן אדגר אלן פו מגדיר, באוניברסליות של נוסחה מתמטית, חוק לקליטת מידע ברור ומובן מאליו דרך הקשר בין החשיבה (שאותה הוא מכנה "תפיסה מנטלית") לבין הראייה הפיזית:
"אי שימת הלב הפיזית כאן אנלוגית בדיוק לאי התפיסה המנטלית שבגינה נוטה האינטלקט לא להבחין בשיקולים הברורים מדי, הבולטים והמובנים מאליהם."
עלי להודות שהראייה הפיזית שלי נחלשה עם השנים, ובזמן הקריאה אני מרכיב משקפיים. התפיסה המנטלית, לעומת זאת, רק מתחזקת משנה לשנה, כמדומני. לכן אנסה לנתח בקפדנות רבה את הנוסחה המצוּטטת:
על מה מדבר כאן אדגר אלן פו? על שני סוגי ראייה: פיזית ומנטלית. "העיוורון" הפיזי (את המילה עיוורון אני שם בגרשיים מכיוון שמבחינה אובייקטיבית האנשים כן רואים, ופו משתמש במונח הזה במובן המטאפורי שלו) הוא פועל יוצא של עיוורון רוחני, הנובע מחולשה או מהעדר תפיסה מנטלית, אשר על פי אדגר אלן פו היא הדבר הקובע. תפיסה מנטלית חדה היא דבר נדיר מאוד. דבר מולד. היא מתאפיינת בחשיבה לוגית רבת עצמה ויכולות אנליטיות יוצאות דופן – בהן בורך אדגר אלן פו. הוא העניק אותן גם לדמות שיצר, דמותו של אוגוסט דופן: גיבור סיפוריו הבלשיים.
אבל האם ישנם אנשים רבים שבורכו במוח פילוסופי, כישורים אנליטיים ותפיסה מנטלית? רוב האנשים מביטים על האובייקטים במרחב ומחליקים עליהם מבלי לראות. אנשים רואים רק את החפצים שמעוררים בהם עניין. כל מה שלא נכלל בתחום העניין שלהם – לא זוכה לתשומת לב. אנשים מסתכלים על חפצים ולא רואים אותם. בעיקר את הקטנים, אבל לעיתים קרובות גם את הבינוניים בגודלם. הכל קורה בדיוק כפי שהוגדר בחוק הפסיכולוגי של אדגר אלן פו. גם השוטרים בסיפור "המכתב שנגנב" וגם הגנבים שפרצו לדירת בתה של מארה לא היו מסוגלים למצוא את מה שהם חיפשו. מכיוון שעבורם המעטפות היו חפצים בלתי נראים…
עברו חודשיים. יום אחד אני פוגש את מארה בשדרות ניסנבוים בבת ים, עם נכדה קטנטנה שזה עתה נולדה – תינוקת נמרצת ויפהפייה. פני מלאך: שיער ג'ינג'י מתולתל, עיניים כחולות, אף קטן ומסותת. ואיזה עור עדין! ליטפתי את ידה השמנמנה. התינוקת שכבה בתוך עגלה יקרה מאוד, שנקנתה בכסף מהמעטפה – כסף שעליו הגנבים לא הצליחו להניח את ידם…
מרוסית: טניה חזנובסקי ותומר שריג
ציטוטים מתוך: המכתב הגנוב ואחרים, הקיבוץ המאוחד, 2010, תרגום: אלינוער ברגר.
הכותב הוא סופר ואקדמאי העובד בשמירה למחייתו.
פסטיבל הסופרים הבינלאומי החמישי יערך ב-25-28.5 בירושלים.
קוראי "המקום" מוזמנים להגיע לפאנל "סופרים כסף: על יחסי עבודה וכלכלה בראי הספרות הישראלית", בהנחיית עינת פישביין ובהשתתפות הכותב.
חמישי 26.5, 16:00, משכנות שאננים