איור: יואל הרצברג
אני עצוב. אני כל כך עצוב אחרי מה שארע אתמול ב"שארלי אבדו", התקפת טרור שכוונה כלפי צוות מוכשר ומסור של חברי מערכת, שהותירה אחריה 12 הרוגים, ומספרם עוד עלול לעלות מבין הפצועים שנלחמים עתה על חייהם. בלבי ובמחשבתי אני עם האבלים על יקיריהם.
אבל גם אני אבל. ולא רק בגלל שכחובב מושבע וכמו"ל לשעבר של קומיקס צרפתי, היכרתי היטב את האמנים הללו מעבודתם. כולנו בצרפת היכרנו אותם. הם ליוו אותי מאז שאני זוכר את עצמי. הם היו אבוקה של מרד באמצעות סאטירה, שסתום לחץ באווירה של קונפורמיזם תרבותי ודתי, במסגרת הפתולוגיה של הפוליטיקלי-קורקט שמאפיינת את צרפת.
אני אבל גם על כך שאיפשרנו לזה לקרות.
ואני חושב שאף שאת ההתקפה הזאת תכנן קומץ של פנאטים רצחניים, מעט מהאחריות מוטלת על כולנו.
אני אבל על כך שהקהילה המוסלמית המתונה (רוב עצום מבין המוסלמים בצרפת) לא השקיעה יותר בהגנה על חופש הביטוי, באופן ברור יותר, חד משמעי ונראה לעין – גם כשהרבה פעמוני אזהרה החלו לצלצל, כבר לפני עשר שנים.
To read this text in English- click here
אני אבל על כך שבצרפת קיימים תנאים ואווירה שמאפשרים לרוצחים דתיים, לוחמים פנאטים, לצמוח ולשגשג, ולזכות במספיק תמיכה שתאפשר להם לבצע התקפת טרור שמתוכננת במקצועיות, כולל נשק, ציוד, אימונים, מודיעין, קשרים, כסף, דירות מסתור – לכל זה הם נזקקו; ואת כל זה קיבלו שלושת התוקפים. כמה אנשים בקהילה שלהם ידעו או חשדו – אך היו מרוחקים מדי מהתפישה הצרפתית בנוגע לחירות ודמוקרטיה מכדי שיפעלו כדי למנוע את המעשה.
,
איור שהתפרסם על שער "שארלי הבדו" בשנת 2011 עם הכיתוב "אהבה חזקה משנאה"
האם ישנם מספיק איזונים ובלמים שיאפשרו לרוב המתון וההגיוני מבין אנשי הדת, המטיפים והמורים בקהילה המוסלמית בצרפת לקלוט ולהצביע על אותם צעירים שפונים לקיצוניות, ולבודד אותם לפני שהם נקלעים לדרך ללא מוצא? האם יש להם מספיק רצון ונכונות לצאת נגדם; וחשוב מכך: להתנגד בפומבי לקנאות העיוורת, שנאת הנשים, האנטישמיות והמשטמה שהם מייצגים? האם זה יכול להיעשות באיזה אופן מאורגן, נראה לעין, שמייצג נכונה את הפלגים השונים בקהילה – מבלי שרוב האנרגיה והמשאבים המצומצמים יבוזבזו על ויכוחים פנימיים של מי מייצג מה?
וכן, האם אנשים האוחזים בתפישה המוסלמית המתונה מאורגנים מספיק ויש להם אמצעים מספיקים כדי לייסד תנועה שתוכל להוביל את הזרם המרכזי שנשען, כידוע, בבסיסו על עקרונות של חיים בשלום ובסובלנות? האם יצליחו להטמיע זאת בערכים הצרפתיים של חירות, שוויון ואחווה?
אני אבל על ההתקפות על חופש הביטוי, שמנסות לחסל כל רעיון, תצלום או טקסט שנחשב ל"מזעזע". התקפות אלה רבות יותר מכפי שאנחנו נוטים לחשוב: מצנזורה עצמית, דרך קונפורמיזם מחשבתי של התקשורת שחוששת להבריח את המפרסמים שלה ואת קהל הקוראים המתמעט והרגשני שלה, ועד לתביעות המשפטיות הבלתי פוסקות כלפי אמנים ונותני החסות שלהם בכל פעם שלמישהו נדמה שחצו איזה גבול בלתי נראה של תקינות פוליטית.
אני אבל על כך שהאליטה הפוליטית בצרפת נכשלה ב-20 השנים האחרונות מלהציע לאזרחיה, מכל אמונה דתית, חזון לאומי משותף שבו היסודות והעקרונות של הזהות והאזרחות הצרפתית יוכלו לסלק בעוצמה רבה יותר את הנגע הסרטני הממאיר של הפנאטיות הלוחמנית האיסלמית בחברה, במקום שזה ימצא לו מקום של קבע בשוליה.
אני אבל על היעדר המורכבות והיעדר העוז האינטלקטואלי של בני עמי הצרפתים בבואם לבנות טיעון מורכב וסבוך. את מקומם תפסו אבני בניין פשוטות וגסות שבאמצעותן הורכבו טיעונים קלים לעיכול שאומצו במהירות על ידי קהל גדול. קראו לדוגמה, רק בשנה האחרונה את מה שאמר הקומיקאי מכחיש השואה דיידונה, העיתונאי הגזען שונא המוסלמים והשחורים אריק זמור, והסופר, שספרו החדש מתאר את צרפת שאחרי "הפלישה המוסלמית" מישל וולבק. כן תודה לאל יש לנו עדיין אינטלקטואלים ברמתו של הפילוסוף אלן פינקלקראוט. אף שנדמה כי גם דבריהם של אלה מוצאים מהקשרם, לא מובנים כהלכה, ונעשה בהם שימוש לצורכיהם של פוליטיקאים בעלי אינטרס. במיוחד אותם פוליטיקאים שמנסים לשסות את חלקי החברה השונים אלה באלה, הכל למטרות רווח פוליטי: העשירים נגד העניים, הדתיים נגד החילונים, השמרנים נגד הליברלים, המוסלמים נגד הנוצרים, הישראלים נגד הפלסטינים – או כל קבוצה שניצבת לעומת קבוצה אחרת באוכלוסיה.
מאהל גן נמיר, היום הכי סוער בשנה- גלריית צילומים
הקריקטורה שפורסמה אתמול בבוקר ב"שארלי אבדו", לפני מתקפת הטרור
*
ועל אף האבל הכבד אני נמלא תקווה. העובדה שכל כך הרבה לוחמי חירות יצאו אתמול לרחובות ממלאת אותי תקווה. הם נטלו דף ועט והביעו כך את אשר על לבם, הם אמרו את דעתם בהמוני מאמרים וסטטוסים ברשתות החברתיות, הם השתתפו בעצרות שמהן עולה קול אחיד, חזק וברור, נגד קנאות עיוורת. נגד שנאה. הם נקמו את מותם של נשים וגברים חופשיים בכך שציינו, הפגינו והדגישו את העובדה שכל ניסיון – רצחני ככל שיהיה – לפקח, לצמצם או לחנוק את חופש הביטוי, את הרצון החופשי, את חופש המחשבה ואת הרוח החופשית – נועד לכישלון.
בהקדמה ל"סיפורי סרייבו" רומן גרפי שפירסמתי לפני שנים רבות אחרי המלחמה בבוסניה, כתב הקריקטוריסט והמאייר הנודע וויל אייזנר ש"אמנים גרפיים תורמים לתודעה הקולקטיבית של זמננו". זו אמירה שתקפה היום יותר מאי פעם, בעת שאנחנו מבכים ביחד את מותם של מאיירים מוכשרים ועדיין מוצאים את הכוח להתאחד, ולהשמיע פה אחד את קולה של התודעה החופשית הדמוקרטית המתקיימת בנו.
כי היום אנחנו החלטיים יותר, תקיפים יותר, וביד, באופן קולקטיבי, אנחנו אומרים – לא נוותר.
בנימין הרצברג, יליד צרפת, הוא מומחה בעל שם עולמי לקומיקס צרפתי, מו"ל של קומיקס ואספן מושבע
