מה ידעתי כשהייתי ילדה על הפיליפינים? מה בביוגרפיה שלי, בחינוך שקיבלתי, בחוויות שצברתי, יכול היה להכין אותי למפגש עם אשה קטנה וצחקנית שנולדה וגדלה בארץ האיים הזאת ונהפכה בשנה האחרונה לחוט המאריך, לבטרייה ולשמש של אבא שלי ולבת משפחה שלנו? אחת שחושבת ש"יונתן שלנו" הוא הכי גבוה וחתיך, שאני הכי יפה ונראית בת 18 גג, וש"יעלי" (AKA אמא שלי) ממש משתעלת פחות מאז השפעת ושיפה לה ככה עם השיער, וגם ככה, כי היא "שלנו".
קוראים לה אדרלין, יש לה בעל ושני ילדים שאותם השאירה שם, בבית, בארץ האיים, בנחלה ההולכת ומתרחבת שלה, עם אמא שלה והמשפחה. היא מפטפטת אתם בסקייפ, מנהלת חיי משפחה בלונג דיסטנס ובמקביל חיה בבית של הורי, בחדר שהיה פעם החדר של יונתן, הבן שלי, כשהיה פעוט ונשאר לישון או רצה לנוח בביקורים אצל סבא וסבתא. היא קמה אתם בבוקר, ערה בלילה כשצריך, מטפלת באבא שלי וחיה עם אמא שלי במערכת יחסים חמה שבסיסה עייפות, אימה, חמלה וצחוק. שותפות לדירה ולטיפול. כשיש לה חופש היא יוצאת לבלות עם אחותה בבט, לבושה בצבעים עזים ושמחים, והן מצטלמות תחת כל עץ רענן כדי שיהיה מה להראות למשפחה שנשארה שם.
היא לא המטפלת הראשונה שלנו. הראשונה היתה נערה הודית עדינה ויפה, עם צוואר ברבורי וחיוך של מלאך, שלא הסכימה להישאר בלילות כי אח שלה לא הרשה לה. השנייה, פיליפינית אף היא, התאימה לנו מאוד בלוק הממושקף שלה אבל פחות בחריצות ובמסירות, והיא גם היתה זו שגרמה לי להבין שהחיים השתנו לבלי שוב ועשתה כאילו היא לא רואה כשישבתי מול אבא שלי וייבבתי בלי שליטה אל מול מבטו החדש והרחוק. בסוף היא פיטרה אותנו, כמעט מהרגע להרגע, כי מצאה עבודה קלה יותר. ואחריה הגיעה אדרלין. לפגישה הראשונה היא באה עם שתי המעסיקות הקודמות שלה, יתומות טריות ובוגרות, שמסרו אותה לאמא שלי בקושי, ביבבות וחיבוקים.
אמא שלי לא מתביישת להגיד שהיא בוחרת אותן גם לפי היופי, שחשוב לה שלאבא שלי יהיה נעים בעין, כי הוא הרי תמיד כל כך אהב אסתטיקה וודאי שנשים יפות. אני מתה על אמא שלי, מעריצה אותה ומזועזעת ממנה בו זמנית כשהיא אומרת את זה אבל האמת היא שאדרלין היא הרבה יותר מסך כל יופיה, כי ביחד עם חיוך השמש העולה שלה היא אוחזת ברוח נפלאה והומור משובח, וכשרע ונמוך, ורע ונמוך אנחנו פוגשות די הרבה לצערנו, אין כמו הצחוק המתגלגל שלה שעונה כהד שמח על הבדיחות השחורות, שבורות הלב, שלנו.
שום דבר בביוגרפיה הכבר לא קצרה שלי לא יכול היה להכין ליום ההוא שבו עמדתי במחלקה פנימית בבית חולים, חרדה עד מוות מאנקות הגסיסה שמסביב, מייחלת לשיעול החנוק של אבא שלי שיעבור ויאפשר לכולנו לעוף משם לכל הרוחות, ונשאלתי לפתע על ידי האשה הזו, המלוכסנת, שכבר לא זרה אבל עדיין לא חברה, איך בעצם משתמשים בדבר הזה שהוצאתי עכשיו בדיסקרטיות מהתיק.
"מה?" אני שואלת אותה בתימהון "את מתכוונת לטמפון?" והיא משיבה בסקרנות "כן, כן, זה. איך משתמשים בזה בעצם?"
ואני שוב מבינה כמה, למרות הרגעים הכי אינטימיים בחיי שהיא עדה להם ושותפה להם, אנחנו לא מאותו מקום בעולם, ובין חרחור צחוק אחד לשני אני מבטיחה לה הסבר מפורט ברגע שנגיע הביתה – כי יש גבול למה שאפשר לעבור בתוך החדר העמוס הזה במחלקה פנימית בבית חולים, כשפרופסור אמריקאי עם מצב רפואי לא מפוענח ומבקריו טובי המזג מצד שמאל וזקן ערירי ועצוב, שאיש לא בא לבקר אותו, מצד ימין; ועוד ועוד אנשים שחולפים על פנינו, פנימה-החוצה וחוזר חלילה, בודקים שוב ושוב אלוהים יודע מה, כי לחולים ולגוססים שלא בביתם, כך גיליתי שם, פרטיות היא מותרות ששייכת באופן כמעט מוחלט לעבר.
ואחר כך, כשאבא שלי כבר שוב היה בבית, במיטתו, ואנחנו כולנו חזרנו לנשום באופן סדיר פחות או יותר, אני גם מוצאת את עצמי מסבירה לה – הבטחה זאת הבטחה – זוויות, מיקומים, יש עם מוליך ויש גם בלי ויש רמות ספיגה שונות ומשונות ושתינו מתפקעות מצחוק כי זה באמת אבסורד, ואחרי שאני מרגישה שעשיתי את מלאכתי נאמנה אדרלין מסכמת שזה לא נראה לה בכלל כל העניין הזה, וגם תרופות מערביות לא – כי כמעט הכל יכול לעבור לבד, אבל באמת שתודה על ההסבר, זה היה ממש מעניין.
אדרלין בארץ כבר לא מעט שנים. עברה את המכסה המותרת על פי צווי המדינה אבל קיבלה היתר מיוחד, אם כי זמני, להישאר. היא אוהבת להגיד לנו ש"ישראל איז גוד" ואני בתמורה מסבירה לה שכשהכל פה יישרף אנחנו כנראה נגיע אליה, לארץ האיים שלה, כי לא תהיה ברירה, והיא שוב צוחקת את צחוקה המתגלגל ואומרת "בטח בטח, ויונתן שלנו גם!" ואז מוסיפה בנענוע ראש נחרץ "לא, לא, מאיה, ישראל איז גוד, איטס פיין".
בשנים האלה שלה כאן היא כבר הרוויחה מספיק כסף בשביל לרכוש חלקת אדמה ולבנות עליה בית צהוב. ושם, בין שדות האורז שאחיה מתחזקים, מתחילים ללבלב גם הפרחים שאותם היא מתעתדת למכור בחנות שתקים על אדמתה כשתחזור לשם, למולדתה, לבעלה, לילדיה ולמשפחתה.
עם הכסף שהיא מרוויחה אצלנו, כך סיפרה פעם, היא מתכוונת לרכוש קומביין ואני מתעקשת למצוא בזה – גם אם קמצוץ – נחמה. כי לפחות פרחים. פרחים זה דבר נפלא.
