האנשים המכונים בפי כל "מעופפים", מתוחים בין שמים בארץ באופנים הנראים בעין בלתי מזוינת כעונים על חוקי הגרביטציה, אך לא כך. הם כובשים פניהם בקרקע כי מוצאים בה עניינים ולמען האמת כי חוששים למעוד ובשמים הם בוהים כי כל חייהם שמעו שם מעופפים, והם מחפשים ברקיע את דמותם המכונפת או את צלליתם בענן, מרחפת באצילות שמעולם לא היתה להם. בלבם הם יודעים, גם לו ריחפו בחסד עליון היו מתרסקים לתוך עמוד חשמל או מתנגשים בשקנאי.
יצא שאני משתייכת לקבוצה הזו, וככל הקבוצות שלא בחרת להצטרף אליהן, את פשוט לא מכירה משהו אחר ומנסה לעשות את הטוב ביותר בתפקיד שאליו שובצת. טוב, נאמר בגילוי לב, את בעיקר נזהרת לשמור על שלמות איברים בזמן שהדברים קורים מאליהם. מכיוון שהעוגן שלי לא מצוי בקרקע, וגם אם היה ודאי הייתי מאבדת אותו או קורעת את השרשרת, מיקמתי את עצמי בחווה חקלאית. שם אוכל למזער את נזקיי לאנושות וחיות משק הן הרבה פחות שיפוטיות, פרט לטווסים כמובן.
הטווס והעורב
באחד הימים נותרתי לבדי בשעת אחר הצהריים בעבודה, גשם עדין ירד ורוח טלטלה את ענפי עץ הפקאן שמחוץ למשרד ונקישות של אגוזים דפקו על הגגות. יצאתי ללקט פקאנים, תופסת שניים ביד, מאגרפת אותה ומפצחת ואוכלת ושוב מצמידה אגוז מהקרקע לזה שלא פוצח קודם ואוכלת בהליכה איטית. חיפשתי את הפירות בין העלים הצהובים לאדמה תחת תאורה זרחנית של גשם מאובק ולפתע נקלע לעין הבזק כחול וירוק מבריק. הטווס שמסתובב חופשי ובשעות הצהריים מחבל בשדה המנגולד שמול משרדי אחרי שהאחראים על השדה הולכים הביתה, התקרב אלי מרחק כמה צעדים והסתכל בי במבט מסוקרן ותובעני. בדרך כלל הוא פחדן גדול ובורח במנוסה כל אימת שמתקרבים אליו ונראה טרוד ולחוץ כאדם בריצה אחרי האוטובוס, מטה את צווארו קדימה בבעתה שאינה הולמת כלל את הזנב המפואר ואת היופי המוגזם שלו.
הסתכלתי בו חזרה והמשכתי ללעוס ולפצח, הוא המשיך לעמוד מולי ולא זז, אבל נהיה קצת חסר סבלנות לאיטיות התפיסה שלי.
ואז הבנתי. לקחתי חצי פקאן ביד, והגשתי לו ברגשות מעורבים. הוא לא התאמץ כלל ללקט אותו ולשבור את קליפתו ולנקותו משבבים והנה הוא מקבל מן המוכן, רק כי הוא יודע שאני רוצה שהוא יחבב אותי ומתוך ביטחון השמור ליפים. עמדנו כך כמה דקות, אני מאכילה אותו, מקור נוגע ביד ומחכה שיבלע ומגישה לו שוב ושוב. צלילים קטנים של משהו נחבט על קרש שהיה ליד רגלי הימנית הקיצו אותי מארוחת הארבע של הוד נסיכותו. אלו היו אגוזים שהתפצחו, אבל לא הגיעו מכיוון העץ. מבט אלכסוני למקום המשוער שממנו נפלו גילה לי עורב שעמד על עץ שסק ובכל הדקות האחרונות ניסה לטווח לראשי כדי לפצח עלי ועכשיו השמיע קריאות נרגזות מכיוון שגיליתי אותו וזזתי. בסתר לבי אני חושבת שאולי הוא קצת קינא שיש מי שלא צריך להתאמץ. הטווס המשיך לתבוע את מנחתו, העורב המשיך לזרוק עלי פקאנים ואני בתווך, בין היפה לחכם, עד שהתחזק הגשם ופטר אותנו ושלח אותנו עוף עוף למחסהו.
בין היפה לחכם. איור: MODDEYDOO
העיזים והכלב
ביום אחר יצאתי למשימה חשובה של קריאת שעון מים בשדה. גשם החל לרדת, הלכתי מהר והורדתי את הראש לקרקע כדי שזגוגיות המשקפיים לא יירטבו ואוכל לראות את הדרך, מין היגיון פנימי של משקפופרים. כהרגלי הסתכלתי בדרך בחצץ, נזהרתי לא לדרוך בשלוליות ובצד העין הבחנתי שהעיזים הוצאו למרעה. בעודי חופרת באדמה לחשוף את השעון שנקבר תחתיה, שמעתי קול נביחה ונחרדתי. אסור שיהיו כלבים בחווה והכלב הפולש עלול להפחיד את העיזים מאוד. מיד הרמתי את הראש בבהלה, העיזים נעו חזרה אל הדיר ולידן עמד האיש המכונה "איציק טרקטור", מכניס אותן לסככה פן יירטבו ויחלו. "איציק", שאלתי אותו, מכירה כבר בחוקי המקום ומדלגת מראש על השאלה האם ראה כלב, "אתה נבחת עכשיו?" כעת היה תורו להוריד את הראש ולמלמל "כן, שמשון, הוא אמר לי לנבוח כדי להכניס אותן, אבל הייתי צריך לנבוח יותר חזק". עד שסיימתי לשוחח איתו וחזרתי למשרד, כבר שכחתי מה הורה השעון.
האיש והגשם
ברגעים אחרים, כאמור, המעופף מביט לשמים ושם בהם יהבו. לפני שנים רבות אין חקר, כשקיבלתי זימון ראשון לצבא, אמרה לי אחותי "את מעופפת, לכי תהיי מטאורולוגית", וכך, בחסות צה"ל, הפכתי את העננות למקצוע. למדתי לדעת את שמותיהם של העבים ולקדד אותם בחשאיות, פן יזהו את עצמם מעופפי האויב בעננים שלנו. מאז, ההסתכלות בשמים רק החמירה. ביום העצמאות נהגתי בחזרה מהחווה, לפחות במקרי נהיגה המבט בכביש מתאים להמלצות המקובלות. סוף אפריל עכשיו ותכף יבוא הקיץ והשמים יתרוקנו כמעט כליל מבני בריתם הגדולים של המעופפים. בדרך כלל בחג מלאים היערות והגנים באנשים, אך הפעם התהפכה הרוח ומטר עז ניטח. אמרתי "יש" בקול רם לבד באוטו ופתחתי לכבודו את החלונות ושרתי שירי שמחה. ברמזור סימן הנהג ברכב מימיני משהו לעברי. פניו היו טובות ואישה ישבה במושב לידו והיתה לי תחושה שלא יגיד דבר שאיננו לרוחי. פתחתי את החלון יותר ממה שהיה כבר פתוח ושאלתי "מה?" בעיניים. הוא הרים אגודל ביד אחת ובשנייה הצביע על העננים ואמר בחיוך רחב כמו ילד שמתרגש ממתנה שמישהו נתן לו ביום חג וקלע בול ללבו ואמר "גשם, גשם".
בחדשות אמרו שזה היה המלקוש.
גוני היימס היא מעופפת, שטוניקית וכותבת שירים