בתחילת העונה עברתי אצל אריק ואמרתי לו "תשמע, אריק, אני לא מכיר כמעט אף אחד בקבוצה מלבד שניים-שלושה ואפילו השוער שלנו זה ההוא שקיבל מאתנו שביעייה ב-2009". אריק לא ענה, כמובן, אז המשכתי: "לא יודע מה להגיד לך, אין לי לתת לך אפילו סטטיסטיקות כי זה בכלל התחום שלך, אבל אם יהיו התפתחויות מעניינות, אני אעדכן אותך".
אני, יש לי הרגל כזה, שכשאני נמצא באזור טרומפלדור, אני נכנס לבית הקברות והולך לבקר את אריק, להסתכל על האבן שלו ולספר לו מה שלום הקבוצה שלנו. לפעמים אני מספר לו בלב, בכלל בלי לדבר ואני בטוח שהוא מבין, אפילו שלא היינו ממש חברים, בטח שלא חברים קרובים, אבל החולצה של שנינו היתה באותו צבע.
בחיים לא חשבתי שאני אכיר אישית את אריק איינשטיין, אבל יום אחד הכירו אותי לאיש קולנוע ותיק וסקפטי, שלימים הפך לחבר הטוב שלי עמירם, הכניסו אותי לאולפן, העמידו אותי מול אריק איינשטיין בחולצה אדומה וסיגריה מפלסטיק בפה ואמרו לו: "אריק, תכיר, זה יואל. הוא עוזר לעמירם". "שלום יואל", הוא אמר. "אריק, תעשה לו סאדאת", ביקש מישהו. "ביסמיללה, רחמן אלרחים", התחיל אריק ובלי לחכות המשיך לעשות סאדאת ואני נקרע מהערצה וצחוק. זה היה המפגש הראשון שלי עם האיש.
ובין שיר לשיר, כשסידרנו את הסט, פינינו כוסות ושולחנות או סתם טאטאנו, אריק היה עוצר אותנו ושואל אם אנחנו רוצים לשמוע סיפור. והיו לו אין-ספור סיפורים מצחיקים על הפועל בכדורגל וכדורסל והמגרש של פעם והקפיצה לגובה, על הילדות שלו ועל אבא שלו, שעבד בדיוק שם, בתיאטרון האוהל. ושאריק היה יורד מדי פעם לחדר שהיה שלו כדי להחליף אתו כמה מלים, שנים אחרי שנפטר, ממש כמו שאני עושה היום כשאני עובר בטרומפלדור. והיינו עוצרים ומקשיבים לסיפורים שלו ופטר ורטהיימר היה דוחף לנו כוס ויסקי ליד ואסור לסרב כי זה מעליב. והיינו שותים את הוויסקי ושותים את הסיפורים ולא רווינו, לא מזה ולא מאלה.
שנים אחרי זה, כשעבדתי באולפן שהיה ביתי השני, הוא היה מגיע מדי שבוע לפינת קפה של העובדים, יושב אתי ועם עובדי האולפן על המדרגות או על הכיסאות האדומים שנעקרו מאיזה קולנוע, ממשיך בסיפורים, מדבר אתנו על הפועל של פעם וגם על הפועל של עכשיו ועל NBA ועל ליגת המכללות, מכיר את כולם וזוכר את כל התוצאות ומוציא לנו שמות של שחקנים ששכחנו או שבכלל לא הכרנו בלי להתנשא או לגרום לנו אי נעימות.
צילומי ״ארץ ישראל הישנה והטובה״, אולפני ג.ג. תל אביב, 1994.
להפך – כמו אחד שיש לו אוצר והוא מעניק ממנו לכל מי שבסביבה ומדי פעם אומר למי שהתבייש לגשת: "אומרים שלום. זה לא מסובך". וכשהיינו תופסים אותו מדבר אל עצמו, היה אומר לנו שגם לנו זה יקרה עם הגיל, לוקח את הקפה בכוס הקלקר ואומר: "טוב, אני הולך לדבר עם אבא", ושוב נעלם בחדר האיפור שהיה פעם החדר שאבא שלו עבד בו.
עברו השנים, לאולפן כבר לא הגעתי כי סגרו אותו ועכשיו בכלל בונים שם מלון או משהו אחר לעשירים. את אריק לא פגשתי מאז וגם אם הייתי פוגש אותו, בטח לא היה זוכר, כי כמה שכולנו היינו שווים בעיניו, את השמות הוא לא ממש זכר. הזיכרון בסדר, אמר, אבל מה – שוכחים.
הבנים שלי, שאוהדים את הפועל עוד יותר חזק ממני, אוהבים לשמוע את הסיפורים על אריק. הם פחות אוהבים כשאני מספר להם שהם נולדו אל תוך עשור מופלא מבחינת הפועל ושדאבל ואליפות וניצחונות באירופה אלה דברים שלא גדלנו עליהם. אנחנו גדלנו על אחד אפס קטן במקרה הטוב, כמו במחזור הסיום של עונת 85-86 מול מכבי חיפה, כשלקחנו אליפות מתוקה על חודו של גול. במקרה הפחות טוב היה לנו את "ואיזה מסכנים האוהדים" וגם את "אמרו לו שהחולצה האדומה היא לא מציאה", שאת שניהם נתן לנו אריק ולמרות זאת אהבנו את הקבוצה ואת הסמל ואת הצבע.
אז אתמול עברתי שוב אצל אריק וסיפרתי לו על המשחק בנתניה ושהלך עוד מאמן ובא חדש ושנראה לי שהעונה הזאת בונים קבוצה או יורדים ליגה, והוא שתק כהרגלו ואז נזכרתי לספר לו על החולצה האדומה עם הפרצוף היפה שלו ועם השורה מהשיר מאחורה שאתה אני הולך למשחקים, ופתאום הבנתי שגם אם זאת תהיה עונה ככה – ואולי בייחוד אם זאת תהיה עונה כזאת – כולנו נמשיך לאהוב את הקבוצה ואת הסמל ואת הצבע, לעולמים.
ואני בטוח שהיום, שנתיים אחרי שהלך מאתנו, אריק יושב לו איפשהו ביציע של האדומים בשמים, עושה להם חיקוי של סאדאת ומתפלל לאחד אפס קטן.
