כמי שנולד ב-1976 וגדל באשקלון, עברתי שני מהפכים פוליטיים משמעותיים בשנות חיי הראשונות: מהפך 77', ששימח עד מאוד את משפחתי הימנית הליכודניקית- מפד"לניקית, ומהפך 78' באשקלון. השני הרבה פחות מפורסם, אבל לא פחות דרמטי. לאחר שנים של שלטון עסקני מפא"י, רובם ככולם עולי דרום-אפריקה מבוססים, ההגמוניה נוצחה. תנועה מונציפלית חדשה, "אשקלון בתנופה", שגרעינה הקשה היה צעירים עולי צפון אפריקה, ניצחה את הבחירות.
בראש התנועה עמדו ראש העיר החדש, אלי דיין, וסגנו בני וקנין, שניהם ילידי מרוקו. אלי דיין כיהן בראשות העיר 13 שנה, עד 1991, אז נכנס לכנסת וכיהן כסגן שר חוץ בממשלת רבין. הוא הוחלף על ידי סגנו, וקנין, שהיה ראש העיר עד 2003, שב לקדנציה נוספת בין 2008 ל-2013, וכיהן בתפקיד 17 שנים סך הכל.
מהפך 78' באשקלון היה בעל משמעות סימבולית של חילופי גברי דמוגרפיים וזהותיים, אך גם מעבר לתנופת פיתוח ממשית. אשקלון גדלה ומעיר קטנה הפכה לעיר בת 120,000 תושבים. למרות היותה עמוסת קהילות ושכונות מוחלשות, היא הפפכה לעיר חזקה ביחס לערי הדרום. הסכם הגג האחרון עם הממשלה מכוון להכפיל את מספר תושביה בעשור וחצי הבאים.
אבל המהפך ההוא, כמנהגן של מהפכות, נתקע והסתאב. למרות נכסים פיזיים נפלאים, חוף ים טבעי ופתוח ושטח גדול כשטחה של תל אביב- יפו, הדשדוש של אשקלון נמשך. המנהיגות של וקנין, רוני מהצרי (שהיה ראש העיר בין 2003 ל- 2008) וכעת איתמר שמעוני, לא המריאה. בשעה שאשדוד ובת ים מצפון, ונתיבות, באר שבע וירוחם, אפילו שדרות, קידמו מנהיגים חדשים, המחוברים לראייה אזורית ומנצלים שלל הזדמנויות פיתוח כלכלי וקהילתי, אשקלון לא הצליחה לפרוץ.
כשעזבתי את אשקלון, בזמן הישיבה התיכונית ואחרי הצבא, היה ברור שכל מי שנשאר באשקלון הפסיד. מכיתה בת 40 תלמידים בבית הספר הממלכתי-דתי "סיני" בשנות ה-80', רק מתי מעט נשארו בעיר. אם באר שבע הפכה להיות "עיר ההזדמנויות", הרי שאשקלון נותרה עיר ללא הזדמנות: אבטלה גבוהה, שכר ממוצע נמוך, חברה אזרחית דלה, חינוך בינוני ומטה, ניתוק בין שכונות ומעמדות, בידוד פוליטי ותכנוני של דוברי הרוסית ועוד.
"איתמר שימעוני" מאת רוני גבאי – נוצר על ידי מעלה היצירה. מתפרסם לפי רישיון CC BY-SA 3.0 דרך ויקישיתוף.
התקופה של בני וקנין התאפיינה, בסוף כהונתו, בקשרים עמוקים מדי, יש שיאמרו מושחתים, עם יזמים וקבלנים. הקדנציה האחרונה שלו נתפסה ככהונה ב"חצי הילוך", הוא הצטיין בנסיעות עסקים פרטיות ובניהול רפה של העיריה. הניצחון של איתמר שמעוני עליו בבחירות 2013 פתח הזדמנות לתקופה חדשה. היה זה סופו המוחלט של עידן "אשקלון בתנופה" שהחל ב-78'. כתושב שכונת שמשון, השכונה המוחלשת בעיר, שהגיע עם חיבורים פוליטיים לנציגים של דוברי הרוסית, לאוכלוסייה הדתית בעיר ולרבים מתושבי השכונות החזקות, שמעוני נתפס כדבר החדש, בעל פרופיל גבוה ברשתות החברתיות ומהירות החלטה וביצוע.
אבל גם למי שעוקב אחרי הפוליטיקה האשקלונית בחצי עין כמוני, קצת מרחוק, מדרום, היה ברור שמשהו חורק בממלכת שמעוני. זה החל בשליפות שהביאו להסתבכויות מביכות שלו, מההצהרה על הפסקת עבודת פועלים ערבים בעיר, שזכתה לגינוי גורף במערכת הפוליטית ואילצה אותו להתקפל, דרך התבטאות על מינוי מנהלת שנחשדה בחתימה על עצומה שמאלנית, רחמנא לצלן. גם שם זה נגמר בהתקפלות. כך גם פיטורי סגנו, שהוחזר בתיווך רבני, סכסוך מתוקשר עם חברת סיעתו שהובילה את התיק המגדרי בעיריה ועוד ועוד.
מעבר ליחסי ציבור גרועים, ברמה הניהולית הביאו השקעות ענק לא מחויבות המציאות בתרבות ובחינוך לגירעון עירוני גדול. הדבר היחיד שהעיריה הצטיינה בו לאורך שנים, ניהול קפדני ומסודר של תקציביה, הוטל אף הוא בספק בקדנציה הנוכחית.
ואחרי שכל זה נאמר, דווקא המעצר המתוקשר של שמעוני, בין אם יגיע לכדי כתב אישום והרשעה ובין אם לאו, הוא הזדמנות לעיר שמחפשת את עצמה כבר שנים. הכלל הפשוט של "רוצה להגיע רחוק? לך ביחד", נכון מאין כמוהו במקרה זה. הגיע הזמן להחזיר עטרה ליושנה ולבנות חבורה של בני מקום, ממש כמו במהפך 78', לקחת את המושכות לידיים. זה התור של אשקלון ואנחנו, בנות ובני אשקלון העוזבים, ניתן יד למהלך שיביא שוב מנהיגות מחוללת שינוי לעיר הנפלאה הזו.
