כבר שבוע שאני באתונה. בארץ שוב מצב חירום, שוב התראות ודיווחים מציפים ובלתי פוסקים. ואני – בטיול בחו״ל. זה כמעט מביך להודות, אבל פתאום פשוט טוב לי. לא כי המלחמה שם ואני כאן, לא בגלל הנופים ופערי המחירים המטורפים, אלא כי פתאום, במרחק שעתיים טיסה מהבית, הגוף שלי נזכר במשהו שהוא כמעט שכח לחלוטין: איך זה מרגיש לחיות כשחרדה היא לא רעש רקע קבוע. 

לא מדובר באסקפיזם קליל. החדשות מגיעות לכאן בדיוק כמו בארץ, הטלפון עדיין רוטט, החברים והמשפחה כותבים מהמקלטים, והדאגה החליפה את החרדה. ובכל זאת, רק כשמתרחקים מבינים עד כמה המציאות בישראל היא לא רק פוליטית או ביטחונית. היא פיזית, מוטמעת בגוף. היא מתיישבת בשרירים, בקצב הנשימה, ובדריכות הקבועה של מערכת העצבים.

התרגלנו לחיות במצב חירום מתמשך בו דריכות היא ברירת המחדל ושחרורה הוא החריג. זה בא לידי ביטוי לא רק מבחינת רצף וקצב האירועים, אלא מבחינת האופנים שבהם הם מתארגנים סביב הגוף הפרטי שלנו והצורות שבהן הוא מגיב: תמיד קצת מכווץ, תמיד מוכן להתראה הבאה. אלא שבישראל, הדריכות משמשת כמעט כלי פוליטי. 

כשהגוף במצב הישרדות, המוח לא מסוגל לדרוש שינוי. הוא מסתפק בעוד מאותו הדבר כדי להרגיש בטוח, כדי להרגיש שליטה במציאות בלתי נשלטת

חברה שחיה עשורים בדריכות קבועה היא חברה שהונדסה לא לראות אופק. כשהגוף במצב הישרדות, המוח לא מסוגל לדרוש שינוי. הוא מסתפק בעוד מאותו הדבר כדי להרגיש בטוח, כדי להרגיש שליטה במציאות בלתי נשלטת. ישראל היא מדינה שחיה בתוך השרירים של אזרחיה. רק כשיוצאים ממנה מבינים שכיבוש, מלחמה וחרדה התנחלו לנו בעומק הגוף.

דריכות כפטריוטיות

מחוץ למרחב הישראלי הגוף מתחיל להירגע עוד לפני שהמחשבה מספיקה לעבד, ואז עולה השאלה המטרידה באמת: מה בעצם התרגלנו להחשיב כנורמלי? האם ייתכן שפשוט אילפנו את עצמנו להחשיב את הכיווץ של הגוף כסוג של פטריוטיות, או לפחות כהכרח קיומי שאין עליו עוררין? יכול להיות ששכחנו שדריכות היא מצב שאמור להציל חיים ברגע של סכנה, ולא להיות האוויר שאנחנו נושמים במשך עשרות שנים תחת הכותרת "חוסן"? 

הציונות מספרת לנו שהגוף היהודי נרפא דווקא עם השיבה לארץ. שהגלות עיקמה אותנו, ושהריבונות תהפוך אותנו לבעלי גוף חדש, זקוף ובריא. במציאות הישראלית של השנים האחרונות נולד טיפוס נוסף: הישראלי הקפוץ. גוף מכווץ מול מציאות שהוא עצמו מייצר ומתחזק. המחיר של הריבונות מהסוג הציוני הוא אובדן היכולת לנשום, והמרחק הקטן הזה, של פחות משעתיים טיסה, חשף עבורי את התרמית.

המלחמה לא רק מנהלת את הגבולות שלנו, היא גם מנהלת לנו את האיברים. זו גלות במובן הכי פיזי שלה – להסתובב בעולם כמו אנשים ששכחו להוריד את השכפ"ץ

את הפער הזה, שבין להיות במקום בטוח לבין מערכת העצבים המגויסת, אפשר לזהות פה בכל צעד. בימים האחרונים פגשתי לא מעט ישראליות, חלקן חיות כאן כבר שנים, אחרות הגיעו לעבוד או לטייל. לאחת נפגע הבית, אחרת חיה פה אבל הילדים שלה בארץ. הגוף שלהן לכאורה בטוח, אבל חלקים שלמים ממנו נשארו מאחור. 

המלחמה לא רק מנהלת את הגבולות שלנו, היא גם מנהלת לנו את האיברים. זו גלות במובן הכי פיזי שלה – להסתובב בעולם כמו אנשים ששכחו להוריד את השכפ"ץ. החירום הוא זה שמייצר את הגלות האמיתית: הגלות מהגוף שחי בביטחון. 

כשמתרחקים רגע, אפילו במקרה, אפילו לשבוע, הגוף נזכר שיש גם אפשרות אחרת. לא אוטופיה, לא שלום עולמי. רק מציאות שבה מערכת העצבים לא נעולה על מצב חירום. הטרגדיה היא שצריך לברוח לחו"ל כדי להבין עד כמה המציאות הישראלית כלאה אותנו בתוך עצמנו, ודווקא ההבנה הזו היא המטען הכי כבד לחזור איתו הביתה.