אילן גילאון איננו. הימים ימי ספירת העומר, הימים שבהם נפטרו 24,000 תלמידיו של רבי עקיבא, משום שלא חלקו כבוד זה לזה. הדבר הראשון שעולה בדעתי, הוא אילן שהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" פורש על ידו כפשוטו, מילולית ממש. אילן אוהב האדם, שאהב אחרים, חלק להם כבוד ורצה עבורם בדיוק את מה שרצה עבור עצמו. גם אם הם "אחרים". גם אם הם "מאתגרים" "מסוכנים" "זקוקים למוגנות". הוא אף פעם לא היה טוב בקריאת אבחונים…..
ותמיד בפשטות. תמיד אילן. אף פעם לא "חבר הכנסת גילאון".
הנה טעימה מאילן שאני הכרתי. בכל פעם שקיבלתי מידע על מוסד שבו מתרחשת התעללות או שמתקיימת בו הזנחה, ידעתי שאילן יתגייס מיד ויבוא איתי לביקור פתע כדי לבדוק את מצב זכויות האדם במקום. והדרך בה עמד אילן על איכות השירות שהמוסד מספק לדייריו, הייתה פשוט התנסות במגורים במקום. המדד שלו היה האם הוא עצמו היה יכול לחיות במקום. הוא נכנס לחדרי השינה, נשכב על מיטה ותהה אם היה יכול להירדם בחדר כזה. היה קורא למנהל, ונוזף בו על היעדרם של סממנים אישיים בחדרים, ועל היעדר פרטיות לדיירים. היה יושב בחדר האוכל ומבקש שיגישו לו את המנה שמקבלים כולם, ובודק האם הוא עצמו היה אוכל את האוכל. לא היסס לדרוש שיוחלף הקייטרינג במקום.
באחד המוסדות בהם ביקרנו בלט הריק הגדול. הדיירים ישבו צפופים על הספה היחידה, ובהו באוויר. לא היו שם ספרים, משחקים או תעסוקה כלשהי. אילן לא תהה מדוע הדיירים יושבים כאבן שאין לה הופכין ולא הרביץ תורה במנהל ובצוות. הוא פשוט פעל. מיד התגייס להעסיק את הדיירים, וכמובן בדרכו הצבעונית והמיוחדת. הוא נתן להם לרכב ברחבי המוסד על הקלנועית שלו, לזוועתו של המנהל, שרץ אחריהם כדי לשמור שהם אינם מקלקלים אותה.
כשהקמנו סיירת חברי כנסת לביקורי פתע במוסדות, גייס אילן חברי כנסת נוספים. כשכל אחד מהם קיבל על עצמו לבקר במוסד אחד, הוא ביקר בשניים. תמיד עם כל הלב, תמיד עד הסוף. מאחד המוסדות הקשים, יצא כשדמעות בעיניו. שעות לאחר הביקור, בשעת לילה מאוחרת, התקשר לחלוק איתי את זה שהמראות לא עוזבים אותו. שאל מה נעשה.
כאשר משרד הרווחה החליט לגנוז את דוח ועדת המומחים הבינלאומית שהוא עצמו הקים, משום שמסקנתו הייתה שיש לסגור את כלל המוסדות לאנשים עם מוגבלות תוך עשור, היה זה אילן שהגיש שאילתה בעניין, והתעמת עם שר הרווחה דאז, עד שהביא לפרסום הדוח הקשה והחד משמעי.
הדבר הראשון שעלה בדעתי כששמעתי את הבשורה הקשה על פטירתו של אילן, הוא: איך עשית לנו את זה? איך עזבת אותנו ככה באמצע, לפני שהשלמנו את המלאכה? איך יכול להיות שלא תהיה כאן כשנחגוג את זכותו של כל אדם עם מוגבלות לחיות חיים עצמאיים בקהילה, ולקבל את כל התמיכות מהמדינה, כדי שיוכל לעשות זאת בכבוד? איך נחגוג את יציאת אחרון הדיירים מהמוסדות לקהילה בלעדיך? הרי כשהיום הזה יגיע, הוא יהיה כל כך שלך. הרי כשאני עוצמת עיניים ושואלת את עצמי עם מי אני רוצה לחלוק את הרגע הזה, שבו כל אדם עם מוגבלות יוכל לזכות באוטונומיה מלאה על חייו, אתה שם לגמרי, עם החיוך הענק והפשטות הכובשת הזו, והמבט שאומר "נו, טוב, על מה המהומה, רק באנו לעשות מה שצריך".
אז אני מבטיחה לך כאן, אילן, שלא נרפה עד שנשלים את העבודה. ואתה תסתכל עלינו מלמעלה, ותהיה גאה בנו. ואני מבטיחה שכשיגיע הרגע הזה, נזכור אותך ונזכיר את פועלך.
ת.נ.צ.ב.ה.