"כל כך רציתי לא להיות תלויה באף אחד", אומרת בקול חנוק מבכי אלין (שם בדוי), אם חד הורית לילד מאזור הדרום, בשנות השלושים לחייה, " זו הפעם הראשונה בחיי שהגעתי למשרה עם שכר שמאפשר לי להתקיים בכבוד. במשכורת הראשונה דאגתי להחזיר את כל חובותי ולשלם את כל החשבונות שלי. לא ידעתי מה מצפה לי".
לאחר שעסקה במשרות שונות ולאחר תקופת אבטלה, התחילה אלין לעבוד במשרת חלומותיה בתחום הוראת הייטק בדצמבר האחרון. השבוע התבשרה כי למרות הניסיון להמשיך את העבודה מהבית בימי הקורונה, היא וכלל עובדי החברה מוצאים לחל"ת. עבור אלין, זו סנקציה כלכלית קשה. משרד האוצר אמנם ניסה להעמיד רשת בטחון עבור שכירים שיזדקקו באופן זמני לדמי אבטלה בתקופה זו, אך התנאים המקשים גם לאחר הגמשתם אינם חלים על מי שמועסקים, כמו אלין, פחות מחצי שנה, כך שהיא נשארת עם אפס הכנסות מול הוצאות שוטפות.
אלין חרדה שלא תוכל לעמוד בחודש הבא בתשלומי שכר הדירה והמזון. "שנים לא בכיתי כמו בימים האחרונים", היא אומרת, "אם היינו חולים היינו שותים תה, נשארים בבית, ומתמודדים עם המחלה. אבל ללא עבודה והעדר רשת ביטחון של המדינה, איו לי איך להתמודד ולשרוד. מה כבר הילד אוכל? פסטות. הבעיה שאני לא יודעת כמה זמן נצטרך לשרוד כך. גם במקרה הטוב שהשגרה תחזור בתום חופשת הפסח והבן יחזור לגן, אין לי מושג איך אמלא את המקרר. התחלתי לחפש משרה של מלקטת כדי לנסות לעבור את התקופה הזו".
לא יכולה להרשות לעצמי מסיכה
בתוך החרדה שנפלה על כלל תושבי הארץ בעקבות המשבר הכלכלי כתוצאה מהשבתת המשק, יש מי שעבורם ההשבתה עלולה להיות בגדר גזר דין רעב, ועד חולי ומוות. צופיה שניידר, בת 51, אם יחידנית לבת תשע מאשדוד, מתקיימת מקצבת נכות ולאחרונה אף עברה סדרה של בדיקות מחשש לגידול במוח. היא מספרת שבדרך כלל היא מצליחה להסתדר, אך כרגע מצויה במצב של חוסר אונים מוחלט. "מעבר לניתוק החברתי הגעתי למצב שאני אוכלת סנדויץ ביום כדי שלא יחסר לי אוכל לילדה, שאוכלת יותר כשהיא בבית. אני לא יכולה להגיד לה שאין אוכל כשהיא רעבה".
קצבת הנכות שלה מסתכמת ב-3,200 שקלים מהם היא חיה בקושי, גם כשאין משבר קורונה. "אתמול ראיתי שרשור בפייסבוק בו אנשים שאלו אחד את השני בכמה כל אחד עשה קניות, בגלל חרדת הסגר", מספרת שניידר, "אני רשמתי אפס שקלים. המקפיא שלי ריק, דברי חלב אני רושמת במכולת. כל 28 לחודש, יחד עם כניסת הקצבה, כל ההוצאות יורדות ואני נשארת בלי שקל. אם הייתי קונה תרופות לפי מה שרושמים לי הרופאים זה היה עולה לי בערך 700 שקל, אבל אני קונה רק ב-100 כי אני לא יכולה".
"מעבר לניתוק החברתי הגעתי למצב שאני אוכלת סנדויץ ביום כדי שלא יחסר לי אוכל לילדה, שאוכלת יותר כשהיא בבית. אני לא יכולה להגיד לה שאין אוכל כשהיא רעבה"
גם בימים כתיקונם, מסבירה שניידר, אין לה אמצעים כלכליים לצאת לבילויים עם הילדה, אך המצב הנוכחי, ללא מסגרת חינוכית, כשהילדה נמצאת כל היום בבית, מעלה את רף ההוצאות שהיא בין כה וכה מתקשה לעמוד בו. למרות שפנתה בעבר לתכנית "מחשב לכל ילד" של משרד הרווחה, בתה עדיין לא זכתה לקבל את המחשב המיוחל ולא משתתפת בתכניות הלמידה מרחוק.
את מה שהיא מצליחה היא עושה דרך הנייד של אימא אך לא כל המשימות נגישות בנייד. גם את הוצאת הנייד, כ-40 שקל בחודש, שניידר לא מצליחה לשלם. היא משתפת שאין לה כלל כרטיס אשראי ומשהי התחייבה באשראי עבורה בתמורה שתתן לה מזומן עבור התשלום כל חודש. "40 שקל זה עוד לחם וגבינה לשבוע, ואני מבינה שינתקו לי את הקו בקרוב, אבל אין לי ברירה. אני לא יכולה להישאר עם מקרר ריק. עכשיו עם חוסר הוודאות של המצב הזה, ספק אם יהיה מי שיוכל לתרום לנו סלי מזון בחג ובכלל, אצלנו כל יום זה קורונה" .
דנית (שם בדוי) התגרשה לפני שנתיים לאחר 25 שנות נישואים. המשמורת על בנה מתחלקת בינה לבין הגרוש שלה ובתה בת ה-19 מתגוררת עימה. היא מתמודדת עם גמגום מגיל שש ומחכה לאישור הביטוח הלאומי לקצבת נכות בעקבות החמרת מחלת הסכרת שהיא סובלת ממנה. כרגע מתפרנסת דנית מקצבת הבטחת הכנסה בסך 3400 שקלים, והיא וזכאית לסיוע בשכר דירה שמועבר ישירות לבעל הדירה, כשהיא משלימה את השכירות. הציעו לה דירות ציבוריות בצפון אך המשמורת המשותפת עם האב המתגורר בירושלים מונעת ממנה לעבור לאזור מרוחק.
"אם הייתי קונה תרופות לפי מה שרושמים לי הרופאים זה היה עולה לי בערך 700 שקל, אבל אני קונה רק ב-100 כי אני לא יכולה"
"כשהבנתי את חומרת המצב, היות ואני חולת סוכרת במצב מתדרדר, ניסיתי לקנות מסיכות לי ולבני", היא מספרת, "בדקתי בכל האזור כאן. ברשת פארם אמרו לי שהמסכות הפשוטות בחמישה שקלים נגמרו ונשארו רק מסיכות שמחירן נע בין 70 ל-99 שקלים. אני לא יכולה להרשות לעצמי מסיכה במחיר כזה, למרות שאני חרדה למצב הבריאותי שלי. אנחנו הסוכרתיים מאוד רגישים לנגיפים.
"בזמן רגיל אני חיה מתרומות כי בין התרופות להוצאות לא נשאר לי שקל אפילו לא לעגבנייה. מתנדבת בשם סיון תהל, אקטיביסטית, דואגת לי לעתים קרובות לסלי מזון ומזה אני שורדת. המקפיא שלי כרגע ריק, אין כאן בשר, לא שימורים, בטח לא נייר טואלט ספייר. זה לא שאני לא יכולה לדאוג לעצמי בזמן קורונה, גם ביום יום אני לא מצליחה לשרוד. הבעיה עם הקורונה שאני חוששת שלאנשים כבר לא יהיה מה לתרום והלב שלי לא שקט. אם היו לי תלושי קנייה, גם הייתי עושה לעצמי קנייה לתקופה קדימה, אבל אין לי, גם לא לעכשיו".
יעל (שם בדוי) החלה לעבוד רק לאחרונה בשירות לקוחות ולא תהיה זכאית לאבטלה כי אינה מתאימה לקריטריונים המקשים של משרד האוצר. משפחתה בת שבע הנפשות תמשיך להתקיים מהבטחת הכנסה. היא מספרת שלא משנה כמה אנשים ירוקנו את הסופרים, לה אין יכולת אפילו למלא עגלה. "אם ביום יום אני שורדת בקושי ויכולה להיעזר לפעמים באנשים טובים בדרך שתורמים לנו סלי מזון או עוזרים להטעין את מונה החשמל, עכשיו אני מרגישה שזו מלחמה שבה כל אחד חייב לדאוג קודם כל לעצמו, ומשפחות כמו שלי הן בתחתית שרשרת המזון האנושית".
"אם ביום יום אני שורדת בקושי, עכשיו אני מרגישה שזו מלחמה"
ליעל ובעלה חמישה ילדים במערכת החינוך. השבוע היא קיבלה טופס מקוון בה עליה להתחייב כי כל משימה שלא תבוצע הילד יקבל ציון נכשל. כשכלל המרואיינים נשאלים על ההתמודדות שלהם עם הלמידה מרחוק, מבקשי המקלט, משפחות, מקבלות קצבת נכות עונים כולם פה אחד: הבעיה האמיתית היא לא אם יש לנו מחשב או לא, אלא איך ילד יכול ללמוד כשאי אפשר לדעת אם מחר יהיה לו מה לאכול.
אין מנת מזון חמה מבית ספר
לעומת החיים על קצבאות, מבקשי המקלט הם נטולי זכויות סוציאליות לחלוטין. דג'ן מנגשה, בן 25, הגיע לישראל מאריתריאה שבה היה בסכנת חיים, עבד במשך שנים בנגריה ובשנתיים האחרונות עובד כמתרגם במרפאה בתחנה המרכזית ומשלים הכנסה בעבודה בצהרון עם ילדי מבקשי מקלט. שעות העבודה שלו קוצצו באופן משמעותי בזמן המשבר, אך הוא דואג בעיקר לקהילתו.
"מבקשי המקלט מועסקים במלונות או במסעדות וכולם עכשיו מוצאים עצמם ללא עבודה והם לא זכאים לאבטלה", הוא אומר, "אימהות חד הוריות בקהילה לא יהיו מסוגלות להכיל את ילדיהן ללא עבודה ואותם הילדים אפילו לא מקבלים עכשיו את מנת המזון החמה שהם רגילים לקבל בבית הספר. האימהות גם לא יוכלו לחזור לעבודה כל עוד מערכת החינוך תהיה מושבתת, אין להן שום סיוע של משפחה".
בעוד אזרחי המדינה זכאים לתנאים מקלים במצב חירום, מעבר לדמי האבטלה שמבקשי המקלט אינם זכאים להם, אין להם גם זכות להלוואות בתנאים שיסייעו להם לשרוד במצב משבר, והם לא יכולים לחסוך לזמנים קשים כאשר בימים כתיקונם 36 אחוזים משכרם מנוכה ומוחזק בידי המדינה, כדי שישתכנעו לעזוב. "ראיתי את שר האוצר בחדשות מדבר על רשת ביטחון, אבל אנחנו 40 אלף איש שאף אחד לא סופר גם לא בזמן משבר הומניטרי", אומר מנגשה. כשהוא נשאל על סכנת הדבקות בזמן עבודה במרפאה הוא עונה ללא היסוס שהסכנה הגדולה עבורו היא להישאר ללא הכנסה וללא יכולת קיום.