לפני שנה החליטה אורית גור כהן, מנהלת קריית החינוך ע"ש גינסבורג ביבנה ואחת ממייסדות ארגון "מנהיגים" של מנהלי בתי הספר, לטפל בעריכת ביטוח אחריות מקצועית למנהלי בתי ספר על יסודיים, משום שלדבריה משרד החינוך מתנער מאחריות לכך. היא מצאה את עצמה פונה לכל החברות בארץ, לשווא. "לא מצאנו אף חברה שהסכימה לייצר לנו פוליסה שתגן עלינו" היא מספרת, "כולם אמרו שהמקצוע מסוכן מדי".
עד לונדון הם הגיעו, שם מצאו חברה שהסכימה להכיל את הסיכונים שעומדים בפני המנהלים, תמורת אלף דולר לאדם לשנה. "נראה היה לנו לא ראוי שמנהלים ישלמו את הסכום הזה, לכן פנינו למשרד החינוך", ממשיכה כהן גור, "אמרנו 'הנה, מצאנו חבילה, תשלמו עליה'. קיבלנו תשובה שהם לקחו את זה לתשומת ליבם. בינתיים עברה שנה ואנחנו עדיין חשופים לתביעות, וכבר היו דברים מעולם".
הסיפור הזה ממחיש את המצב שבו נמצאים מנהלי בתי ספר בארץ. חשופים בצריח, ללא תמיכה וגיבוי ממשרד החינוך. כשהם חסרים גמישות ניהולית ומשאבים תומכים, כפופים לכללים ולרגולציות מכבידות, מצופה מהם לעמוד בפני לחצים שתוקפים אותם מכל כיוון.
בשבוע שעבר חשפנו כאן את המחסור החמור במורים שקיים במערכת החינוך ואת הקושי הניצב בפני מנהלים. הכתבה זכתה לאינספור תגובות ושיתופים. השבוע החלטנו ללכת צעד אחד אחורה, ולשים זרקור על מנהלי בתי ספר והבעיות שהם חווים מול משרד החינוך, שמונעים מבתי הספר שלהם ולתלמידים לקבל את החינוך הטוב ביותר.
"אני לא אמור להיאבק במשרד החינוך"
"אנחנו עומדים בפני סיטאוציה בלתי אפשרית של מחסור בכוח אדם שמביא לכך שמשרות מאוישות באופן לא מיטבי", אומר יואב פרידן, מנהל תיכון עירוני א' בתל אביב וממייסדי ארגון "מנהיגים". "אנחנו נתפסים כאחראים כלפי הקהילה שלנו ומצד שני לא נותנים לנו כלים לממש את האחריות הזו. אני איש מערכת, אני לא אמור להיאבק במשרד החינוך. רק שבפועל יש פער גדול בין השטח לבין המטה ויש חוסר איזון בין המשאבים במערכת לשטח. הפרימידה הפוכה".
את האמירות של פרידן אפשר למצוא בדו"ח של ה-OECD מ-2018, שממנו עולה כי ישראל היא מהמדינות הריכוזיות ביותר מבין הנבדקות בתחום החינוך: בתי ספר אחראים ל-19 אחוז מההחלטות שנוגעות לחינוך ו-69 אחוז מההחלטות מתקבלות ברמת השלטון המרכזי (לעומת כ-35 אחוז בממוצע).
"בשנה שעברה הבנתי שאני צריך להפסיק לצעוק שאני צריך עזרה", מספר לנו מנהל בית ספר יסודי. "חווית הבדידות היא קיומית. אני לבד. המורים שותפים שלך אבל עד רמה מסוימת. משרד החינוך והרשות המקומית אוהבים להגיד שהם עוזרים, אבל העזרה שלהם מוגבלת. החלטתי לנסות לעבוד עם הכלים שיש לי, במקום להגיד אכלו לי שתו לי".
לפי נתונים לא רשמיים מדי שנה חסרים כ-300 מנהלי בתי ספר במערכת ומשרד החינוך מתקשה לאייש את המשרות. מחקר שערכה ד"ר רינת יצחקי מאונ' בן גוריון והתפרסם ב-2017 העלה כי כשליש מהמנהלים החדשים לא ממשיכים בעבודתם לאחר שנתיים בתפקיד.
"המערכת חולה", אומרת מנהלת שפרשה לאחרונה. "המשרד הופך להיות ריכוזי יותר משנה לשנה ועובד על פחד ושליטה. רוב העבודה שלנו מורכבת מנהלים וסותרת תפיסות מקצועיות. כשאני שואלת את עצמי מאיפה נכון לעשות את השינוי, אני מבינה שהוא לא יכול להתרחש בתוך המערכת".
"מתפקדים כשמרטפייה"
סמדר מורס, מנהלת בית ספר נופים בתל אביב (בשנת שבתון)
"תפקיד המנהל כולל משימות גדולות, קשות ומורכבות שצריכות להתבצע לא פעם בתת תנאים, שמשאירים אותך חסר סיכוי להשיג מטרות. תנאי הפתיחה שלנו לא מיטיבים ולא מאפשרים לנו לתת מענה נדרש באופן הולם וראוי. מנהלים שמגלים אחריות לתפקיד שלהם מרגישים לא פעם שהם לא מסוגלים להמשיך למלא אותו והם חוטאים לו. זה משאיר תחושה של פספוס אחד גדול.
"למשל העובדה שעקב המחסור במורים צריך לגייס ממלאי מקום שאין להם את המיומנויות להעביר שיעור בכיתה. ההרגשה היא שמתפקדים כשמרטפיה וכפועל יוצא מכך הרבה פעמים הילדים לא לומדים את מה שהם צריכים ללמוד. מנהל ישר, שיש לו אינטיגריטי מקצועי והוא כן עם עצמו – ישן רע מאוד בלילה. לטובת התלמידים, ההורים והקהילות ולטובת העתיד של המדינה צריך להתריע על כך. זו אחריות לאומית – לא פחות. אסור למנהלים להישאר אדישים למצב ועליהם להשמיע את קולם ולהתריע בגלוי".
מנהל שבא עם חזון, אג'נדה ואידיאולוגיה ורוצה לקיים תהליכי עומק, ירגיש שהתנאים של משרד החינוך לא מאפשרים לו להגיע לשם. למשל, זמן רב מהיום שלנו מוקדש למילוי טפסים, עבודה פקידותית בירוקרטית אינסופית, שמגיעה על חשבון העיסוק בדברים חשובים כמו פדגוגיה, חינוך, קידום דרכי הוראה ולמידה או צפייה בשיעורים.
הבירוקרטיה גובה אנרגיות נפשיות ורגשיות. עבודה שאמורה לבוא מהלב ומהנשמה מסתכמת בפקידות פשוטה וזה מייצר תחושה של תסכול וחוסר מיצוי שפוגעת במוטיבציה ולעיתים גורמת לאנשים טובים להתייאש ולעזוב את המערכת.
"כשמנהלים עוזבים ויש מחסור במורים, הורים בעלי יכולת מוציאים את הילדים שלהם מבתי הספר הממלכתיים ומעבירים אותם לחינוך פרטי, מה שגורם לכך שהחינוך הציבורי נחלש. כמנהלת בתל אביב יש לי אוטונומיה להכניס תכנים ויש לי יותר חופש פעולה מאשר ברשויות חזקות פחות, אבל זה רק ממחיש את אי השוויון שבין המרכז לפריפריה".
"אין הלימה בין האחריות לסמכות של המנהל"
מנשה לוי, יו"ר איגוד בתי הספר העל יסודיים ומנהל תיכון מעיין שחר בעמק חפר
"לפני שלוש שנים ערכנו סקר שבו ראיינו כמה מאות מנהלי בתי ספר על יסודיים. המסקנות היו שהמנהלים אינם מעריכים את הנהלת משרד החינוך כגורם מקצועי ואמין. הם חשים שהמשרד מתחמק מאחריות ומצהיר על הצלחות שאין בהם ממש. 72 אחוז ממנהלי העל יסודיים אמרו שמשרד החינוך אינו מעורה במציאות הקיימת בבתי הספר ולא מודע לעומס שמוטל עליהם, ושני שליש מפחדים לנקוט פעולה כי יודעים שלא יקבלו גיבוי. הנתון הכי קשה היה ש-69 אחוז הצהירו שהתנהלות המשרד מביאה אותם לשקול את המשך דרכם.
"המצב לא השתנה מאז, להיפך. אני מרגיש מופקר בשטח, לא מקבל גיבוי.
על הרקע הזה מובנת השחיקה שמנהלים חשים, ומדובר על עשרות רבות שפורשים מהתפקיד, במיוחד מנהלים חדשים. שליש מהם פורשים בשלוש השנים הראשונות. המצב הקשה הזה לא רק מבריח אנשים מתחום הניהול, מערכת החינוך מפסידה אנשים טובים שלא מעוניינים להגיע לניהול.
"אין הלימה בין האחריות לסמכות של המנהל: יש מאה אחוז אחריות שמוטלת עלינו אבל אפס אחוז של סמכויות שניתנות לנו בפועל. בעוד שמשרד החינוך מדקלם סיסמאות על אוטונומיה, אין לי כמעט אוטונומיה לעשות את מה שצריך לעשות. למשל בניהול כוח אדם או בניהול התקציב. אני לא מנהל את הכסף ולא יכול להזיז אותו מסעיף לסעיף. אין לי אוטונומיה פדגוגית. אני לא יכול לבנות עם המורים שלי תוכניות לימוד, כמו שעושים בפינלנד, באוסטרליה או בארה"ב. אצלנו התוכניות מונחתות על המנהלים מהרי ירושלים.
"ועוד לא דיברנו על תנאי העבודה והשכר, שגם הם מונעים מאנשים טובים להגיע לתחום. אם משרד החינוך רוצה למשוך מנהלים טובים, הוא חייב לשפר גם את הנושא הזה. כיום הסגנית שלי מרוויחה כמעט כמוני. הפער ביננו קטן, רק כמה מאות שקלים. אז למה הסגנים ירצו להפוך למנהלים אם כתוצאה מכך האחריות שלהם תעלה במאה אחוז, המסכות תרד לאפס והשכר שלהם לא ישתנה?"
"תפסיקו להיכנס לנו לוורידים"
אביגיל סאמין, מנהלת בית הספר העל יסודי באריאל
"התפקיד שלנו מדהים, אבל הוא למשוגעים בלבד. אנשים טובים שיש במערכת לא רוצים להיות מנהלים. למה? בגלל מעמדו הבעייתי של המנהל, האחריות הגדולה שלצדה סמכות הקטנה. המשכורת שלא מתגלמת ולא נמצאת בפרופורציה למשימות האדירות שקשורות לתפקיד וגם חוסר המוגנות מכל הבחינות.
כמנהלים אנחנו נושאים באחריות כמו ראש עיר קטנה. אנחנו אחראים לביטחון ולבטיחות, לכספים, לבינוי ולמשאבי אנוש – אבל לא למהות העבודה. האנשים שיושבים במשרד לא מתייעצים איתנו ומחליטים אילו רפורמות יהיו במערכת. רק כשדברים מסתבכים, הם באים מהר לבדוק מה קרה.
"אם חס וחלילה איתרע מזלך ומשהו לא טוב קרה, מיד יחפשו אותך. פשוט ככה. לאחרונה הורים התלוננו למשרד החינוך על פעילות של בית הספר שהמשרד בעצמו אישר. מצאתי את עצמי בסיטואציה הזויה שמשרד החינוך שיכנע את ההורים שבית הספר היה לא בסדר.
רפורמת הניהול העצמי לא מעניקה לנו אוטונומיה אמיתית. למשל, אנחנו מקבלים כסף כדי לממש את רפורמת השילוב וההכלה, אבל לצד הכסף קיבלנו כל כך הרבה מגבלות שאני לא יכולה לקנות את מה שבית הספר צריך. זה אוטונומיה? אני אומרת תודה, הילדים קיבלו סדנאות נחמדות אבל רציתי לקנות להם דברים שלדעתי היו יותר טובים.
"אני מייצרת לעצמי את האוטונומיה, מג'נגלת, ועדיין אני מוגבלת. המערכת צריכה להפסיק להיות ריכוזית כל כך, להפסיק להיכנס לנו לוורידים, להפסיק לפקח כל הזמן ולתת יותר אמון במנהיגי השטח. רק ככה אנשים טובים יגיעו לתפקיד.
בינתיים מדי שנה באוגוסט ולפעמים עדיין בספטמבר, יש עשרות משרות ניהול לא מאוישות. גם כאשר המשרות מאוישות בסופו של דבר – כי אי אפשר להשאיר בית ספר בלי מנהל – הן לעיתים מאוישות לרוב על ידי אנשים לא מתאימים שלא זכו במכרז, כי הם לא עומדים בתנאי הסף. לפעמים אין להם את ההשכלה או הניסיון הנדרש או שיש להם את המסמכים הנדרשים והם פשוט לא מתאימים. אז אנחנו מוציאים את עצמנו עם מנהלים לא מיומנים או כאלה שמבחינת הפרופיל האישי שלהם לא מתאימים לתפקיד".
"יש להם צורך בשליטה"
אורית גור כהן, מנהלת קריית החינוך ע"ש גינסבורג ביבנה
"אני כבר עשר שנים מנהלת, יותר מעשרים שנה במערכת החינוך. אני רואה איך ישנה החמרה קשה בתפקיד המנהלים. בראש ובראשונה החמירה הרגולציה, כמות הטופסולוגיה עלתה בצורה משמעותית. זה קורה בעיקר בגלל חוסר אמון של המערכת במנהלים. לא סומכים עלינו. התחושה היא שיש מישהו מלמעלה ששומר שאף אחד לא יחרוג מהמסגרת ומהחוקים, יש להם צורך בשליטה.
נכון, המערכת צריכה לשלוט בנעשה בתוכה, אבל יש שלב שממנו והלאה זה כבר לא משרת את המטרה אלא מפריע. כמנהלת בבית ספר שבו לומדים מעל אלפיים תלמידים, אם הייתי צריכה למלא את כל החומרים שמבקשים ממני לא הייתי עושה שום דבר אחר. יש לי עובד שממלא בשמי את הטפסים.
השנה איחדתי בין שני בתי ספר. למרות שהם היו משני צידי רחוב, לכל אחד מהם היו מאפיינים תרבותיים שונים. בחינוך אי אפשר לעשות העתק-הדבק. צריכים לקבוע יעדים ולתת למנהלים חופש להשיג אותם. אנחנו מקבלים חוקים מהמשרד ולא יכולים לחרוג ימינה או שמאלה. נתתם לנו מנדט? תנו לנו עד הסוף. המנהל יודע מי הקהילה שבתוכה הוא עובד, מה הצרכים שלה ואיך אפשר להוביל אותה קדימה.
במשרד החינוך אמרו לי שהם לא יכולים לסמוך על כל המנהלים. זה נכון, אבל צריך לשאול למה יש מנהלים פחות טובים במערכת ולמה מגיעים למצב שבו מכרזים ריקים וקשה לאייש את התפקיד. אחר כך הם שאלו אותי אם כל המנהלים ירצו את האוטונומיה. אמרתי להם שחד משמעית לא. גם לא כולם יכולים לעשות את זה. למה? כי לא כולם מסוגלים לזה. אבל אם המערכת תתחיל בתהליך יבואו אנשים טובים ובסוף תהיה מערכת חינוך טובה, וכיום כולנו מסכימים שהיא לא מספיק טובה.
אני מלווה מנהלים חדשים ורואה איך הם בהצפה מוחלטת. גם כשאתה סגן אתה לא מבין את גודל מוטת השליטה שאתה צריך לייצר כשאתה מנהל בית ספר. בסוף זה תפקיד שבו אתה חותם על הכל ואחראי להכל, ואתה לא ישן בלילה".