חצי שנה בדיוק אחרי שבצלאל סמוטריץ' פיזר הבטחות בוועידת ההתיישבות של מקור ראשון, היום היה צריך להסתיים שלטון חמאס ברצועת עזה. "בעוד חצי שנה לא יהיה יותר חמאס בעזה. נקודה״, קבע סמוטריץ׳, ״תוך כמה חודשים אפשר יהיה להכריז ניצחנו חד-משמעית. נוכל להגיד שאין חמאס כישות מתפקדת, ואין איום שנשקף מעזה לעבר אזרחי מדינת ישראל".
סמוטריץ' תיאר בקווים ברורים מה הולך להתממש. "זה בעצם המהלך שאישרנו בקבינט לפני יומיים, כל האוכלוסייה מרוכזת במרחב סטרילי לחלוטין בין ציר מורג לרפיח בלי חמאס ושיש בו מענה הומניטרי. שאר הרצועה תהיה ריקה". ומה עם העזתים? "הם יהיו מיואשים לחלוטין, יחפשו רילוקיישן ויתחילו לצאת במספרים גדולים למדינות שלישיות".
הפער הזה בין התוכניות שהוצגו בביטחון גמור ביחס ל"יום שאחרי" לבין המציאות בפועל לא מאפיינת רק את דפוס הפעולה של בצלאל סמוטריץ'. ממשלת ישראל כולה במשך שנתיים סירבה באופן עקבי לדון ביום שאחרי, ובפעמים הבודדות שהסכימה לדון בכך היא הבטיחה דברים שביניהם לבין המציאות לא היה דבר. נתניהו קבע בחודש מרץ האחרון שהתוכנית הממשלתית ליום שאחרי היא כניעה של חמאס, שליטה מלאה של צה"ל ברצועת עזה ועזיבה המונית של תושביה. "זו התוכנית", אמר בפתח ישיבת הממשלה. "אנחנו לא מסתירים את זה ומוכנים לדון בה בכל עת", הוסיף. במקביל, ח"כים ושרים מכל חלקי הממשלה לקחו חלק בכנסי התיישבות ברצועה, ערכו כנס בכנסת בנושא ה"ריביירה בעזה" וחלקם הבטיחו שהנה ממש עוד רגע "כל עזה תהיה יהודית".
חול בעיניים
ביוני 2024 אמר בהצהרה דובר צה"ל דניאל הגרי: "הרעיון של להשמיד את חמאס זה פשוט זריית חול בעיני הציבור. מי שחושב שאנחנו יכולים להעלים את חמאס טועה. מה שאפשר לעשות זה להצמיח מישהו שיחליף אותו, שיגרום לאוכלוסייה לדעת שמישהו אחר מחלק את האוכל ועושה את השירותים הציבוריים. אם לא נביא משהו אחר לעזה, בסופו של יום נקבל את חמאס".
בדיוק כפי שהזהיר הגרי והזהירו גורמים בכירים במערכת הביטחון לאורך השנתיים האחרונות, ה"תוכניות" של הממשלה ליום שאחרי: העיר ה"הומניטרית", עידוד ההגירה, כניעה עצמית של חמאס או הגעה לעסקת חטופים בעזרת לחץ צבאי בלבד – כולן הוכחו כלא יותר מזריית חול בעיניים שלנו, הציבור.
התוצאה של האשליות שמכרה הממשלה לציבור היא הסכם שהונחת עלינו עם שתי מדינות עוינות כמו קטאר וטורקיה מקבלות אחיזה לא מבוטלת כאן אצלנו, שעה נסיעה מתל אביב
חמאס לא הוכרע. הוא עדיין גורם שלטוני דומיננטי ברצועת עזה. תושבי עזה חזרו לחלק ניכר מהשטחים שנכבשו, והעיר ה"הומניטרית", אליה גם הרמטכ"ל התנגד, מעולם לא קמה. על אף שהוקמה "מנהלת הגירה מרצון" על ידי הממשלה, עזתים לא עזבו במסגרתה את שטחי הרצועה. והחטופים? אמנם חזרו ברובם, אבל ממש לא בזכות ה"תוכניות" של חברי הממשלה אלא בשל הסכם מדיני שנכרת מעל לראשם.
להפסיד גם את הטווח הארוך
ה"תוכניות" והפנטזיות של חברי הממשלה, מלבד חוסר מוסריותם, פגעו בישראל באופן כפול: ראשית, הצגתם הביאה לפגיעה קשה במעמדה של ישראל מבחינה בינלאומית בשל האשמתה בפשעי מלחמה. ושנית, וחשוב יותר, היא גרמה לכך שישראל תיתפס כשחקן בעייתי, לא רציונלי ולכן לא רלוונטי בהחלטה על עתיד הרצועה. כמו שאמר ג'ארד קושנר לאחרונה בראיון, "הנשיא טראמפ הרגיש שהישראלים יצאו משליטה ושזה העיתוי להיות מאוד חזק ולעצור אותם מלעשות דברים שהוא הרגיש שמנוגדים לאינטרס שלהם עצמם בטווח הארוך". התוצאה של כל זה היא הסכם ש"הונחת" עלינו מלמעלה כאשר שתי מדינות עוינות כמו קטאר וטורקיה מקבלות אחיזה לא מבוטלת כאן אצלנו, שעה נסיעה מתל אביב.
תפקידה של ההנהגה הפוליטית הוא להפוך את ההישגים הצבאיים שהושגו במלחמה להישגים אסטרטגיים שישרתו את ביטחון המדינה בטווח הארוך. אך ממשלת ישראל, בשל פנטזיות קיצוניות ואינטרסים צרים, נמנעה בדיוק מכך. זה לא מקרי, לאחר שתזת "חמאס הוא נכס" של נתניהו וסמוטריץ' התנפצה לרסיסים, מלבד פנטזיות לא נותר להם יותר מה להציע לציבור.
אם הממשלה מהיום הראשון הייתה מציגה תוכנית ריאלית ליום שאחרי יש לשער שהמלחמה הייתה מסתיימת מוקדם יותר, כשלמדינת ישראל כוח משמעותי יותר בעיצוב ההסכם ותנאיו
גם כעת, לאחר שגררו אותנו למלחמה הארוכה בתולדות ישראל, הם מבקשים להמשיך את אותה "זריית חול" בעיניים ולעצב נרטיב בדבר "מלחמת תקומה" שהתנהלה למופת ולכן כל מה שנשאר לנו, העם, זה להודות לממשלה ולעומד בראשה ולמחוא עבורם כפיים. כל זאת בזמן שהממשלה עצמה מסרבת להכיר בכישלונות שלה בניהול המלחמה ומתנגדת להקמת ועדת חקירה ממלכתית שתבחן ואת הנסיבות שהובילו אליה.
מגיעה לנו הנהגה חדשה שלא תמשיך למכור לנו פנטזיות מנותקות, אלא כזו שתצליח להוביל להסדר אזורי ובטחוני שישרת את מדינת ישראל ויבטיח שהמלחמה בה אני ואחרים לקחנו חלק, לא תהיה לשווא.
המלחמה ברצועת עזה לוותה בגבורה ובמסירות אמיתית של מאות אלפי אזרחים וחיילים בישראל. אך יותר מדי סימנים מעידים על כך שהממשלה ניהלה אותה באופן כושל שפגע באינטרסים של מדינת ישראל. אם הממשלה מהיום הראשון הייתה מציגה תוכנית ריאלית ליום שאחרי יש לשער שהמלחמה הייתה מסתיימת מוקדם יותר, כשלמדינת ישראל כוח משמעותי יותר בעיצוב ההסכם ותנאיו. כעת עם סיום המלחמה, מגיעה לנו הנהגה חדשה שלא תמשיך למכור לנו פנטזיות מנותקות, אלא כזו שתצליח להוביל, ולא רק להיות מובלת, להסדר אזורי ובטחוני שישרת את מדינת ישראל עשורים קדימה ויבטיח שהמלחמה בה אני ואחרים לקחנו חלק, לא תהיה לשווא.
הכותב, אריאל שורץ, הוא עמית מחקר במכון מולד, ושירת כלוחם במילואים במלחמת חרבות ברזל.