בשנתיים האחרונות, בזמן שהתקשורת הישראלית כמעט ולא השמיעה קולות מעזה ומעל ל-250 עיתונאים עזתים נהרגו, נפתחו, כמעט מתחת לרדאר, ערוצי תקשורת ישירים בין ישראלים לעזתים. עבור רבים מהעזתים זו פנייה בלית ברירה, בקשת סיוע אשר חושפת אותם לעובדה שלא כל הישראלים מבקשים את מותם. עבור אלו בצד הישראלי זוהי פעולה אקטיבית אל מול חוסר האונים שנוצר בחסות דמוניזציה, ניתוק ורגשות אשם וכעס. חמישה ישראלים שוחחו עם המקום הכי חם בגיהנום בשיא הפעולה לכיבוש העיר עזה וסיפרו כיצד החובה לפעול ותחושת האחריות על הנעשה בשמם גברו על פחד. בעיניהם עצם יצירת הקשר הוא אקט של התנגדות. 

ד"ר אסף דוד, היסטוריון, ראש תחום ״ישראל במזרח התיכון״ במכון ון ליר, ומייסד שותף של הפורום לחשיבה אזורית, מתהלך בשנתיים האחרונות עם שאלה כבדת משקל: מה תפקידו לנוכח הזוועות, שכן לדבריו, "אין כרגע משמעות לניתוח אנליטי של המזרח התיכון". לפני 30 שנה דוד נפצע קשה בפיגוע בירושלים, והיום הוא מוצא את עצמו בתפקיד דומה לזה של התחקירנית שהתקשרה אז לבדוק האם סיפורו "חזק מספיק". מאתר עדויות מעזה שיסדקו את שריון התודעה הישראלית.

״אלה אנשים שלא היה להם קשר עם ישראלים מעולם. מבחינתם, זה לא מובן מאליו שיש ישראלים שמוכנים להשמיע את קולם ולא מבקשים להשמיד אותם. יש כאן ערוץ ישיר להעברת מסרים בין אזרחים בזמן מלחמה, לא בין ממשלות – וזה דבר גדול״

מאז תחילת 2024, דוד נמצא בקשר עם עשרה פלסטינים מעזה ומתרגם טקסטים של עשרות אחרים. הקשרים הללו לא היו קיימים לפני המלחמה. נקודת המפנה הגיעה כשנתקל בפייסבוק בטקסטים בערבית שנכתבו על ידי עזתים. בהיותו בקיא בשפה הערבית על בוריה, הוא מצליח לתווך לעוקבים שלו באופן ישיר עדויות של עזתים המתפרסמות ברשתות. היום, הוא מספר בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום, הוא מבין את הסיפור כפי שהוא מסופר. ״כשאני קורא מקור בערבית אני עיוור לשפה".

״בואו לרעוב איתי״

הקשר הראשון של אסף דוד עם תושב הרצועה נוצר בינואר 2024 עם עיתונאי עזתי בשם  אחמד מוצטאפא. בן 30 שפרסם טקסט נגד חמאס, אותו דוד תרגם ופרסם בעמודי הסושיאל שלו.  לאחר שהקריא בכנס תרגום לטקסט נוסף של מוצטאפא עזתים נוספים החלו לפנות אליו. 

"הם רואים שיש לנו חברים משותפים מעזה. רובם אנשים פרטיים, אבל חלקם בעלי תפקידים רשמיים שביקשו להישאר אנונימיים. עם הזמן אלו שהכרתי הפכו  מליצי יושר לאחרים, ובאמצעותם וידאתי את אמינותם וזהותם של אלו שפנו אליי״. לדבריו אלה אנשים שלא היה להם קשר עם ישראלים מעולם. ״מבחינתם זה שיש ישראלים שלא מבקשים להשמיד אותם זה משמעותי. יש כאן, בזמן מלחמה, ערוץ ישיר להעברת מסרים בין אזרחים  ולא בין ממשלות. זה דבר גדול".

דוגמה לכוח של קשרים אישיים כאלו היא זו של הצעירה העזתית לילה לוקא, שהתראיינה בעברית מתוך אוהל בעזה לפודקאסט ״כאן זה الشام״ (שאם – ס״ת) של מכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית והאגודה הישראלית לחקר המזרח התיכון והאסלאם. בשיחה הוא מספר כי בעת שהקליטה את עצמה הפצצות הצבא היו ממש בסמוך אליה. דוגמה נוספת היא זה של אנוואר נימר שהסרטון שיצר מזמין את העולם הערבי לצפות בריאליטי הסאטירי "בואו לרעוב איתי". דוד תרגם והנגיש את התוכן לקהל הישראלי.

רופאים נגד המלחמה

ד"ר מיכל פלדון, רופאת ילדים, משוחחת בשנה האחרונה עם רופאים מעזה, פעילות שהחלה במטרה לשמוע אודות המתרחש ברצועה באופן ישיר וללא תיווך. את הקשר הראשון יצרה עם  ד"ר פרוז סידהוא, כירורג אמריקאי שהתנדב בחאן יונס ופרסם באוקטובר 2024 עצומה הקוראת לעצור את אספקת הנשק לישראל. "ניסיתי לרתום עוד רופאים ורופאות כדי שנחתום יחד על העצומה, התקשרתי רק לבודדים שהייתי בטוחה שיחתמו – וגם הם לא רצו״, היא מספרת, "באותם ימים, זה היה נחשב רדיקלי מאוד. היום זה כבר לא ככה". 

״בחודשים האחרונים אני מקבלת בין חמש לעשר פניות ביום עם בקשות לתרומות ולשיתוף בידע רפואי, ומאנשים שרוצים לפרוק או לומר תודה", היא מספרת. "פניות יזומות של אנשים מעזה המבקשים ליצור קשר זו תופעה חדשה, וזה הרבה מעבר לתרומות – לפעמים הם רק רוצים שמישהו יעביר את הסיפור שלהם הלאה". בתחילת הדרך חשבה פדלון לרכז את בקשות הסיוע במאגר מסודר, אך הבינה שהדבר עלול לסכן את הפונים. "זה גרם לי תחושת אי נחת, אם מי שיודע עברית ופונה מקבל יותר תרומות הרי מולם יש אלפים שלא. כל הזמן יש מחשבה האם מה שאנחנו עושים בכלל הוגן".

פלדון נמצאת בקשר עם שלושה רופאים עזתים, והשיחות נסובות בעיקר סביב הצלת חיים. הקשר החל עם שבעה רופאים מרחבי העולם שהתנדבו ברצועה, ובהמשך פנתה לאנשי רפואה תושבי עזה. היא מתארת מציאות בה לא נותרו בעזה מנהלי מחלקות – כולם נהרגו או נעצרו. "אני מרגישה ברת מזל במידה מסוימת, כי לפחות מי שדיברתי איתו עוד חי. לפעמים זו רק הודעה שהם בסדר, כי גם הם ובני משפחותיהם בסכנה, אבל לרוב אלו שיחות ממוקדות ומקצועיות סביב טיפול וצרכים רפואיים: אילו פורמולות דרושות, לאן להעביר אותן, או התייעצות מה לעשות במקרה כזה או אחר של מטופל״. 

לצד הפגיעה בתפקוד המקצועי ישנה גם ההשפעה הרגשית. רוב הזמן היא נמנעה מלצפות בתיעודי וידאו מהרצועה אבל כשלא נותרה ברירה היא צפתה וחוותה את ההשלכות בעוצמה. "אני רואה המון ויז'ואלים אבל נמנעת ככל הניתן מוידאו. גם ב-7 באוקטובר, שמעתי את כל הסיפורים וקראתי עשרות ממצאי נתיחות, אבל לא צפיתי בסרטונים. כשעשיתי סיור וירטואלי עם ניר חסון (כתב ״הארץ״, ס״ת) בבית חולים נאסר בחאן יונס לצורך כתבה בנושא, הבנתי למה אני נמנעת. זה היה נורא. מחלקה של ילדים מורעבים, ילדים שלא מגיבים. לכאורה זה נראה כמו ביקור רפואי שאני עושה כאן במחלקה שלי, רק עם מראות שלא ראיתי מימיי. ילד שוכב בלי זונדה – פשוט כי אין זונדה. זה היה ביום שבת, והילדים שלי התקשרו לספר לי סתם משהו של ילדים, על איזו חנות שפתחו בנמל ופשוט פרצתי בבכי שלא בכיתי שנה שלמה. אלה החיים שלנו, במקביל לשלהם".

״עברתי למקום אקטיבי״

שירה הר־פז (37), אשת חינוך ומוזיקאית, החלה לשוחח עם עזתים במאי השנה. הקשר הראשון  נוצר עם צעיר בן 25 שפנה אליה נוצר במהלך מבצע ״עם כלביא״ ומטחי הטילים הבליסטים מאיראן. "טיל נפל חמישים מטר מהבית שלי, ובתוך כל זה קיבלתי ממנו קריאה נואשת לעזרה. הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להוכיח לי שהוא אדם אמיתי. ברגע שזה קרה, התחלתי לתרום לו כסף. מאז אני בקשר רציף איתו. אמא שלו עם סימני רעב קשים, האח הקטן בן 13 עם פציעה ברגל, הגדול מלא רסיסים בגופו ואחותו, שנפצעה יחד עם שתי בנותיה, אמנם ברחה מהרצועה אך מאז היא חיה ברחוב בקהיר". 

הקשר נוצר במסגרת יוזמה של ישראלים שמטרתה ללוות משפחות, לסייע להן בגישה למזון ולמים, למחסה ומעניקה להן ליווי בירוקרטי. עד אז, לא היה לה קשר אישי עם עזתים "מתוך זהירות ואחריות למקום העבודה שלי", היא מספרת. לאחר שהתפטרה עקב שחיקה, השיחות הן אלו שהקלו עליה. "הייתי במצב פריז (קיפאון) מתחילת המלחמה. לקח לי שנה וחצי להבין שהלב שלי שבור לגמרי, שאנשים מתים ואין לי מה לעשות. אבל כשהתחלתי לדבר עם עזתים עברתי למקום אקטיבי וזה ענה לי על צורך מהותי. הגבתי לטראומה ומשהו בי נרגע". לדבריה, בימים הראשונים ליוזמה הפעילות עסקה בעיקר בסיפוק צרכים בסיסיים, ״כיום המאבק הוא על הישרדות ממשית – לעזור למשפחות לעבור ממקום למקום ולהתחמק מרחפנים שיורים עליהם". 

את היוזמה, ״רשת ביטחון למשפחות״, הקימה בחודש מאי השנה נועה גולן, יזמית ויוצרת תיאטרון. מספר חודשים לפני כן גופה של גולן קרס. "נכנסתי למעין חורבן פיזי אבל הרגשתי שאני צריכה להיכנע לזה גם רגשית, גם אם זה אומר להבין שהמציאות הביסה אותי. אחד הדברים שהטריפו אותי בתוך כל האלימות והברוטליות הוא הניתוק שיש לנו מהעזתים. הנפרדות המהונדסת הזאת, בזמן שאנחנו חולקים גורל באופן טוטאלי. זה שקר". 

חודש קודם לכן, באפריל, קיבלה מתושב עזה הצעת חברות בפייסבוק. "בהתחלה חשבתי שזה ספאם אבל אז אמרתי לעצמי: 'רצית קשר עם אנשים בעזה? הנה, קיבלת'". היא החלה להתכתב איתו בפתיחות זהירה. לאחר שביקש סיוע, החלה לשאול שאלות כדי לוודא את זהותו. בהמשך התקשורת נעשתה מול אשתו. "לא פחדתי, אבל הייתי חשדנית. שאלתי אותם על ה-7 באוקטובר, הוספתי דיסקליימר, שאני מצטערת אם השאלות ישירות מדי, אבל והסברתי שאנשים מגיבים ליחסים בינינו. וראיתי בכך הם מעין דוגמה לאפשרות ליחסים בשקיפות. הם ענו שמעולם לא תמכו באלימות נגד אזרחים ומבחינתם יש כאן מקום לשני עמים. הם גם לא כאלה אנשים פוליטיים, ובעצם גם אני לא". כאשר נוצר ביניהם אמון, היא החליטה לפרסם אודות הקשר שהיא מנהלת עם תושבי הרצועה בעמוד הפייסבוק שלה, צעד שעורר גל נרחב של תגובות שחיזק אצלה את ההבנה שיש לה אחריות להעמיק את הקשר, לאחר שקיבל תהודה ציבורית.

שירה שהמי (57), מלווה רוחנית של משפחות שכול אזרחי פתאומי ואלים דרך עמותת ״אלה״, הכירה שתי משפחות מעזה עוד לפני המלחמה, כשעבדה במחלקה האונקולוגית בתל השומר. על אחת מהן, שאיבדה את אם המשפחה לסרטן במהלך "צוק איתן", היא מספרת: "היא הייתה מאושפזת אצלנו שנה. במקום לחזור למות בעזה, כפי שרוב החולים הסופניים עושים, היא נשארה כאן ומתה בלי להיפרד מהילדים. אותה מדינה שהצילה את חייה במשך שנה שלמה היא זו שמפציצה את המשפחה שלה". 

הקשר עם הבת הבכורה שהייתה אז בת 16 התהדק עם תחילת המלחמה והפך יומיומי. "היום היא בת 27. אני שולחת להם כסף, קצת תמונות שלי מההפגנות. בהתחלה זה נתן לה תקווה, הם לא האמינו שיש ישראלים שמתנגדים למה שקורה. אבל בהמשך ביקשה שאפסיק לשלוח, לדעתי מתוך ייאוש. כשהיו הפגזות מאיראן האבא ביקש ממני לבדוק מה קורה עם האחיות שטיפלו באשתו. הוא ממש זכר אותן בשמות. הבת יודעת שאמא שלי הייתה מאושפזת והתפללה עבורה. כשהיא שאלה אותי עליה חשבתי 'וואו איך זכרת בכלל?' כי אני לא מצפה לקשר הדדי. אם היינו בזמנים אחרים אז אולי. אבל שום דבר לא רגיל פה. אני פשוט מרגישה שאני צופה בהוצאה להורג איטית בשידור חי של משפחה שאני אוהבת". 

אתה הופך לגוף תקשורת

הבחירה לקיים את הקשרים הללו ולדברר אותם החוצה כרוכה במחיר לא קטן אותו שהם משלמים: חשיפה יומיומית לזוועות, סיכון אישי ומקצועי, ואמירות קשות מהסביבה. הם מתנהלים בתנאים טכנים קשים וכולם מתארים ניתוקי אינטרנט שמונעים שיחות רציפות, תקשורת בהודעות קצרות ולא רציפות בוואטסאפ ובמסנג'ר. שיחות וידאו מתקיימות לעיתים נדירות אם בכלל, ומלבד דוד שדובר ערבית, השאר מתקשרים באנגלית ונעזרים ב-Google Translate. בעיות התקשורת יוצרות תלות בכרטיסי סים, שהפכו מצרך נדיר ברצועה. "לא רוצים שיוציאו מידע וכמעט תמיד קורה משהו. הלו"ז שלי תלוי במה שקורה איתם, אם הם זמינים אני משתדלת להיות זמינה", טוענת הר־פז. 

"לפעמים הם מבקשים עזרה לברוח או שופכים את הלב: 'קמתי ואני לא מסוגל לזוז'. אתה כבר לא עובד במה שעבדת קודם, אתה הופך לגוף תקשורת. זה משבש הכול. עבודה, חיי משפחה, שגרה. אבל אתה אומר לעצמך ׳אני במשימה. אני לא יכול להתנתק מזה כי זה לא משטר אסד עושה. זה אנחנו׳", מבהיר דוד. בתשובה לשאלה כיצד העדויות מעזה משפיעות עליו הוא עונה: "זה משתק אותי. בהתחלה הייתי מכונס לגמרי בתוך ה-7 באוקטובר. ככל שהזמן עבר, והיה ברור שהיעד הוא שלא יהיה לפלסטינים לאן לחזור, ההצפה הלכה וגברה". לדבריו, אנשי עזה שכתבו על בסיס קבוע ניסו תחילה לנתח את המצב פוליטית, אך בהדרגה הפכו למתים-מהלכים. "כל יום מישהו אחר מהקרובים שלהם מת. אתה רואה את זה בכתיבה שלהם וזה מטביע אותך. אתה חולם על זה בלילות, לא ישן, חי איתם קצת בתודעה שלהם. שואל את עצמך כל הזמן: 'מה אני הייתי עושה במקומם?'. אני יודע שאני בטראומה ואשלם מחיר, אני רק לא יודע איך ומתי".

"אני לא צורכת כמעט חדשות. אבל ברור לי שהתקשורת כשלה", אומרת  שהמי. "הפייסבוק נותן לי אפשרות לצרוח את מה שקורה החוצה. יש מי שחושבים כמוני אבל יש לא מעט אנשים שלא. שלא חשופים לסיפורים האלה". את השיחות שהיא מנהלת עם הצעירה בת ה-27, היא מתרגמת לכתיבה בפייסבוק. "אנשים רוצים לתרום – אבל זה לא רק הכסף. אם אני לא כותבת עליהם כמה זמן אנשים פונים אליי ושואלים מה שלומם. ואני רוצה שיקראו, שכולם יקראו. שכל מי שלא מדבר על המלחמה יתרחב אצלו משהו בעקבות העדויות האלה. אני רוצה שהמלחמה תיגמר אבל אני גם לא רוצה שנחזור לחיים נוחים עם גטאות שאנחנו יוצרים. אי אפשר להסתכל רק על מה שקורה כאן מבלי ההקשר הרחב. יש הרבה שכותבים לי 'האם הם גינו?'. מה זה קשור? לא מגיע להם לחיות או לאכול?".

כלי ליצירת שינוי

מעבר להתמודדות עם חוסר האונים שלהם עצמם והסיוע לרבים כל כך, השיחות משמשות גם כלי ליצירת שינוי בדעת הקהל הישראלי ובתפיסה שלו את העם הפלסטיני ובפרט בעזה. בעקבות הכתיבה והחשיפה ברשתות החברתיות, אט-אט הם בעצמם הפכו מוכרים ומזוהים עם הפעילות, גם במרחב הציבורי ונכנסים אל הוואקום שיצרו רוב גופי התקשורת בישראל שבחרו לסקר צד אחד של המלחמה. חשיפה שהביאה גם ביקורת ולעיתים נאצות קשות. עצם הבחירה לכתוב הפכה אותם, בעל כורחם, לאקטיביסטים – גם אם לא ראו בעצמם כאלה בתחילת הדרך.

הפוסטים המתורגמים של אסף דוד זוכים לחשיפה רחבה מאוד. הוא מצוטט לא אחת, ומתראיין הן בתקשורת המיינסטרים והן בתקשורת העצמאית. "כנראה שאני מצליח לסדוק את המיינסטרים. אבל ההשפעה היא לא רק שלי. לא מעט ישראלים מעורבים בכל מיני יוזמות. יש כאלה שעסוקים בתיווך, אחרים מתרימים. זו תנועה מספיק גדולה כדי שעזתים יסתכלו ויגידו: יש ישראלים שמתנגדים, שמפעילים את ההשפעה שלהם ושלא רוצים להחריב את כולם. ושם, יש בעיני צעד של ריפוי".

כמו הפוסטים שמפרסם דוד, גם הטקסטים של פלדון זוכים למאות שיתופים ולתגובות של אנשים שרוצים לסייע. "התפוצה התרחבה מזה שלושה או ארבעה חודשים. החרפה של ההרעבה בטוח קשורה לזה. משהו השתנה״, אומרת פלדון. "אני רואה את זה גם בפניות של רופאים ישראלים, אנשים שלא שיתפו פעולה בכלל. אז זה שבר אותי לחלוטין. יש כאלה שחלק מהמטופלים שלהם טרם המלחמה היו ילדים פלסטינים, ולא הצלחתי להביא אף אחד מהם לחתום על העצומה. היו ממש מי שאמרו לי ׳אין לי אמפטיה׳. בחודשים האחרונים גם הם חזרו לדבר כמו רופאים. כמו שעכשיו זה נותן כח, ככה אז זה היה מרסק ומזעזע. השנתיים האחרונות הפכו אותי להרבה יותר פסימית. גיליתי המון אנשים נפלאים אבל גם איבדתי בדרך חברים וקולגות, איבדתי אמונה בגילדה שלי ובאיגודי הרופאים שאני חלק מהם. את האמון הזה אי אפשר להחזיר. אני חושבת שכל מי שעוסק בהתנגדות למלחמה איבד המון. אז החלטתי בחודשים האחרונים, להנמיך ציפיות. ואם מישהו רוצה לעזור, אז אני מופתעת לטובה, אבל אני לא מצפה לכלום״. 

את המידע שהר־פז מקבלת בשיחות היא מתווכת בזהירות לרשת התומכים סביבה בעיקר במטרה לגייס משאבים. "אם אני רוצה להציל אותם, אני צריכה יותר אנשים. אנחנו כרגע 'רק' מחזיקות אותם בחיים". היא מדגישה כי לא מדובר בארגון, אלא בהתארגנות אזרחית, קהילה שפועלת יחד ומוסיפה כי לצד הצורך הכלכלי, התמיכה הנפשית חשובה באותה מידה. "אני רוצה שאנשים נוספים ידברו איתו. אפילו אם הם לא יכולים לתרום כסף. עצם השיחה היא 'מזון לנפש'". היא מביאה כדוגמה את הסיפור עם הצורך בטלפון: "זה חיבור לעולם. כשיש אינטרנט, גם אם יש רעב, יש עם מי לדבר. יש תקווה. אתה לא לבד".

גולן כותבת ומשתפת ברשתות החברתיות גם מחשבות אישיות, וחוויות מהקשרים עם משפחות בעזה. לדבריה, העזתים עמם היא בקשר "רואים את עצמם במידה מסוימת כאקטיביסטים שלא מפחדים לשתף את הקשר, או בכלל להיות בקשר. אני גם מודעת לכתיבה שלי, מקפידה שהיא תהיה במהותה שיתוף ולא מסר ולא מרגישה שאני צריכה לעשות מניפולציות כדי שהטקסט יעבור". 

החורבן הנפשי

"דמייני אנשים שחיים בתוך שואה. הם מדברים על מה שהם עוברים ממש עכשיו״, מספר דוד. ״כיהודי, אתה מתרגם את זה מיד לשואה. מישהי שלחה לי פעם סרטון מרגש של צעירים רוקדים – אתה רואה את זה ונזכר שגם בשואה אנשים ניסו לחיות כמה שיכלו בתוך הזוועות". 

"אנשים אומרים שלא צריך להשוות אבל דיברו איתנו על השואה כל הזמן כיהודים אז אין ברירה". אומרת שהמי. "הם פתאום נעלמים וזה נורא מלחיץ. אחרי יומיים שלושה הם חוזרים אבל כשזה קורה אני חושבת על כך שאני לא מסוגלת לחפש אותם ברשימות של המתים. היא כל הזמן אומרת לי 'אין דרך לצאת מפה. לא השאירו לנו כלום מהעבר, לא את המצבה של אמא לא כלום'. ההווה זוועה, אבל גם את העתיד לקחו לה. היא כותבת לי שהיא לא נרדמת בלילות מהפצצות, ובבוקר היא פשוט יושבת ומחכה – אפילו לא יודעת למה. פעם התכתבנו לילה שלם, ושמעתי את ההפצצות. בכיתי את חיי. אנחנו ביקום כל כך אחר אחת מהשנייה. איך אנשים ממשיכים את השגרה? אבל הנה, גם אני ממשיכה".

יש גם מי שמסרבים לקבל סיוע מטעמי כבוד, כמו אחד מהעזתים שהיא בקשר איתם. "הוא פנה לעזרה פעם אחת בלבד, וגם אז אמר שוב ושוב : 'אני אחזיר לך, אני מצטער. זה הכבוד האחרון שנשאר לי'"

״אין נחת, בטח שלא לרופאים. הם נקראים בכל רגע לאירוע חירום. זה לעבור מקטסטרופה לקטסטרופה. אנחנו מתקשרים בהודעות קוליות שאינן עולות אף פעם על 4 דקות.  זה טווח הקשב, כי כל הזמן מתרחש משהו", מסבירה פלדון. "פעם רופא מקומי ניסה להקליט לי הודעה מפתח בית החולים, זה היה מטורף. בכל שנייה שמעתי שפצועים נכנסים". 

הר־פז נזכרת במקרה בו עזתי איתו היא בקשר סיפר לה על יריות שהחלו לעבר אזרחים באחת הפעמים שהגיע לאחד ממתחמי החלוקה של קרן הסיוע ההומניטרית. ״הוא שורד המתחם. הוא חזר ואמר לי גם ימים לאחר מכן 'אני רועד, אני לא בסדר'". במקרה נוסף סיפר על חבר שלו שהעיד על כלב שאכל פצוע בעודו בחיים. לדבריה המקרה לא יוצא לה מהראש. ״הוא סיפר שיש אזורים שהם חייבים לעבור בהם ופשוט יורים עליהם״. בכל שיחה כמעט, היא מספרת, הוא מתייעץ האם וכיצד עליו לברוח מהרצועה. ״מי אני שאומר כשאין שום דבר בטוח? אני אומרת 'תחליט אתה ואדאג לעזור׳". 

בשיחות ביניהם  עולה המצוקה הנפשית שהוא מתמודד עמה. ״אני משתדלת לחזק אותו, להזכיר לו שאני כאן כדי להקשיב ושיש עוד אנשים שאכפת להם. הוא בעיקר חוזר ואומר כמה הוא עייף״, כשהיה אינטרנט, השיחות היו על החיים לפני המלחמה, על החלומות שלו לסיים תואר  והרצון להציל את אמא שלו. אז גם נראה היה שזה ישים. היום השיחות ממוקדות כמעט אך ורק בהישרדות״. מלבד הוצאות תקשורת לצורך בקשות סיוע, המחירים ברצועה הפכו דימיוניים גם כאשר מדובר בצרכים אלמנטריים של ממש. כך למשל, עבור קורת גג זמנית – חדר בגודל כ־13 מ"ר עם חלון שבור ומזרונים, נדרשים לדבריה עשרות אלפי שקלים. מחירו של אוהל משומש מגיע לכ-8,000 שקל. הר־פז מספרת שיש גם מי שמסרבים לקבל סיוע מטעמי כבוד, כמו אחד מהעזתים שהיא בקשר איתם. "הוא פנה לעזרה פעם אחת בלבד, וגם אז אמר שוב ושוב : 'אני אחזיר לך, אני מצטער. זה הכבוד האחרון שנשאר לי'".

לאחר הפסקת האש בינואר 2025 בני המשפחה ששהמי מלווה אותם חזרו מדרום הרצועה, שם חיו באוהלים, אל ביתם שבצפון וגילו שנהרס לחלוטין. "האבא יצא לחפש קורת גג או מקום לאוהל ב'אזורים הבטוחים' ולא מצא, אז הם עברו לנוסייראת. אמנם נחסכו מהם הזוועות שקורות בעיר עזה כי עזבו בזמן, אבל הם בסכנת חיים גם שם. אין כמעט אדמה פנויה לאוהל בעזה, ומה שיש מושכר בסכומים מטורפים. לדבריה האישה איתה היא בקשר כתבה לה לאחרונה: "אנחנו מחכים לתורנו למות, עברנו ממוות למוות".

לא רק מדברים 

"אני מבינה שמה שאני עושה הוא אקטיביזם אבל זו לא הייתה הכוונה שלי. אני גם לא מגדירה את עצמי כשמאלנית – מאסתי במשחק הזה", אומרת גולן. "בעיניי החורבן שמתרחש עכשיו בעזה ובתוכנו הוא טוטאלי. תפיסות של מנהיגות, ביטחון, שייכות ונאמנות – כולן מתפרקות. אנחנו בטריטוריה רגשית חדשה לגמרי: של חוסר אונים, של בדידות, ושל תחושת נבגדות. כל זה בזמן ששואה מתרחשת חצי שעה מהבית. מי יודע איך להתמודד עם זה? אסור למלא את החלל הזה במשהו מוכר, אלא לאפשר למה שצריך להתפורר להתפורר".

אסף דוד מתרגם גם טקסטים של עזתים המביעים תיעוב כלפי חמאס, מה שעורר כלפיו ביקורת. "כל מי שמכיר את השיח העזתי יודע שאלו קולות רווחים. עזתים מתנגדים למשטר שממיט עליהם חורבן, בדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לזה שממיט עלינו״

דוד מספר כי בתגובה לאחד הפוסטים כתב לו גולש באופן פומבי והתעקש שיצהיר שישראל היא מדינה נאצית. "אני מבין שאין פה סימטריה ושהוא הגיב מתוך מצוקה של אדם שעובר השמדה מהצד שלי, אבל לא הסכמתי להיגרר לשם. אני גם מסרב להיגרר לשיח הגינויים, אנחנו לא צריכים אשרור אחד מהשני. די. זה לא משנה. עכשיו אנחנו צריכים לרדת על הברכיים ולהתנצל על מה שאנחנו עושים".

הוא מתרגם גם טקסטים של עזתים המביעים תיעוב כלפי העולם הערבי או כלפי חמאס, על שהפקירו את עזה למכונת ההשמדה, מה שעורר כלפיו ביקורת. "כל מי שמכיר את השיח העזתי יודע שזו המציאות, אלו קולות רווחים, לא צריך לאתר אותם בפינצטה. עזתים מגיבים בצורה הגיונית ומתנגדים למשטר שממיט עליהם חורבן, בדיוק כמו שאנחנו מתנגדים לזה שממיט עלינו. למה זה מפתיע שלא כולם תומכים בהתנגדות מזוינת אם היא זו שהביאה עליהם חורבן בסופו של דבר?".

הוא משיב לטענות האלה ועל ניכוס הכאב הפלסטיני כי הן מגיעות מצד "אנשים שלא ידעו מימיהם מאבק אמיתי. יש כאן אנשים שנחושים לדבר עם הציבור הישראלי, שכולו שטוף זעם ונקמה ולומר לו להפסיק, כי הוא היחיד שיכול לעצור את זה. אני כבר לא אהיה מרצה בכיר או בעל קביעות או פרופסור ויש לי רק מה להפסיד מזה. כולם שונאים אותנו. מה אני מרוויח? עוקבים בפייסבוק? אנשים מתים. אם הייתי בחברה מזרח תיכונית אידיאלית בה כולם דוברי ערבית ויכולים לצרוך בעצמם את המידע, יכול להיות שלא היה לי שום דבר לתרום. אבל יש לי ידע ושפה, אז אני מרגיש אחריות וחובה לתווך. תמיד אפשר לומר ׳היהודי הכובש בא ומדבר'. כן, אנחנו יהודים. לפחות כאלה עם תפיסה שוויונית שמנסים לפעול כדי שהדיכוי והנישול יפסיקו עד לעצמאות של הפלסטינים, ואנחנו עושים הכל כדי שיקשיבו לנו. ממתי לעזאזל זה הפך להיות מידה רעה?".

יש שיחות לא פשוטות גם עם עזתים וגם עם ישראלים. "היה גל של אנשים שטענו שהפרופיל של מי שאני מדברת איתה מעזה מזוייף. החלטתי לשאול אותה על זה והיא ענתה על כל השאלות, אמרה שהיא מבינה וחשוב לה שנישאר כנות. יש צמא ורעב לגילוי הזה אחד של השנייה.

לדברי פדלון בשנה האחרונה התגבשה ההבנה שיש כוח בקהילה הרפואית, ושניתן וצריך להשתמש בו כדי להציל חיים. "יש לנו קבוצת וואטסאפ של רופאים די מקושרים וכל אחד מנסה לעשות את שלו. גם רופאים מחו״ל שהתנדבו בעזה וגם רופאים עזתים סרבו בעבר לדבר. משהו השתנה אצלם כי היום יש יותר נכונות לדבר. אחת הסיבות שלא הייתה תקשורת על הקשרים עם הרופאים הזרים למשל, היא כי רופאים פלסטינים שעובדים בארגונים בינלאומיים סרבו לשתף פעולה עם ישראלים. מצד אחד אני מבינה אותם, מצד שני זה פגע בעשייה רפואית באופן חד משמעי. אולי זה גם עניין הטיפול הרפואי או התרומות, כלומר אנחנו לא רק מדברים אנחנו עושים מה שאפשר ואנחנו מתנגדים".  יש מי שמצליחים לפעול מאחורי הקלעים, אך פדלון מתקשה להגדיר זאת כהצלחה. "כשילדים עזתים מגיעים לישראל לטיפול רפואי בלי ההורים שלהם לא ברור מה יעלה בגורלם ונסיבות כל מקרה בפני עצמו הן הזיה. ברמה של אתיקה רפואית אני לא יודעת מה אני מרגישה לגבי זה. כמעט בכל המקרים נעשה עוול כלשהוא, אבל ייתכן שגם הצלנו חיים".

לדברי גולן יש שיחות לא פשוטות גם עם עזתים וגם עם ישראלים אך היא רואה בהן "כאבי גדילה" הכרחיים. בעיניה, דווקא פירוק חוסר הנוחות הוא זה שמעמיק את הקשר ומאפשר לו להפוך לכנה ומשמעותי. "היה גל של אנשים שטענו שהפרופיל של מי שאני מדברת איתה מעזה מזוייף. החלטתי לשאול אותה על זה ישירות גם כשזה היה לא נוח. היא ענתה על כל השאלות, אמרה שהיא מבינה וחשוב לה שנישאר כנות ואמיתיות. יש צמא ורעב לגילוי הזה אחד של השנייה. בגלל זה היוזמה מצליחה ואנשים מצטרפים. הקשר האישי מתעלה על העובדה שאני שייכת למדינה שעושה את זה. אנחנו לא סך הזהות והלאום שלנו. כמו שאני ישראלית יכולתי להיות עזתית. אבא שמחבק את גופת הילדה שלו זה לא פוליטי. לתת אוכל לאדם רעב זה לא פוליטי. אנחנו קודם כל בני אדם ומעל זה הלבשנו כל מיני זהויות ונרטיבים ושאנחנו נולדים איתם ומתים עבורם – זה לא בהכרח האמת".  

"יש לי אחריות כבת־אדם, כאישה, כמטפלת, וכמחנכת ובכל כובע זה פוליטי", מסבירה הר־פז. לדבריה, בני השיח שלה בעזה כמעט ואינם מתייחסים לזהות של בני שיחם הישראלים. "אחד מהם אפילו אמר לי: 'אני יודע שאת לא הממשלה שלך'. אני מתנגדת לכיבוש שנים וכל העיסוק בזהות שלי הוא מאוד מיושב. היה משבר גדול ב-7 באוקטובר אבל הוא לא היה מול החברה הפלסטינית. יש זעזוע ויש כאב אבל יש גם הבנה שצריך לעשות עכשיו. מעבר לזה, זה לא עליי. אני לא מתעסקת באיך הוא רואה אותי, אלא באחריות שלי. זו פעולה ישירה, לא היררכית ולא מתווכת שמקימה כל אחד מהכאב האישי שלו, וזה לא פלסטר בעיני, אלא המהות".

שהמי מתארת מרחב עדין שבו מתקיימים בו־זמנית קרבה ויחסי כוח. "אני חושבת שהם מופתעים וזה מעודד אותם. אבל אני לא מצפה ממי שמדבר איתי להמשיך לדבר איתי אחרי שהכל יגמר. אני לא מתעסקת בעמדות ובתפיסות הפוליטיות שלהם. פונים כמויות של אנשים שלא תמיד יש איך לסייע להם, אז אני שמחה שלפחות יש משפחה שאני יכולה לתת לה אוויר. חשוב לי לייצר כל הזמן מרחב שבו היא לא חייבת לי כלום״, היא מדגישה. "במקצוע שלי אני רגילה לשמוע דברים קשים והתפקיד שלי הוא להקשיב, אבל לא ככה. כשאני לא יודעת מה לכתוב אני כותבת שאני אוהבת אותה ושהיא חלק ממני. מבקשת שיחזיקו מעמד, ושהלוואי ויכולתי להוציא אותה משם. מבחינתה עוזר לה לכתוב לי, אז אני פשוט שמחה על הקשר".

קשר דו-כיווני 

הקשרים עם עזה אינם חד־כיווניים. לצד הסיוע הממשי למשפחות, השיחות והמעשים הפכו גם לאמצעי של הישראלים להתמודד עם חוסר האונים שלהם עצמם, עם תחושת האחריות ועם הצורך לעשות משהו אל מול המציאות. עבורם, הן דרך לשמור על צלם אנוש. "התחושה היא שאני לא יכולה להיכנס לעזה ולכן אני עושה את הכי קרוב לזה שאני יכולה במקום לקרוא על זה בעיתון". אומרת פלדון. לדבריה, רופאים בעזה תלויים באישורים שמנפיקה מדינת ישראל החל בקבלת טיפול רפואי מציל חיים ועד לאפשרות תנועה לצורכי פינוי הומניטרי ועל כן "ההצלחה" מוגבלת למקרים בודדים בלבד. 

״אתה עושה את זה גם עבורך כי אתה כלום מול מכונת האלימות, ואתה לא באמת יכול לעזור להם. כדי לעזור באמת אתה צריך להסתכן בגופך ואנחנו לא שם. אנחנו מפחדים. אז אתה מוצא את עצמך עם תחושת אשמה גדולה בלי כמעט יכולת להשפיע״

"מגיעות אליי פניות רבות לחילוץ רפואי, אינספור פניות כתובות וכמויות של צילומי ניירת. אני מסייעת בקריאה, איסוף וסידור מסמכים רפואיים ולפעמים בחשיבה על דרכי טיפול, אבל היכולת שלי להשפיע בפועל כמעט אפסית. גם כשקיימים אישורים מטעם הצלב האדום, המימוש שלהם מותנה באישור הרשויות הישראליות שלרוב מתעכב או לא מתממש. אני לא מסוגלת שלא לעשות משהו, זה כאילו שאני יושבת במשרפות של אושוויץ ומסתכלת. אז אני עושה מה שאני יכולה, גם בשבילי, ברור. זה משקיט את המצפון במידה מסוימת. אני עושה את זה בכל רגע שיש לי. יש עמודים של ילדים שאני עוקבת אחריהם באינסטגרם, ואני קמה כל בוקר ועוברת על החשבונות שלהם כדי לבדוק שכולם בחיים. אבל עם כל העיסוק שלי בזה, בשורה התחתונה – אני רופאה. אם מבחן התוצאה הוא מבחן רפואי של הצלת חיים, אז לא, אני לא מרגישה שעשיתי מה שהיה עליי לעשות. מצד שני, אני לא בטוחה שזה המבחן היחיד פה. כנראה שלא הצלתי חיים אבל אני עושה משהו משמעותי. גם אם עזרתי לילד אחד והקלתי עליו – זה חלק מהעולם שלי".

דוד מתאר את הצורך האישי להחזיר לעצמו תחושה שיש לו השפעה על המציאות, שלעשייה יש משמעות. ״אתה עושה את זה גם עבורך כי אתה כלום מול מכונת האלימות, ואתה לא באמת יכול לעזור להם. כדי לעזור באמת אתה צריך להסתכן בגופך ואנחנו לא שם. אנחנו מפחדים. אז אתה מוצא את עצמך עם תחושת אשמה גדולה בלי כמעט יכולת להשפיע״. בישראל, הוא מסביר, שורר מצב ייחודי – אי אפשר לומר הכול, אבל גם לא הכול אסור. "במשטרים פאשיסטיים מעלימים כל מי שלא מתיישר, וכשזה יקרה כאן זה אומר שכל הגבולות נפרצו. היום אתה עוד יכול לדבר אם אתה יהודי. במקרה הכי גרוע ירביצו לך. זה נורא, אבל זה לא כמו לצאת להפגנה ולא לחזור בחיים. יש כאלה שעוצרים אותם ובסוף בית המשפט משחרר. כל אחד מאיתנו קובע את גבולות הסיכון שלו. שישנאו אותי, שיחסמו אותי אבל אני לא מוכן לשלם מחיר פיזי נוסף, שילמתי מספיק בגופי".

"לפעמים אני חולמת על עצמי שם, כרופאה, ושואלת מה אני הייתי עושה במצב הזה״, מספרת פדלון. ״הדבר שהכי שובר אותי הם ילדים עם סרטן שאי אפשר להביא אותם לטיפול בארץ. יש למשל ילדה אחת שהייתה מאושפזת פה טרם המלחמה. את אח שלה הרגו בתור לסיוע הומניטרי. זה שבר אותי. הרי כל בתי החולים בישראל טיפלו בילדים מעזה ולא רק שהפסקנו לעשות את זה, אלא הצלנו אחת אבל ירינו באחיה בתור לאוכל".

״אני מרגישה שאני נעה בין חיים בכאב משוגע לחיים עם שיריון על הלב כדי לתפקד״, מספרת הר־פז. ״התקופה האחרונה וההחמרה עם ההפצצות על העיר עזה סדקו אותו. אני לא אוכלת טוב או ישנה טוב, ואני יודעת שאני לא ערוכה נפשית למצב שיקרה להם משהו, וזה משהו שאני צריכה לקחת בחשבון. אני כל הזמן חושבת על זה שאף אחד לא בא להציל אותם. אני חיה אותם. זה מדכא אבל לצד זה יש לי דרייב להמשיך כי יש עוד מה לעשות".

הכרה במימדי החורבן

המעורבות בקשרים עם עזה שינתה את המרחב סביבם. הסיפורים האישיים מצליחים לעורר סולידריות בקרב הקוראים שלהם, וגם אם התחושה היא של מעט מדי, מאוחר מדי – הם ממשיכים מתוך הכרה במימדי החורבן. כך או כך, הם לא יחזרו להיות מי שהיו טרם המלחמה. "השאלה המרכזית היא מה התפקיד שלי בתוך המקום הזה", אומר דוד. "איך אני ממשיך להסתכל לפלסטינים בעיניים? איך אני ממשיך לחיות לצד אנשים, חלקם אפילו חברים, שאומרים שאין חפים מפשע בעזה? אלה שאלות ששאלו מתנגדי משטר באירופה בשנות ה-40. אני חי בדיסטופיה ושום דבר לא יחזור להיות אותו הדבר, וכל עוד אני מחליט לא לעזוב ולא מרגיש מאוים הגיע הזמן להפסיק להתעסק בחזונות לעתיד במזרח התיכון ולהתחיל להתעסק בהצלת חיי אדם". 

"אני עושה את זה גם מצורך פוליטי", אומרת שהמי. "זו לא עזרה גדולה אבל אני עוזרת, ואני לא מצילה אותה מכלום אבל אולי אני נותנת לה קצת אוויר. שום דבר הוא לא כמו שהיה ואני לא יודעת את נפשי, אבל אני מלאת הכרת תודה על מה שיש, גם על הקשר, שעצם קיומו אומר שאני לא נכנעת להיפרדות של הממסד״

הר־פז מודה כי היא מתחילה לפחד אבל יודעת שזה לא הזמן לעצור. "הזמן דורש אומץ ולעשות דברים שלא נוחים לנו", היא אומרת. "אנחנו פועלות מתוך רצון לעזור, מתוך לב שבור, מתוך היכרות עם אנשים שאכפת לי מהם, מתוך אחריות. אני בת אדם שמתקשרת במישור האנושי, והלוואי שעוד אנשים יעשו את זה באופן עצמאי וכחלק מאחריות אישית". לדבריה יש שינוי בקרב המצטרפים. "אנשים מסוייגים נפתחים ורוצים לפעול, וזה בדיוק לב העשייה הזאת. קשרים שהופכים למרחבים חינוכיים ותודעתיים. אני לא רק מגייסת כסף ותמיכה נפשית, אני גם מנסה להכשיר את התודעה הישראלית לחשיבה אחרת כשביקשתי תרומות בהתחלה, הייתי חייבת להיות לגמרי בשקיפות מול ישראלים, לבנות אמון. השקיפות הזו מול ההגנה על מי שזקוק לסיוע, איפשרה להם גם לקחת אחריות. עבורי זה שינה הכל. זה כבר לא כלי מחאה, אלו אנשים שאנחנו מכירות. סופסוף אני יכולה לעשות משהו ולהרגיש שיש לו השפעה בעולם. והעולם מגיב לי. הרמנו קריאה ואנשים באו. כי יש לזה מקום וצורך. וזה נתן לי אוויר ותקווה גם אם הדבר שהכי מפחיד אותי כרגע הוא לקוות".

״השיחות האלה שינו אותי במובן שאני הרבה פחות מדברת באוויר, ויותר חיה ועושה.  אצל הרבה אנשים תחושת האשמה מונעת את הפעולה האקטיבית מול המציאות, אבל  אני לא מרגישה אשמה אלא אחריות. הקשרים עם העזתים, הרשתות שנוצרות, החברויות – זו הפעם הראשונה בחיי שאני מרגישה: הנה, הגעת", מספרת גולן.

"אני עושה את זה גם מצורך פוליטי", אומרת שהמי. "זו לא עזרה גדולה אבל אני עוזרת, ואני לא מצילה אותה מכלום אבל אולי אני נותנת לה קצת אוויר. שום דבר הוא לא כמו שהיה ואני לא יודעת את נפשי, אבל אני מלאת הכרת תודה על מה שיש, גם על הקשר, שעצם קיומו אומר שאני לא נכנעת להיפרדות של הממסד. זו התנגדות. אם אני מתנתקת אז קשה לי, אם אני לא מביעה כעס או מפגינה אני נופלת לייאוש. אז לפחות אני מרגישה שאני עושה משהו. לא יכולתי שלא לעשות מול העוצמות האלה. בזמן האחרון התודעה משתנה ואני חושבת שיש אנשים שרוצים לחיות בשלום אבל עם תהליך של צדק. אני לא רוצה לחיות בתודעת אויב. אני רוצה להכיר, וגם אם זה נורא כואב, זה הולך ביחד".