אספקת המים ברצועת עזה מתבססת כמעט לחלוטין על אקוויפר החוף הרדוד. זהו אקוויפר אשר נמצא לאורך החוף של ישראל, עזה ומצרים, והוא חשוף לחדירה של מי ים מלוחים ולחדירה של מזהמים שמקורם בדשנים חקלאיים ובשפכים עירוניים שאינם מטופלים כראוי. במשך עשרות שנים, ובעיקר מאז שנות התשעים, שאיבת יתר של האקוויפר בהיקפים הגדולים פי שלושה ויותר מקצב ההתחדשות הטבעי, גרמה לחדירת מי ים ולחדירה של מזהמים לתוך מאגרי השתייה של עזה. כבר בתחילת שנות האלפיים, התריעו גופי או"ם כי האקוויפר עומד על סף קריסה.
הידרדרות האיכות של מי התהום באקוויפר החוף בעזה היא תהליך הדרגתי שהתעצם בעשורים האחרונים. בשנות התשעים והאלפיים, היו המים ברובם באיכות סבירה, אם כי כבר אז החלו מגמות המלחה ברורות. בעשורים האחרונים דווח כי 90 אחוז ומעלה מבארות המים הציגו ערכי כלוריד וניטרטים הגבוהים משמעותית מההמלצות של ארגון הבריאות העולמי, כאשר בדוחות האחרונים פורסם כי 96 אחוז ממשקי הבית לא מקבלים המים ראויים לשתייה או להשקיה.
מאז השתלטות חמאס על הרצועה ב־2007, תִעדפה המדיניות השלטונית של הארגון השקעה בתשתיות צבאיות על חשבון השקעה במים, ביוב וחשמל. חלק מהחומרים (צינורות, מלט, ברזל) שיועדו לבנייה אזרחית הוסבו לשימושים של התעצמות צבאית, וכתוצאה מכך נשחק גם אמון התורמים הבין־לאומיים. נוסף על כך, פעלה ישראל למנוע העברה של חומרי בניין המכונים "חומרים בשימוש כפול", כלומר חומרים שיש להם שימוש אזרחי, אך ניתן להשתמש בהם גם לפיתוח של תשתיות טרור. במקביל לכך, חוסר יציבות פוליטית, סגר ממושך ומחזורי לחימה חוזרים פגעו בכל ניסיון עקבי לשיקום של תשתיות מים וביוב.
לירידה זו באיכות ובזמינות של המים ברצועה ישנן השלכות בריאותיות משמעותיות. שימוש במים מליחים ומזוהמים גורם לעלייה במחלות מעיים, להתייבשות אצל ילדים, לבעיות כליה ולחשיפה לניטרטים. זיהומים כתוצאה של צריכת מים מליחים מסוכנים במיוחד לתינוקות צעירים, מכיוון שהם משפיעים לרעה על יכולת הקליטה של החמצן אצלם ("תינוק כחול"). כמו כן, זרימה של 100 אלף מ"ק שפכים לים מדי יום אינה רק מזהמת את הסביבה המקומית, אלא גם משפיעה על בריאות הציבור בישראל ובמצרים דרך הים התיכון. לדוגמה, בשנת 2022, בעקבות בעיה תפעולית במתקן השאיבה בשכונת בית לאהיא, גרמה הזרמה של מי ביוב מהרצועה לזיהום חמור בחוף זיקים.
הלחימה ברצועה במהלך השנתיים האחרונות החריפה מאוד את המצב כאשר כבר בשבועות הראשונים שלה היה משק המים העזתי במצב קשה מאוד. מתקן ההתפלה בחאן יונס נפגע עד כדי השבתה מוחלטת – מרביתם של 65 תחנות שאיבה ומתקני טיהור ביוב הושבתו לחלוטין, מה שגרם לזרימה של ביוב ברחובות, ולירידה דרסטית באספקת המים וליצירת תלות במים המגיעים לדרום הרצועה מישראל בלבד. אספקה זו עומדת היום על 3–5 ליטרים לנפש ביום, כאשר המינימום שהגדיר ארגון הבריאות העולמי הוא 15 ליטרים לנפש ליום. אספקת מים זו אינה סדירה, והיא לעיתים מאלצת את תושבי הרצועה לקנות מים במחירים גבוהים.
נוסף על ההשלכות על בריאות הציבור בעזה ובישראל, יש למשבר המים בעזה גם השלכות חקלאיות: ריכוז המלחים אשר קיים ברובן המוחלט של בארות השאיבה ברצועה מקשה את השימוש בהשקיה של גידולים חקלאיים. השקיה במי מליחים גורמת ליצירת עקת מליחות (salt stress) באזור השורשים של הצמחים ומובילה לפגיעה ברובם של גידולי הירקות, הקטניות ועצי פרי (למשל חומוס, עגבניות, מלפפונים והדרים). בטווח הארוך, השקיה במי מליחים עלולה להוביל להמלחת קרקעות ולירידה בכושר הייצור החקלאי. כמו כן מים עם מליחות גבולית מאפשרים גידול רק של מינים עם עמידות למליחות (למשל שעורה), וגם בהם עלולה להיות ירידה ביבול. מאחר שהמלחמה בעזה משפיעה גם על כמות המזון שנכנס לרצועה, ישנה חשיבות גבוהה לייצור ולאספקה עצמאיים של פירות וירקות טריים. בעבר יצוא של ירקות ופירות (מלפפונים, חסה, עגבניות, קישואים, פלפלים) לישראל היה עוגן כלכלי עבור חקלאים עזתים, כך שהפגיעה באדמות החקלאיות של עזה תשפיע על כלכלת הרצועה בטווח הארוך.
מים כבסיס צמיחה
מים הם צורך בסיסי ביותר, ללא אספקה בטוחה ואמינה של צורך בסיסי כמו מים, לא ניתן להתקדם לבריאות, חינוך או פיתוח כלכלי. כלומר, מים אינם רק עניין הומניטרי אלא תנאי יסוד ליציבות אזורית. לכן, כל תוכנית לשיקום עזה חייבת לכלול את האלמנטים שלהלן. ראשית, יש להקים מתקני התפלה בקנה מידה אזורי שיכולים לספק מים לאוכלוסיית הרצועה. כדי לענות בצורה בסיסית על הצרכים העירוניים של רצועת עזה, נדרשת תפוקה שנתית של כ־103 מיליון מ"ק מים מתוקים בשנה. תפעול מתקני התפלה אלה דורש צריכה משמעותית של חשמל, ולכן הפתרון לבעיית המים בעזה בהכרח יהיה כרוך ביכולת לפתח גם את משק האנרגיה ברצועה, וזה יכול לכלול הקמה של מתקנים לייצור חשמל וייתכן שגם יבוא חשמל ממצרים או מישראל. מתקני התפלה בקנה מידה נרחב יוכלו גם לצמצם את השאיבה של המים מאקוויפר החוף ולהאט את הקצב של חדירת מי הים לאקוויפר זה המשותף גם לישראל ולמצרים.
ישנו גם צורך דחוף בטיפול ובשימוש חוזר בשפכים לחקלאות. טיפול במי הביוב ברצועה הוא הכרחי כדי למנוע התפרצות של מחלות זיהומיות, להקטין את הזרימה של מזהמים אל מי התהום ולמעשה להפוך את "המטרד" למשאב. מים מושבים ברמה של טיפול שלישוני יכולים לאפשר לשקם גם את ענף החקלאות ברצועת עזה, משום שניתן יהיה לנצל אותם גם באזורים רגישים (כמו למשל מעל אקוויפר החוף) לגידולי ירקות ופירות גם עבור הרצועה וגם ליצוא. כמו כן, יש לשקם רשתות הולכה תוך כדי קיום פיקוח בין־לאומי קפדני על השימוש בחומרים כדי להימנע מחימוש מחדש של חמאס ומבנייה של תשתיות טרור. פיקוח בין־לאומי יפחית את ההתנגדות מצד ישראל להקמה של מתקני תשתיות.
אם ההנהגה ברצועה תאמץ סדרי עדיפויות אזרחיים ותוותר על אידאולוגיה של עימות, ואם ישראל תאפשר הכנסה של החומרים הדרושים לשיקום התשתיות, ניתן לדמיין תוך 10-8 שנים רצועת עזה עם מערכת מים בת־קיימה המבוססת על התפלה, על מִחזור ועל חקלאות מותאמת אקלימית. ללא שינוי כזה, ויותר מכך, ללא הגעה להסדר ארוך טווח שמבטיח שמירה על הרצועה ואי־חידוש הלחימה למשך תקופה ארוכה, הסבירות שמדינות או גופים על־מדינתיים ישקיעו בתשתיות ברצועה היא נמוכה מחשש שהשקעות של מיליארדים ירדו לטמיון במחזור הלחימה הבא.
לישראל ישנם מספר אינטרסים מובהקים לתמוך בהקמה של מתקנים להתפלת מים ולטיפול בשפכים עירוניים: הקטנת התלות של הרצועה בישראל, הפחתת זיהום של מי הים כתוצאה מהזרמת שפכים לא־מבוקרת, הקטנת הפגיעה באקוויפר החוף המשותף לרצועת עזה ולישראל, הגדלת המחויבות של מדינות ערב העשירות לשיקום עזה ומעורבותן בשיקום כזה, החלשת פרדיגמת העימות של חמאס ושיפור התדמית של ישראל כמדינה המבקשת חיים סבירים לשכניה.
ד"ר איתי כהן הוא חוקר ויזם בתחום מדעי החקלאות. הוא כותב אורח בפורום לחשיבה אזורית במכון ון ליר.