הוראות הפינוי שקיבלו חלק גדול מ־800 אלף תושבי העיר עזה מהצבא הישראלי, שהורו להם לצאת לכיוון מרכז ודרום הרצועה, לא נועדו להציל אותם אלא רק להפחית במעט את ההסתברות שימותו. אחד ממרכזי זכויות האדם בעזה הסביר כי ההיגיון הישראלי בהחלטה לפנות את העיר הוא לגרש את התושבים החוצה מאזור שבו שיעור ההרוגים היומי הממוצע הוא כ־56%, לעבר דרום הרצועה, שם שיעור ההרוגים היומי עומד על 44%. כלומר, אין למעשה סיכוי אמיתי לשרוד. ובכל זאת, ההחלטה אם להתפנות היא החלטה אישית, ולכל משפחה השיקולים שלה.
אחרי כמעט שנתיים של מלחמה שאיש אינו יודע מתי תסתיים, העקירה הפכה לפצע בבשרם של הפלסטינים, שאינו מפסיק לדמם. לעזתים שאיבדו את כל מה שמרכיב חיים של בני אנוש, לא נותר עוד דבר מלבד נשמתם. והנשמה המותשת שלהם נושמת בכבדות נשימות הנכנסות ויוצאות מהחזה, בעוד הגוף כבר נשחק מתת־תזונה ומִלֵאות. רוב תושבי עזה מעידים כי לא טעמו בשר, כלומר חלבון מן החי, זה למעלה משנה. החלבון הכרחי לבניית רקמות ושרירים, והימנעות ממנו פוגעת מאוד בגוף וביכולת התפקוד שלו. כיצד אם כן נוכל לדרוש כעת מגופים מותשים לנוע ולעקור ממקומם? יותר מזה, כיצד נדרוש מהם לחשוב, לתכנן ולהחליט? רבים מהלוקים בתזונה לקויה או בתת־תזונה מדווחים על בלבול, חוסר ריכוז ותחושת ערפול מוחי.
תושבי העיר עזה שבחרו כעת לעקור מאזורים בצפון ובמזרח שלה, מבהירים כי הפעם הנוכחית שונה לגמרי. בעקירתם הראשונה לדרום ולמרכז הרצועה, ביום שישי הראשון אחרי ה־7 באוקטובר, עזבו הכול מאחוריהם בבתים שטרם הופצצו, ותלו תקוות כי ישובו בתוך חודשים ספורים. כשהושג הסכם להפסקת אש בינואר האחרון שאפשר להם לשוב לבתיהם, נדהמו לגלות שרוב הבתים הופצצו, ואילו אלה שנותרו שלמים או נפגעו חלקית – נבזזו בידי אנשים שנשארו בעיר לאחר שהתרוקנה. הבוזזים גנבו חלקי רהיטים ומכרו אותם למי שנשאר בעיר לאחר שאיבד את ביתו. התושבים שהפכו לחסרי בית התרכזו בעיקר בשכונות רמאל, א־שיח' רדואן וא־שיח' עַג'לין. אותם אנשים שבזזו את הבתים הנטושים פעלו לרוב בשל הצורך בכסף כדי לקנות מזון שהפך נדיר תחת המצור שהטיל הצבא על האנשים שנשארו בצפון הרצועה. רבים נאלצו לאכול אוכל שמיועד לחיות ואף לאפות לחם משעורה. בשל הנסיבות הקיצוניות האלה, היו פוסקי הלכה שהכשירו את הגנבות האלה.
העזתים שלא יכולים לברוח
הפעם, בעקבות לקחי העקירה הראשונה, רבים מבני העיר שתכננו לצאת דרומה ומזרחה מכרו מראש את רהיטיהם, בעיקר את רהיטי העץ. אולי זה נראה מוזר או תמוה, אך העקורים מבינים היטב שלא תהיה חזרה צפונה אל מעבר לוואדי עזה, וכי השהות באוהלים תתארך. אחד מהם, המכונה אבו עזיז, אמר: "מדוע שאישן על הרצפה אם אוכל לקחת איתי את מיטתי לזואידה, שם מצאתי מגרש פנוי להקים בו אוהל למשפחתי? ואולי המיטה הזאת, שאותה אקח איתי אל האוהל, היא הדבר האחרון שיוותר לי מביתי המלא ברהיטים ומכשירים, שעמלתי כל חיי לבנות ולרהט".
אין משפחה בצפון הרצועה שיכולה להרשות את מחירי ההובלות. רוב המשפחות בזבזו את כל חסכונותיהן, והאבות המפרנסים נותרו ללא הכנסה. העוני פושה גם בקרב מי שנחשבו לאמידים
שכנו אבו אחמד הוסיף כי עלות ההובלה של הריהוט יקרה מדי, ולכן עשה מעשה שנראה מטורף: הוא השליך את רהיטי חדר השינה מחלון הקומה החמישית של בניין שנפגע חלקית בהפצצה. כשהפכו הרהיטים לשברי עץ, מכר אותם לאנשים שמשתמשים בהם כדי להדליק אש לבישול, ואת היתר שמר כדי שיוכל להשתמש בהם בעצמו כשיתמקם באוהל בדרום.
אום אמג'ד סיפרה כי היא עושה כמאמר הפתגם "לשרוף את כל הגשרים". היא מכרה את כל מה שהייתה יכולה – רהיטים ואפילו בגדים – כדי לגייס כסף לשלם להובלה שתיקח את החפצים הנחוצים באמת: חבית מים גדולה, שמיכות חורף עבות, כמה כלי בישול. אין מקום לכל המותרות, והיא זקוקה לכל פרוטה, במיוחד כשמחירי ההסעות וההובלות של אנשים ושל חפצים הפכו דמיוניים. אין מספיק משאיות ומכוניות בשל מחסור בדלק, ומשאיות רבות פועלות על שמן בישול מעורב בחומרים אחרים, שפולטים אדים רעילים. אין משפחה בצפון הרצועה שיכולה להרשות לעצמה את מחירי ההובלות המופרזים. לאחר שנתיים של מלחמה, רוב המשפחות כבר בזבזו את כל חסכונותיהן, ורוב האבות המפרנסים נותרו ללא מקור הכנסה. העוני פושה אצל כולם, גם בקרב מי שנחשבו לאמידים, וההבדלים בין השכבות בחברה העזתית נמחקו כליל.
אחד סיפר כי החליט לא לעקור דרומה. מסביבו הולכות ומתרבות קריאות הפינוי, ורעש ההפצצות המחריבות שכונות שלמות. לדבריו אין לו כסף להובלה, לקניית אוהל או כדי לשכור חלקת אדמה למגורים.
אב אחד סיפר מנגד כי החליט שלא לעקור דרומה. הוא נראה אטום, כאילו חי בעולם אחר, אך למעשה הוא איבד כל תקווה. אחרי שתיקה ממושכת ובקול נואש, אמר כי הוא סיכם עם אשתו וילדיו שלא לעזוב את ביתו שבקצה הדרומי של שכונת א־שיח' רִדואן. מסביבם הולכות ומתרבות קריאות הפינוי, והם שומעים כל העת את רעש ההפצצות המחריבות שכונות שלמות. אך לדבריו אין לו כסף להובלה, לקניית אוהל או כדי לשכור חלקת אדמה קטנה למגורים. בעלי הקרקעות במרכז ובדרום הרצועה הם ברובם התושבים המקוריים של רצועת עזה, לא הפליטים שהגיעו לרצועה אחרי 1948. בצל הנסיבות הם מנסים להשכיר את אדמותיהם, שעומדות שוממות בשל החורבן של ענף החקלאות, וכך להשיג מקור הכנסה חלופי. כולם מבקשים כסף כדי לשרוד ולו לעוד כמה ימים ספורים, שעה שהמוות אורב בכל מקום. והאשליה הגדולה ביותר, הם מספרים, היא זו של האזור ההומניטרי שהוכרז בסמוך לח'אן יונס.
ג'נאת יוסף היא עיתונאית וסופרת המתגוררת ברצועת עזה. היא כותבת בשם בדוי עבור הפורום לחשיבה אזורית במכון ון ליר. תרגמה מערבית: נטע תלמוד