המקום הכי חם בגיהנום בת 12. בת מצווש. בזמנים אחרים היינו מרימים פה אימוג'ים של שמפניה וזיקוקין, הייתי מזמינה אתכם לאחה"צ של לק ג'ל עם נצנצים וסדנת איפור, בסוף הערב הוא בטח היה קופץ מתוך צדפה. היינו גאים ומאושרים לספר לכן עד כמה החזון הזה, שנולד בתחילת 2013 ועלה לאוויר בבוקר אחד בלתי נשכח ב-2 בספטמבר אותה שנה, חי וגדול והכי חשוב – משפיע ועושה שינוי חברתי, כי זו הרי הייתה המטרה.
אבל אין זמנים אחרים. הזמן הזה הוא כל מה שיש לנו, גם אם אין בו הרבה שמחה ושטויות ואפילו האימוג'י שלו קודרים. וגם אם המציאות הסתדרה כל כך אחרת ממה שדמיינו וציפינו – זה הרגע לספר בגאווה שהמקום הכי חם בגיהנום חי, גדול, מפותח, משפיע ועושה שינוי, על אף התקופה החשוכה, וחשיבתו היום קריטית מאי פעם.
המקום מישיר מבט אל המקומות שהעין מסרבת לראות: הרעב וההרג בעזה, המלחמה והמחיר שהיא גובה בגוף, בנפש ובכיס. ההפיכה המשטרית, האלימות, הגזענות והפרת זכויות האדם, וכמובן האוכלוסיות המוחלשות, שכדי לדבר עליהן הוא נוסד
לצד כלי תקשורת מעטים להחריד (הארץ, שיחה מקומית, ועיתונאים ספוּרים בכלי תקשורת אחרים) – המקום הכי חם בגיהנום, כחלק מאיחוד העיתונות העצמאית, ניצב בחזית המאבק העיתונאי על פניה של החברה הישראלית, וכדרכו מישיר מבט אל המקומות הלא פופולרים, אלה שהעין מבקשת לא לראות: הרעב וההרג בעזה, המלחמה חסרת התוחלת שנמשכת מאז קטסטרופת ה-7 באוקטובר, המחיר שמשלמים כל הישראלים על המלחמה הזו – בגוף, בנפש ובכיס, ההפיכה המשטרית ההולכת ומתגברת בצל המלחמה, עלייתן של האלימות, הגזענות והפרה סיטונאית של זכויות אדם, השסעים החברתיים הבלתי אפשריים, וכמובן – האוכלוסיות המוחלשות, שתמיד משלמות את המחיר הגבוה ביותר, אלה שכדי לדבר עליהן נוסד המקום.
במהלך 12 השנים האלה עברו נושאי הסיקור של המקום הכי חם בגיהנום שינוי עצום, אבל נקודת המבט לא זזה במילימטר. כשקמנו ככלי תקשורת חברתי מובהק, עם סדר יום של שמאל כלכלי, ואז עברנו לעסוק בקשר של כל אלה להון ולשלטון (עם מקום מיוחד להובלת מהפכת ה-MeToo), לא דמיינתי שנסקר מלחמה, הרעבה, ניסיונות הפיכה משפטית ומשטרית, שנעמוד כחומה בצורה להגנת שומרי הסף, ובטח לא שתחקירים מיוחדים שלנו יספרו את זוועות השבי בעזה או יחשפו פשעי מלחמה. השינויים האלה קרו וימשיכו לקרות תמיד. אך נקודת המבט נשארה לאורך כל הדרך זהה: ביקורתית כלפי הממסד, וקשובה למי שנפגע ממנו.
למה עזבתי
יש בידי היום את הזכות לברך ראשונה את המקום לכבוד בת המצווה, ואוכל להלל ולקלס כפי שלא יכולתי עד היום – בזכות העובדה שאני כבר לא שם. לפני שנה, אחרי 11 שנים של יצירת המקום, בנייתו, ניהולו וכתיבה בו (ביתר שאת אחרי הקטסטרופה של אותה שבת), החלטתי לעזוב. זה לא היה קל, וכנראה בגלל זה לא כתבתי עד היום את מילות הפרידה שלי.
גם אם המציאות הסתדרה כל כך אחרת ממה שדמיינו וציפינו – זה הרגע לספר בגאווה שהמקום הכי חם בגיהנום חי, גדול, מפותח, משפיע ועושה שינוי, על אף התקופה החשוכה, וחשיבתו היום קריטית מאי פעם.
למה עזבתי. ה-7 באוקטובר השפיע עלי, כמו על כולנו. במשך כמה חודשים סיקרתי וכתבתי ללא הפסקה, ואז, ברגע אחד, הגעתי להכרה שעלי לשתוק. לא להגיד, לא לתעד, לא לנסח, לא לעשות כלום. לא הבנתי יותר את המציאות, וידעתי שאני צריכה לצאת לדרך חדשה, לחפש דרכים להבין אותה, ומה באמת אני רוצה לעשות. זה התאפשר הודות לכם, אלפי תומכי ותומכות המקום הכי חם בגיהנום, שבינואר 2023 איפשרתם לי לצרף אותו ל״שקוף״ ול״עין השביעית״, וליצור את ״איחוד העיתונות העצמאית״ , שמנהל ומממן אותו בזכות התמיכה של כל אחד ואחת מכם. תמיכה, שאני מקווה שתגדל ותתרחב. את מושכות עריכת המקום קיבל דור זומר, העורך מאז ועד היום ולעתיד. דור אמר לי: "צאי לדרך, במובן הכי בודהיסטי. תמיד נחכה לך כאן, אבל את תחזרי רק כשתדעי".
זה לקח זמן, חיבוטי נפש, המון פגישות, רעיונות שעלו וירדו, עשרות סירי אוכל לילדות שלא הבינו מה קורה פה, מאות שעות בהפגנות ברחבי הארץ, רגעים של תחושת חוסר ערך וטעם, וביום אחד – ידעתי. ב-1 בספטמבר, יום לפני שהבייבי חגג 12, התחלתי ללמד בשני תיכונים. בשלב זה אני מלמדת במסגרת שעות של השכלה כללית לבגרות, קריאה ביקורתית בעיתונות ושיעור מעשי של הכנת כתבות (רציתי פיזיקה ומדעי המחשב, אבל הם אמרו שיש כבר מורים ושיעזור אם אלמד קודם), ונראה מה הלאה. כרגע אני מורה בכיתות י', ואין שמחה ממני.
אמנם אין לי תעודת הוראה, אבל מצב מערכת החינוך לא מאפשר לה לדחות אנשים ראויים שרוצים להכנס אליה, וזה יתרון בודד של המצב הזה. התקבלתי ללמד בבית הספר התיכון ״גימנסיה הרצליה״ בתל אביב, מוסד מפואר שעובר שינוי לאחר שזאב דגני, המנהל המיתולוגי, עזב, ובמקומו נבחר אריאל פריינטה, מנהל מבטיח שמודע לאתגר העצום העומד בפניו, וכן בתיכון ״רוגוזין״ המובל על ידי ג׳לאל טוחי, מנהל בעל חזון חברתי מעורר השראה, ושלומדים בו ילדי מהגרים – נושא הסיקור העיקרי שלי מאז אמצע שנות ה-90'. מי שמכיר אותי דומע עכשיו וכך גם אני.
לחזור למקום
תודה על הסבלנות, נחזור למקום.
אז מה מביאים למקום שיש לו הכל? המקום הזה, הוא הקול של כל אחד ואחת מאיתנו, הוא הלב הפועם שכואב את הפגיעה במיליונים, המוח החריף שיודע להביט מעבר למילים, לדפי המסרים ולהבלים שבהם מלעיטים אותנו, הוא העין החדה, שלא נעצמת מול הרוע והזוועות, היד שכותבת, הפה שמספר, המצלמה המתעדת, וזו שעומדת היום מול שיטפון השקרים, הפופוליזם, הדיסאינפורמציה, ועושה עיתונות. פשוטה, אמיתית, ונקייה, לטובת הציבור. הוא לא יכול לעשות את זה בלי הציבור.
הציבור הישראלי הוכיח שהוא הטוב בעולם בחמש השנים האחרונות (בניתוח שלי, מאז תחילת המחאה ב- 2011 , אבל זה הולך ומתגבר). הוא ברחובות ובכיכרות, הוא הולך אחרי הלב והמוח שלו, ואני בכוונה לא מדברת על מספרים וקבוצות, כי זה חסר חשיבות בעיני. אני כותבת את המילים האלה בשבת בצהרים, בידיעה שתוך שעות מעטות אצא מהבית יחד עם עשרות אלפים שיתכנסו בבגין, בכיכר פריז, בצמתים ברחבי הארץ, ויצעקו ויבקשו את האמת ואת הצדק ואת הטוב.
לציבור הזה מגיעה עיתונות דוברת אמת וחסרת מורא. אני פונה אליכן ואליכם, לכולנו, לתמוך מעכשיו במקום הכי חם בגיהנום, בסכומים שלא חייבים להיות גבוהים אבל חשוב שיהיו קבועים, כדי שהוא יוכל לשמור על עצמאות עיתונאית, להוציא עוד כתבים לשטח, להביא עוד תחקירים שתקראו רק כאן, לחשוף את האמת שמנסים להסתיר מאיתנו, לעמוד מול ניסיונות פגיעה והשתקה, ולא להפסיק לרגע לספר את סיפורו של המקום הנפלא והנורא שאנחנו חיים בו.
יש רגעים שאני מצטערת שקראתי לו בשם הדרמטי הזה, בלי לדעת מה יקרה תוך עשור. ויש רגעים שאני יודעת שמתוך המקום הכי חם בגיהנום – בסוף יבוא האור.
על למה הוקם המקום הכי חם אפשר לקרוא עוד בטור שפורסם בספר ״7 השנים הראשונות״, וכאן על למה החלטנו לעשות את האיחוד.