זיו ברדוגו (19) סיים את בית הספר התיכון כשבידיו סיווג ביטחוני גבוה ושאיפה לשרת בתפקיד משמעותי. מאחוריו כמעט שנתיים בלימודים בתיכון בינלאומי בגרמניה, לפניו גיוס לצה״ל, ובמשפחתו היסטוריה של מאבק חברתי, ממסדי, ובראש ובראשונה מזרחי. ״אבא שלי לא היה אדם קל במיוחד, אבל תמיד היה לו חשוב שבכל סיטואציה אעצור, אחקור ואגבש דעה עצמאית״, הוא אומר בריאיון עם המקום הכי חם בגיהנום. ״האידיאולוגיה הפוליטית שלו הייתה נוכחת בבית, אבל מה שעוד יותר היה נוכח זה חשיבה ביקורתית. לא ללכת בתלם רק כי אמרו לך, לא להנהן ולהסכים עם כל דבר. יותר מכל שיחה על אידיאולוגיה או פוליטיקה, נשארה בי הדמות של אבא שחי באמת את מה שהאמין בו״.
הוא נושא על כתפיו שם מחייב: הבן הצעיר של אבי ברדוגו, ממובילי תנועת הפנתרים השחורים בירושלים של שנות ה־70, פעיל חברתי ועורך דין שנפטר ביולי אשתקד. אביו הוא זה שחתום על חיבור הפנתרים לפעילי ארגון השמאל ״מצפן״, וזה שהביא לחיזוק הקשר בין המאבק המזרחי העממי לבין המאבק הפלסטיני. בגיל צעיר הוא עזב את בית הספר ויצא לעבוד בעבודות כפיים. בצבא הוא שובץ תחילה כש״ג ורק לאחר מאבק שירת בקרבי ב״יחידת המיעוטים״ – גדוד של ערבים דרוזים. בסוף שנות ה־60 הוא עבר לירושלים, התקרב לחוגי שמאל והקים בר במוסררה שהפך למוקד מפגש ממנו צמחו הפנתרים השחורים. בהמשך הוסמך כעורך דין וייצג פרו־בונו מאבקים חברתיים ופוליטיים, בהם גם את פרופ' גדי אלגזי בעתירה נגד הצבתו בשטחים.
את המורשת הזו מכיר ברדוגו הבן מקרוב, אבל הוא לא קיבל אותה כעובדה מוגמרת. ״ערערתי על התפיסות של הפנתרים ועל החיבור שלהם לשמאל. מגיל צעיר שמעתי על סוציאליזם, על המאבק המזרחי, ובהמשך גם על הפלסטיני, אבל לא נכנסתי אוטומטית לנעליים של אבא, זה לא הגיע בירושה. אבל ברגע שאתה מתחיל לחקור דברים כמזרחי אתה רואה את זה. זה פשוט שם״.
יותר מחמישים שנה אחרי שהפנתרים הסתובבו ברחובות ירושלים, ברדוגו הבן מביא את הרוח של אביו לדור החדש, ובעקבות המלחמה סרב להתגייס. אולם אחרי שנים ארוכות בהן הסירוב ממותג כעניין פריבילגי, שלא לומר אשכנזי, ברדוגו מתעקש לשבור בפומבי את הטאבו: סירוב כבחירה פוליטית, אנושית ומזרחית. "זה טאבו אצל המזרחים ובמעמד הביניים ונמאס לי מזה. נמאס לי שמרחיקים את זה מאיתנו כאילו המזרחים לא קשורים לזה, אנחנו הכי קשורים. אוכלוסיות מדוכאות חייבות להבין שאין מאבק נגד דיכוי אחד. ממשלה שמפלה את המזרחים תפלה גם את הערבים, את האתיופים ואת הרוסים, והיא תהיה ממשלה מיזוגנית והומופובית. ההחלטה לסרב היא החלטה הכי הומנית, הגיונית ומזרחית, שמבקשת למקם את המאבק המזרחי בלב השיח על זכויות, שוויון וצדק״.
למרות עמדותיו המוצקות, עם הכינוי ״סרבן״ הוא לא מרגיש בנוח. גם עם השמאל הישראלי של ימינו הוא לא שלם, ובדבריו ניכרת המורכבות הכרוכה בלהיות צעיר בישראל בשנת 2025. ״ברגע שאתה אומר שאתה סרבן אתה מתויג, הביטוי הזה לא מתאר עמדה מוסרית אלא קודם כל מבטא איזו תווית חברתית־מעמדית, ואני לא מוכן להיות מתויג כאשכנזי, אליטיסט, פריבילג, או בוגד לפני שמבינים את המניעים שלי. אמנם גדלתי עם אבא שהחזיק בתפיסות שמאל, אבל על כל מילה או רעיון שהוא שיקף לי, שמעתי עוד עשרות מנגד מהסביבה בשכונה ובמשפחה, כך שלאורך 18 שנה ידעתי שאני הולך להתגייס. סרבנות תמיד הייתה לגיטימית, פשוט זה לא היה משהו שראיתי את עצמי עושה״.
פנומן לא זר
ברדוגו נולד וגדל בירושלים עם אמו וסבתו בשכונת הר חומה שבדרום-מזרח ירושלים והתחנך בתיכון ליד"ה בירושלים. אחרי שאביו פרש מהעיסוק במשפטים הוא עבר ליישוב כליל, ועם בנו הוא נפגש בעיקר בחופשות. ״היו לנו הרבה מחלוקות, אבל התקרבנו בשנים האחרונות״, מודה זיו, ״הרבה אנשים הכירו אותו ובכל זאת הוא תמיד דיבר בגובה העיניים עם כל אדם ובכל סיטואציה, ותמיד הסתכל על מעמד הפועלים. הכסף היה עבורו אמצעי, ולא מטרה. הוא יצר אצלי תמונה ברורה של איך אדם צריך להתנהג גם כשהוא מצליח״.
בגיל 16, בעקבות שיחות עם אביו, החליט ברדוגו לנסוע לגרמניה וללמוד בבית הספר הבין-לאומי UWC בו לומדים בני נוער מעשרות מדינות, בהם גם פלסטינים מהגדה המערבית. "הגעתי כמעט בלי לדעת אנגלית, אבל לאט-לאט למדתי לתקשר ופיתחתי חברויות חזקות עם אנשים מהמזרח התיכון. במהלך השנתיים שלי שם לא נתקלתי באנטישמיות בכלל. לכן המושג הזה בעייתי בעיניי כפי שמשתמשים בו היום. החברים הכי טובים שלי עד היום הם פלסטינים ומוסלמים ממדינות ערב. בהתחלה לא דיברנו על פוליטיקה, רק אחר כך גילינו שיש בינינו הסכמות. זו קרבה תרבותית וערכית. כשיש אמון ולב במקום הנכון יש מקום לשיח".
״בערך חצי שנה לתוך המלחמה כבר ידעתי סופית: אין מצב שאני מתגייס. אין מצב שאני אסתכל לחברים הפלסטינים שלי בעיניים ואהיה חלק מהדבר הזה, או אלבש מדים ואתמוך במה שקורה ברצועה״
למרות שקיבל דחיית שירות בשל לימודיו בחו״ל ברדוגו תכנן להתגייס, אבל מהלכי המלחמה שינו את התמונה. הצהרות של הדרג המדיני על מטרות המלחמה, שהשתנו תכופות ביחס לאינטרס הפוליטי, העובדה שהחזרת החטופים לא ניצבה בראשן, והידיעות שהבהירו שאמנם הצבא הגיע ליעדיו אך המלחמה עוד נמשכת – יצרו אצל ברדוגו תחושת שבר.
"הבנתי שההיגיון שמניע את המלחמה לא באמת קשור למה שאומרים לנו באופן מוצהר. פתאום אני חושב ואומר לעצמי, 'אם אלה לא המטרות, אז מה כן?'. בערך חצי שנה לתוך המלחמה כבר ידעתי סופית: אין מצב שאני מתגייס. אין מצב שאני אסתכל לחברים הפלסטינים שלי בעיניים ואהיה חלק מהדבר הזה, או אלבש מדים ואתמוך במה שקורה ברצועה. זה היה כמו סכר שנפרץ מבחינה אידיאולוגית. פתאום כל ביקורת שהצלחתי לרסן ולהשתיק בתוכי כדי שאוכל להתגייס בלב שלם צפה החוצה. ומהרגע שקיבלתי את ההחלטה הזאת, הרגשתי חופש להטיל ספק ולתת לביקורת הזאת מקום״.
״לא התחלתי כסרבן. לא רציתי לעשות קמפיין או לדבר עם עו"ד. פשוט החלטתי שאני לא רוצה להתגייס, וזו לא גחמה. זו החלטה פוליטית מודעת שיש לה משקל, השלכות ותוצאות על החיים״
למרות ההיסטוריה המשפחתית והמאבקים שהוביל אביו, בסביבתו הקרובה ההחלטה לסרב עוררה תגובות מעורבות, שביטאו את המתח שבין בחירה אידיאולוגית לבין הציפיות מצד החברה. "זה לא היה פשוט בכלל. נותקו הרבה קשרים עם חברים ובתוך המשפחה זה היה נושא שקשה לדבר עליו״, הוא מספר. ״המבוגרים לקחו את זה יותר בקלות – אולי כי הם יודעים שסירוב או התרחקות מהצבא אצל מזרחים בדורות הקודמים זה לא פנומן זר. אצל הצעירים השיחה נשארה תמיד טעונה״.
לדבריו ההחלטה שלא להתגייס לא הייתה קלה. ״לא התחלתי כסרבן. לא רציתי לעשות קמפיין או אפילו לדבר עם עו"ד. פשוט החלטתי שאני לא רוצה להתגייס, וזו לא גחמה. זו החלטה פוליטית מודעת שיש לה משקל, השלכות ותוצאות על החיים ועל הקשרים שלי, ואני לוקח את זה בחשבון. חלק מהחברים שלי מסכימים עם איך שאני תופס את המקום הזה ואת העוולות בתוכו וחלק לא, ואלו פערים שעכשיו אפילו התחדדו יותר. אבל והבנתי שאני לא יכול לחיות את החיים שלי בשביל לרצות אחרים. ברגע שנכנסתי לכלא, זה כבר פחות העסיק אותי – אפילו קצת שחרר".
לא סרבן
ביום הגיוס שלו הגיע ברדוגו לבקו״ם ״עם פאוץ׳ וזהו, בלי כלום״, הוא נזכר. ״היה לי תור לקב"ן והייתי בטוח שאני חוזר באותו היום הביתה וגם מוציא פטור, אבל במקום זה לקחו אותי לתא מעצר ומשם לכלא״. עם שיער ארוך וספר באנגלית ביד, ברדוגו נחשב בכלא לעוף מוזר. הוא לא הצהיר בגלוי שהוא סרבן, אבל השיחות המעטות על דעותיו הפוליטיות הספיקו כדי לסווג אותו כשמאלני.
אחרי שנים פתאום מצאתי את עצמי שוב עם אנשים שלא הייתי בסביבה שלהם מאז שהלכתי לתיכון ליד״ה שנחשב מאוד אליטיסטי. זו לא הייתה חוויה רעה, והיא אפילו הזכירה לי משהו מוכר. היו אולי עוד שניים שלא רצו להתגייס בכלל והחליטו שזה לא מתאים להם – סוג של סרבנות אפורה ועוד כאלה סרבני פקודות״. מה שכן היה בולט לדבריו, היא העובדה שהרבה מהם רצו לשרת ביחידות קרביות, ובמיוחד במג"ב – שנחשב לסמל סטטוס או שייכות. "הייתה להם מוטיבציה להתגייס, אבל ברגע שהם לא קיבלו את מה שהם רצו, הם היו מוכנים לשבת על זה בכלא כמה שצריך״, הוא מספר.
ברדוגו נשפט ל-20 יום בכלא מתוכם ריצה 17. הוויכוחים סביב האתאיזם שלו חזרו על עצמם, והדיונים הפוליטיים הרגישו לו ריקים מול מי שמחזיק באידיאולוגיה קיצונית. מנגד גם נוצרו חיבורים אמיתיים. "חיילים מכפיר או מנצח יהודה, שהאידיאולוגיה שלהם רחוקה מאוד משלי, הפכו לחברים שלי בכלא. דיברנו על החיים עצמם, הרבה שטויות וצחוקים של צעירים בני אותו גיל. היה שם בחור דתי מנצח יהודה שהתבאס שאני לא יודע עיראקית כי הוא דיבר שוטף. הוא תמך בהחלטה שלי בגלל תחושת הנבגדות והנטישה שהוא ייחס למערכת, שלדבריו שברה אותו בגלל כל הוויתורים שהוא עשה בשבילה. יצרנו חברות יומיומית מעבר לפוליטיקה״.
חווית הכלא הצבאי של ברדוגו הייתה עבורו מאירת עיניים. ״פתאום ראיתי מי באמת נמצא בכלא הצבאי״, הוא אומר. ״רובם ממעמד נמוך, כמעט כולם מזרחים וימנים. המעמד הגבוה כמעט ולא נוכח שם. זה היה שיעור על איך הכלא הצבאי משקף אי־שוויון חברתי ומעמדי בישראל. אני גם מגיע מסביבה שונה מאוד מזו של רוב מי שמוכן להיחשף ולהתראיין. רוב החברים שלי מזרחים וימנים. לכן את השיחה הראשונה לעו"ד עשיתי ממש מתוך הכלא, רק כשהבנתי שלהשתחרר מהצבא לא עובד בדרכים הרגילות״.
בין המוסף לבית הכנסת
עו״ד נועה לוי, המייצגת את ברדוגו, מייצגת בנוסף עוד כ-150 סרבנים וסרבניות באז פרצה המלחמה. זאת במסגרת פעילותה בתנועת ״מסרבות״ ובתנועת ״יש גבול״. מבחינתה סרבנות היא צעד שמטלטל את הלגיטימיות של המשטר, אך המחירים שהיא גובה אינם מתחלקים באופן שווה. "סרבנים שמגיעים מבתים שמאלניים מהערים הגדולות מקבלים לרוב תמיכה וגיבוי, לעיתים גם מתוך בית הספר. לעומתם, סרבני הפריפריה, המזרחים ויוצאי ברית המועצות, צריכים להתמודד עם שאלות אחרות לגמרי כשהם מחליטים להתנגד. לכן טוענת לוי, רוב הסרבנים שמתפרסמים – הם אשכנזים, מבתים שמאלנים התומכים בהחלטתם. סרבנים מזרחים, רוסים ותושבי פריפריה, הם גיבורים אמיתיים שמשלמים מחירים, ובדרך כלל לא לוקחים קרדיט על מעשיהם. אחת הסרבניות שייצגתי אמרה לי ׳זה יפה מאוד לשים אותי על שער המוסף, אבל מה יגידו לאבא שלי בשבת בבית הכנסת?׳״.
"אחת הסרבניות שייצגתי אמרה לי ׳זה יפה מאוד לשים אותי על שער המוסף, אבל מה יגידו לאבא שלי בשבת בבית הכנסת?׳״
הפערים עליהם מצביעה עו"ד לוי נטועים גם בצד השני של המשוואה – בצורך של צעירים מקבוצות מיעוט בשייכות ובלגיטימציה חברתית, המתורגם לא פעם לגיוס ליחידות קרביות. לטענת ברדוגו, "הצורך של קבוצות מוחלשות לשייכות זה צורך אנושי ובסיסי, אבל כשהופכים אותו לכלי שמשרת את הצבא, במיוחד מול נוער בסיכון או צעירים עם תיקים פליליים, שהם תוצאה ישירה של אפליה רבת־שנים – זו כבר מניפולציה צינית וביזיון למושג 'בחירה חופשית'. כשמערכת חינוכית-שלטונית, שהיא גם מפלה ומדירה במשך 12 שנים, שולחת את אותו נוער ישר לצבא, האם זו באמת בחירה חופשית, או כפייה במסווה?״.
דבריהם של ברדוגו ולוי על מניפולצית השייכות כמנוע שדוחף צעירים מזרחים ומהפריפריה ליחידות החי״ר, מהדהדים את הנתונים שהציג פרופ' יגיל לוי בספרו "מצבא העם לצבא הפריפריות". במחקר שערך נמצא כי 78 אחוז מחללי צה"ל בפעילות הביטחון השוטף מאז ההתנתקות הם מהפריפריה החברתית של ישראל. מהדברים עולה כי בעוד שיעורם של בני המעמד הבינוני־גבוה בחזית הולך ומצטמק, נטל הסיכון והמוות מונח בעיקר על כתפיהם של צעירים מהשכבות המוחלשות. בדיוק כפי שטענו בשנות ה-70 אביו של ברדוגו, ואיתו הפנתרים.
יהודים-ערבים
אחת השאלות שחוזרת שוב ושוב בשיחה עמו היא שאלת הבחירה. רבים מהצעירים, הוא טוען, לא באמת בוחרים את דרכם בצבא אלא צועדים בתלם, מונעים מלחץ חברתי ומהנחות יסוד שמושתלות בהם מגיל צעיר. האחריות האישית, בעיניו, מתחילה בדיוק שם. "אנחנו גדלים בחברה ש״מתכנתת״ אותנו להתגייס, ורצוי לקרבי. מי שסוטה מהמסלול נענש בסנקציות חברתיות חריפות. לא מדובר רק בלחץ להתגייס, אלא במחיקה שיטתית של האפשרות להפעיל חשיבה עצמאית על הצבא ועל תפקידו בחברה. אנשים אומרים לך, ׳אני רוצה ללכת לקרבי כי אני רוצה להגן על המדינה שלי׳. אבל איפה אתה מגן על המדינה שלך, ביהודה ושומרון? כמה אחוזים מהלוחמים יודעים לפני שהם מתגייסים מה באמת קורה בגדה או מה צה"ל עושה בשטחים? אז על מה אתה מגן, על רעיון? יש לנו גישה חופשית לכל מקור מידע, ולכן זו לא רק אופציה אלא גם חובה. אז מה בעצם מונע מאיתנו לגבש תמונה רחבה ולפתח דעה עצמאית בסוגיה שמשפיעה על חיינו ואף מסכנת אותם?".
שתי מילים שנדחקות מהשיח המזרחי בישראל הן ״יהודי־ערבי״ – אף שהן טבועות בו עמוק. ברדוגו מזכיר שהשאלות סביב הזהות הזו אינן רק מופשטות, אלא נוגעות בחיי היומיום עצמם. "בסופו של דבר אנחנו גם ערבים״, אומר ברדוגו. ״כמעט כל הדודים שלי מדברים ערבית, סבתא שלי מדברת ערבית, אנחנו מבשלים אוכל ערבי, רוקדים ומנגנים מוזיקה ערבית בחדר, ואיכשהו אנחנו שונאים את מה שהכי דומה לנו, שלא נדבר על כך שהשניאו עלינו את עצמנו. אם המזרחים לא יבינו שהמאבק הזה הוא גם שלהם, שזו מלחמה שנוגעת גם בנו – ושאותה גזענות שמכוונת כלפי פלסטינים מופעלת גם כלפינו וגרמה לנו לשנוא את עצמנו, לא נוכל להתקדם לשום מקום״.
״הממסד עשה הכל כדי שהמזרחים ישנאו את עצמם, והשמאל מידר אותם במשך עשרות שנים. אבל האחריות הגדולה ביותר היא דווקא עלינו, המזרחים״
כשמדברים על אפליה ואי־שוויון בין עדות ומעמדות בישראל, ברדוגו סבור שזו בעיה של כולם – אבל מי שנושאים בעיקר את הנטל הם דווקא המזרחים. "הממסד עשה הכל עוד טרם קום המדינה כדי שהמזרחים ישנאו את עצמם, והשמאל מידר אותם במשך עשרות שנים. הוא הפסיק לעסוק בסוגיות מעמדיות, התמקד במתח בין המערכת הפוליטית למשפטית, ולא סיפק אלטרנטיבה או תיקון למערכת הכלכלית-מעמדית. אבל האחריות הגדולה ביותר היא דווקא עלינו, המזרחים. בגלל הדרך שבה מתייחסים אלינו וממתגים אותנו במשך שנים, ובגלל הצורה שבה ממשיכים לזלזל בנו גם היום. זה זלזול באינטליגנציה, במודעות העצמית, בתרבות ובמאבק שלנו".
הטענה של ברדוגו עוסקת במדיניות: השלטון זקוק לשוליים ברורים כדי לשמר מרכז ״נורמלי״. על כן סרבני הגיוס האידיאולוגיים מוצגים כקיצוניים, וסרבני הגיוס החרדים מקבלים את תווית ה״משתמטים״, שמוחקת כל ממד פוליטי ומצמצמת את הדיון לשאלת חלוקת הנטל. כך נבנה נרטיב מלאכותי שבו יש שלושה מחנות ברורים: הסרבנים ה״קיצוניים״, המשתמטים ה״בלתי־נמנעים״, וכל היתר. חלוקה זו מוחקת את מורכבות הסירוב, ומונעת ממנו להתקבל כלגיטימי ורחב. במקום להכיר בו כעמדה פוליטית לגיטימית – השיח דוחק אותו לשוליים, ומהסרבנות האפורה אף שולל נראות לחלוטין.
"קשה לי שאנשים אומרים שסרבנות היא קו אדום. הרי לכל אחד יש את הקו האדום שלו. אם מחר בבוקר היו מקימים תאי גזים ומכניסים לשם פלסטינים – רוב האנשים היו אומרים: 'אני לא אתגייס לצבא שעושה דבר כזה', אבל לא צריך ללכת כל כך רחוק. הקווים האדומים קיימים כבר כאן, במציאות שאנחנו חיים בה״, הוא אומר. ״מרי אזרחי נחשב לאחד הכלים הכי לגיטימיים במחאה אזרחית, ובתוך זה גם סירוב להתגייס, אבל בישראל עצם המונח 'סרבנות' הוא מוקצה ומגונה. מעבר לשאלת הסירוב, בשנים האחרונות כל פעולה מחאתית שמגיעה מהשמאל סופגת ביקורת. לאט־לאט מקצצים בלגיטימציה: אסור לסרב פקודה, אסור להפגין בצורה כזאת או אחרת, אסור להפגין בזמן מלחמה. ככה מחלישים את הכלים של השמאל להתנגד, ובשמאל פשוט מקבלים את זה״.
ערכים לא משתנים
בעיני ברדוגו, השמאל שאמור היה להוביל את המאבק החברתי־מעמדי איבד את דרכו. "קשה לי להבין איך דווקא הסירוב, שהוא הכלי הכי אידיאולוגי שיש, לא צומח מתוך העם, מהמעמדות הנמוכים והבינוניים. חייבת להיות כאן אמירה ברורה מצד כל מי שיש לו כח והשפעה: סירוב הוא לא קיצוני, סירוב הוא כלי הכרחי". לטענתו, האבסורד מתחדד לנוכח הסטנדרט הכפול: הימין הרדיקלי פועל בצעדים קיצוניים מזה עשורים מבלי שמערערים על הלגיטימיות שלו, בעוד שסירוב מתויג מיידית כסטייה או בגידה. "המחאה של השמאל הליברלי זו לא מחאה של מי שנדחק לקיר ונמנעה ממנו היכולת לחיות, כמו אצל הפנתרים השחורים שזו הייתה האופציה האחרונה עבורם. הרי מאז ומתמיד הייתה כאן דמוקרטיה רק לקבוצה מצומצמת. לאתיופים, למשל, לא הייתה כאן דמוקרטיה מעולם. כשהם יצאו לרחובות לזעוק על זה שהורגים אותם – האשכנזים בקושי יצאו למחות איתם״.
גם כלפי המחאה נגד הרפורמה המשפטית יש לו לא מעט ביקורת, אותה הוא מכנה ״האירוניה הכי גדולה של הפוליטיקה בישראל״. ״ראינו שם לראשונה ציבור פריבילגי יוצא להפגין רק כי משהו נגע גם בו. זאת מחאה של מי שיש לו הרבה להפסיד, עם דרכונים זרים ואמצעים. מאות אלפים יצאו לרחובות לצעוק שאין כאן דמוקרטיה ושאלו איפה הערבים, המזרחים והאתיופים? אז אני אומר עכשיו – כל בן אדם שחשב שזה לא יגיע אליו טעה״.
התוצאות של אותה טעות, לדבריו, כבר מתחילות לבוא לידי ביטוי במציאות של ימינו. ״אם לא נמחה באופן ישיר על מה שקורה בעזה, לא נלחם ונעצור את הזוועות, זה יגיע גם אלינו. כבר ראינו את המסלול: הממשלה נותנת לגיטימציה לאמצעים שמאפשרים לה להחריב ולשתק כל התנגדות, ואנחנו פשוט נותנים לזה לקרות. השמאל מקבל את הגזירה ולא מייצר חלופה. אבל אחרי שהכשרת אמצעי אחד הוא הופך ללגיטימי, ויעשה בו שימוש נגד כל אדם שלא מתיישב עם הממסד״. כשברדוגו נשאל אם השמאל הליברלי־ציוני לדעתו הכשיר את האמצעים הוא עונה בקצרה: "הוא לכל הפחות עמד מהצד״.
״שמאל הוא קודם כל בשביל האנשים והוא מכלול. אין דבר כזה שמאל שהוא רק כלכלי או רק חברתי. אי אפשר לתמוך בשוויון, להיאבק בגזענות, במיזוגניה, באפליה או בהומופוביה, ובאותו זמן לחבק קפיטליזם שמנציח את אותן מערכות דיכוי. אי אפשר גם להתנגד לכיבוש ולהתעלם מצדק חלוקתי כאן בפנים. זה לא אומר שהאלטרנטיבה היא ימין, להיפך. זה רק אומר שצריך להקים כאן שמאל נורמלי, שמדבר מעמד״.
״ערכים לא משתנים בהתאם לסיטואציה. ערכים נשארים אותם ערכים, ואם החלטנו לדבוק בהם, אז אי אפשר להגיד ׳בעזה זה בסדר׳. לאבא שלי היה משל יפה. הוא היה אומר 'אם אתה הולך ביער וקופץ עליך קניבל הוא יאכל אותך כדי לנצח. האם כדי לנצח אתה תאכל אותו?׳. התשובה היא לא. אז למה אתה משנה את הערכים שלך בהתאם למי שאתה נלחם איתו?'".