בסוף שנת הלימודים החולפת, כמו בסוף כל שנה, מערכת החינוך הייתה עסוקה בטקסים, תעודות, סיכומים וערכות שי למורים. אבל מאחורי הקלעים הצטברו סיפורים אחרים. סיפורים שמספרים מה באמת קורה להורים וילדים יוצאי אתיופיה בתוך המערכת הזו, ולא רק בפריפריה החברתית, אלא גם במרכזים מבוססים יחסית, דווקא אצל מי ש”הצליחו”.
לא במקרה מגיעות הפניות האלה. כבר שלושה עשורים שאני מתמודדת עם גזענות ממסדית, כפעילה, חוקרת ומנחה בהשתלמויות מורים. אני מכירה את הסיפורים מקרוב, גם מהשדה המקצועי וגם כאמא. קוראים לזה “גזענות רכה”, אך היא רכה רק בשם. בפועל, היא מפוררת את הביטחון, מחלישה את תחושת השייכות, מערערת על סמכות הורית ועל הערך העצמי של הילדים. היא מסתתרת מאחורי מילים יפות כמו דאגה, שירות, טובת הילד ושיקולים חינוכיים, אבל כאשר בוחנים את האופן בו היא פועלת, מתברר שזו גזענות לכל דבר.
המערכת לא מסוגלת להכיל אם, אקדמאית, אשת חינוך בעצמה, כסובייקט חינוכי שווה שיש לו דעה. לא רואים בה שותפה, אלא גוף זר שמתערב. סביר להניח שאם שמה היה גברת פרידמן, היחס היה שונה לגמרי
לאחרונה ליוויתי אם, אקדמאית, אשת חינוך בעצמה, בוגרת מערכת החינוך, שנאבקת על בנה. מנהלת בית הספר שבו הוא לומד מתעמרת בו, מתייגת אותו, מצלמת אותו ללא רשות וגורמת לו להרגיש חריג, מוזר ולא רצוי. האם חשה חסרת אונים, לא בגלל חוסר ידע, אלא כי המערכת לא באמת מסוגלת להכיל אותה כסובייקט חינוכי שווה שיש לו דעה. לא רואים בה שותפה, אלא גוף זר שמתערב. סביר להניח שאם שמה היה גברת פרידמן, בעלת אותם הכישורים בדיוק, היחס היה שונה לגמרי.
מקרה נוסף הגיע מאם אחרת, גם היא אקדמאית מצליחה שבנה שובץ לכיתה א’. המשפחה רשמה שלוש העדפות, והוא שובץ דווקא באופציה השלישית, לבית ספר תורני־חרדי שלא ממש מתאים לאורח חייהם. כשהיא פנתה לברר מדוע, נאמר לה במפורש על ידי נציגי המערכת, כולל נציג מהקהילה האתיופית, שבבית הספר אותו ביקשו יש כבר יותר מדי אתיופים. כלומר, לא מדובר בהיבטים חינוכיים או שיקולים מקצועיים, אלא פשוט בשיקולי איזון אתני.
הגזענות במקרה הזה איננה רק ממסדית, אלא גם ממומשת על ידי מי שאמורים לשרת את הקהילה. היא לוכדת אותנו שוב בתפקיד הבלתי נגמר של מי שצריכים “להשתלב בזהירות”, “לא לבלוט יותר מדי” ו”לא להפר את המאזן”. מול שתי הדוגמאות, שתיהן של נשים חזקות, מודעות ומקצועיות, נשאלת השאלה: מה קורה כשמי שמוגדרים “בעיה” לא עונים יותר על הסטריאוטיפ? כשהאתיופית היא לא מהגרת חדשה אלא ותיקה בישראל ובוגרת תואר? כשהילד הוא לא עולה ואין לו אתגרים מיוחדים, אלא ילד "רגיל" לגמרי, אבל פשוט כהה עור?
התשובה היא שבמקרים רבים, זה רק מכעיס את המערכת יותר. ניראות אתיופית בתפקידים שלא הוגדרו עבורה מראש נתפסת כאיום. המערכת אינה יודעת כיצד לעכל סמכות אתיופית, ביטחון אתיופי ועמידה על זכויות, ולכן תנסה לעיתים להחזיר אותנו אל מקומנו “הטבעי”, במרקם הסמוי של החינוך בישראל. כשזה לא מצליח, מגיעים הפחדים.
מקרה נוסף הגיע מאם אחרת, גם היא אקדמאית מצליחה. בנה שובץ לכיתה א’ בבית ספר תורני־חרדי שלא מתאים לאורח חייהם. הסיבה: בבית הספר המועדף יש כבר יותר מדי אתיופים
הדפוס הזה פועל גם ברמה היומיומית, באינטראקציה בין בעלי תפקידים בבית הספר לבין הילדים עצמם. קיבלתי פנייה ממורה בתיכון, שסיפר שיש קבוצה של תלמידים יוצאי אתיופיה שהצוות מתקשה להתמודד איתה. הרכזת תיארה חבורה מאיימת, מתבדלת, שמביאה איתה מעגלים חיצוניים. לדבריה, הנערים מרבים לומר “אתם נטפלים אליי רק כי אני אתיופי”, והאמירה הזו עצמה נתפסת כבעיה. אבל אולי דווקא זה הרגע להקשיב. כי כשנערים בני 15 אומרים שוב ושוב את המשפט הזה, הם מבטאים חוויה עמוקה של הדרה, תיוג ומאבק יומיומי על מרחב נשימה. הם לא בדלנים, הם מבודדים. הם לא חבורה מאיימת, הם מפתחים מנגנוני הגנה. הם לא מסוכנים, הם מסומנים.
המקרים הללו חושפים רובד עמוק בגזענות הממסדית. היא אינה מופנית רק כלפי קבוצות מוחלשות, אלא מתעקשת גם לא לאפשר הצלחה שקטה. כאן נכנס מושג חשוב, בולטות־יתר (Hypervisibility), המתאר מצב שבו אדם מקבוצה מסומנת נמצא כל הזמן תחת זרקור. כל פעולה שלו נבחנת בעדשה מגדילה. הצלחה נחשבת לחריגה, כישלון לאופי.
עד שמערכת החינוך לא תלמד לראות ילדים אתיופים והוריהם כבני אדם שלמים ולא כתופעה שיש לנהל, לא יהיה שוויון. לא רך, לא קשה, ולא בכלל
כשהאמהות פועלות נכון, משכילות ומקצועיות, הן לא הופכות לשוות. גם כשהנערים מגיבים מתוך מודעות, זעם ואינטליגנציה רגשית, הם לא מתקבלים כצעירים מורכבים אלא כאיום קולקטיבי. בולטות־יתר אינה הזכות להיראות, היא כפייה תמידית של ייצוג. אין פרט, יש רק נציגה, סימן או סכנה.
וזה מה שכל-כך מתסכל. שגם אחרי עשורים של חיים כאן, כשהשפה שגורה, ההשכלה נרכשה והילדים נולדו פה, המערכת עדיין מגיבה כאילו אנחנו אורחים לא רצויים. אז רגע לפני שנתלה שלט “שנה טובה” על דלת הכיתה, כדאי שנשאל: למי השנה באמת תהיה טובה? מי יתקבל, ומי יוזז? מי יזכה לאמון, ומי שוב יצטרך להוכיח שהוא “לא כמו שחשבתם”? עד שמערכת החינוך לא תלמד לראות ילדים אתיופים והוריהם כבני אדם שלמים ולא כתופעה שיש לנהל, לא יהיה שוויון. לא רך, לא קשה, ולא בכלל.
