מאז 2022, ישראל צנחה מהמקום ה-86 למקום ה-112 במדד חופש העיתונות של "עיתונאים ללא גבולות". מאז מתקפות חמאס ב-7 באוקטובר 2023, נהרגו בעזה כמעט 200 עיתונאים על ידי צה"ל, והמדינה עדה לצנזורה תקשורתית גוברת, חרמות ממשלתיים והגבלות על עצמאות המערכות.
כפי שתיעד ביסודיות פרויקט זה של עמיתנו העיתונאי דוידה לרנר, ג'ינגואיזם שלט בטלוויזיה הישראלית והסבל הפלסטיני הוצנע לעתים קרובות. כלי תקשורת קטנים יותר סיקרו את המלחמה באופן ביקורתי יותר, אך השפעתם מוגבלת לרוב ואינה מגיעה לקהלים העצומים שערוצי הטלוויזיה פוקדים.
למרות התגובה העולמית החריפה נגד אלפי הנפגעים שנגרמו מהפצצות ישראל, נראה שרוב הישראלים מרוצים מהסיקור החדשותי של הסכסוך. סקר שנערך לאחרונה על ידי מרכז אקורד של האוניברסיטה העברית בירושלים הראה כי 64 אחוז מהישראלים אמרו שהסיקור התקשורתי המקומי על עזה מאוזן ואינו דורש דיווח רחב יותר על סבלם של הפלסטינים בעזה. רציתי להבין כיצד התקשורת המרכזית בישראל מדווחת על עזה, לאיזה סוג של סיקור תקשורתי רוב הקהלים נחשפים, וכיצד כלי תקשורת קטנים יותר פועלים למלא את החללים שהותירו מותגי חדשות גדולים. לכן פניתי לשישה עיתונאים שעובדים בכלי תקשורת גלובליים ומקומיים כדי ללמוד עוד על עבודתם, על עבודת עמיתיהם ועל נוף התקשורת בישראל באופן רחב יותר.
כיצד נתניהו השתלט על הטלוויזיה הישראלית
לדברי העיתונאים ששוחחתי איתם, הישראלים מתעניינים מאוד באקטואליה. סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל מראה שכמעט מחצית מהישראלים צורכים את החדשות שלהם דרך הטלוויזיה, מה שהופך אותה למקור החדשות העיקרי שלהם.
מאמרים שפורסמו לאחרונה בכלי תקשורת בינלאומיים כמו "הגרדיאן" ו"אל פאיס" תיארו מערכת חדשות המונעת על ידי לאומנות אגרסיבית ונרטיבים רשמיים, אשר, למעט מקרים בודדים, אינה מדווחת על סבלם של העזתים והפלסטינים בגדה המערבית. אפילו ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט אמר זאת במפורש לעמיתנו לשעבר דוידה לרנר: "הטלוויזיה והתקשורת הישראלית לא מראות שום דבר מעזה". "אנשים נחשפים לנרטיבים מיליטריסטיים עמוקים, לאומניים עמוקים, וזה נכון לספקטרום רחב, מהשמאל-מרכז הציוני ועד הימין הקיצוני ביותר", אמר כתב "אל פאיס" במזרח התיכון, אנטוניו פיטה.
"הנרטיב הזה מבוסס על סוג של צדקנות. הם חושבים, 'העולם לא מבין אותנו'. הם לעולם לא מטילים ספק בפעולותיהם". מוקדם יותר השנה ערך פיטה ניסוי: הוא בחר יום אקראי כדי לצפות ב-10 שעות רצופות של חדשות ותוכניות אירוח בערוצים המרכזיים בשפה העברית: הערוץ הציבורי (כאן 11) והערוצים הפרטיים 12, 13 ו-14. ערוץ 12 היה באופן מסורתי כלי התקשורת המרכזי הנצפה ביותר, כאשר ערוץ 13 מתחרה על המקום השני. ערוץ 14 הוא ערוץ טלוויזיה ימני-קיצוני לאומני הנתמך על ידי הממשלה, אשר לאחרונה עקף את ערוץ 12 בדירוגי הצפייה ולעיתים קרובות מושווה לפוקס ניוז. פיטה מתאר כמה נרטיבים תקשורתיים חוזרים שדווחו גם על ידי עיתונאים ב"גרדיאן": הפגנת כוח פטריוטית המערערת את הסבל הפלסטיני ומעצימה את הפרספקטיבה הישראלית.
רבים בתקשורת הישראלית, הוא מציע, התמודדו עם הטראומה הלאומית של מתקפות חמאס על ידי צמצום סיקור ביקורתי על האכזריות של ישראל, הגברת נרטיבים ממלכתיים והפגנת תחושת אחדות לאומית. "קיימת מנטליות של 'הם או אנחנו' בסיקור התקשורתי", אמר פיטה. "בסופו של דבר, היה קשה מאוד לעיתונאים ישראלים להציג את מה שישראל עושה במלוא גולמיותו מבלי למסגר זאת בדרכים אחרות".
אורן פרסיקו הוא כתב ישראלי באתר "העין השביעית", אתר ישראלי עצמאי המוקדש לעיתונות וחופש העיתונות. פרסיקו מתאר את נוף התקשורת הישראלי כנתון תחת מתקפה משמעותית מצד הממשלה. כל כלי תקשורת שאינו משמש כ"כלי תעמולה מוחלט" עבור ראש הממשלה נתניהו נחשב ל"אויב" או "בוגד" ונתון לסנקציות, סגירה או ניסיונות להפוך אותו לכלי תעמולה.
לדוגמה, ממשלת בנימין נתניהו טענה בעד הפרטת השדרן הציבורי כאן 11, אותו כינתה לעתים קרובות "ערוץ תעמולה" ש"פוגע במורל הלאומי של מדינת ישראל". הניסוי של פיטה ציין כי כאן 11 היה הערוץ שהקדיש את המקום הרב ביותר לתמונות מעזה שהוקלטו על ידי פלסטינים. הממשלה גם הטילה חרם על העיתון השמאלני המוביל במדינה, "הארץ".
נתניהו עצמו קרא לחרם של צופים ומפרסמים על ערוץ 12, וכינה אותו "פייק ניוז" ו"אנטישמי", והאשים את בעליו בביצוע "פיגוע טרור נגד הדמוקרטיה". באמצע 2024, ערוץ 13 מינה את יוליה שמאלוב-ברקוביץ', חברת כנסת לשעבר ובעלת ברית נתפסת של נתניהו, לראש חטיבת החדשות שלו. מהלך זה נתמך על פי הדיווחים על ידי לן בלווטניק, בעל השליטה בערוץ ומקורב ידוע של נתניהו.
בעקבות מינויה, הרשת ביטלה את "אזור מלחמה", תוכנית תחקירים בהנחיית העיתונאי רביב דרוקר, שחשף בעבר שערוריות הקשורות לנתניהו ובכירים אחרים. מאז מתקפות 2023, אמר פרסיקו, נושאים שאינם עוזרים למורל הישראלי נוטים להיות מוצנעים בתקשורת המרכזית. בעוד ערוץ 14 צובר פופולריות ומפיץ אידיאולוגיה לאומנית וימנית-קיצונית מפורשת, ערוצים מרכזיים רבים נותנים במה לדברי שטנה תוך התעלמות מנקודת המבט הפלסטינית.
פרסיקו גם מציין שחלק גדול מהעיתונות הערבית בישראל מצנזרת את עצמה מחשש להשלכות מהממשלה. במאמר שהפנה אותי אליו, שוחח פרסיקו עם עיתונאים ערבים בישראל שחוו הטרדות מצד המשטרה ואזרחים אחרים בעת דיווח בשטח. "מאז שהחלה המלחמה [אזרחים פלסטינים בישראל] פחדו מאוד להתבטא מכיוון שרבים מהם הועמדו לדין או נחקרו רק בגלל שהביעו אמפתיה לקרובי משפחה בעזה", אמר. "העיתונות הערבית בישראל חוששת לגעת בנושא הזה. הם חוששים לדווח על סבלם של ישראלים-פלסטינים".
כיצד כלי תקשורת קטנים יותר מסקרים את המלחמה
למרות הכניעה של רוב ערוצי החדשות המרכזיים בישראל, מספר כלי תקשורת עצמאיים מדווחים על זוועות ארצם בעזה בעין ביקורתית לקהל הישראלי. השפעתם וקהלם מוגבלים מאוד, אך חלקם מפרסמים סקופים קשים על המלחמה ומכים מעל למשקלם.
העיתונאי הישראלי מירון רפופורט כותב למגזין "+972" ועורך ב"שיחה מקומית", אתר החדשות האחות של המגזין בשפה העברית. כלי תקשורת אלה תומכים בעצמם כלכלית באמצעות הכנסות מקוראים ומענקים מוסדיים. בשנת 2024 היה לעמותה המפרסמת את שני כלי התקשורת תקציב שנתי של כ-1.8 מיליון דולר (1.2 מיליון דולר מתמיכת קוראים) וצוות של למעלה מעשרים איש.
הם פרסמו תחקירים חשובים שנעים בין חקירת פעולות המעקב של ישראל נגד בית הדין הפלילי הבינלאומי וארגוני זכויות אדם פלסטיניים ועד לבחינת האופן שבו הצבא משתמש בבינה מלאכותית ליצירת מטרות לחיסול בעזה. בדומה לפיטה ופרסיקו, רפופורט מתאר נוף תקשורתי שבו ערוצי טלוויזיה אינם נותנים במה לפרספקטיבות פלסטיניות, נמנעים משידור תמונות מעזה ומרוממים את הנרטיב הממלכתי לפיו אין חפים מפשע ברצועה. למעשה, אותו סקר שחשף שרוב הישראלים מאמינים שהסיקור הוגן ומאוזן, חשף גם כי 64 אחוז מהישראלים מאמינים ש"אין חפים מפשע" בעזה.
"הם פשוט לא מדווחים על עזה כי הם חושבים שזה יפגע בתחושת האחדות הכללית", אמר רפופורט. "הסיסמה שנטבעה בימים הראשונים למלחמה הייתה 'ביחד ננצח'. זה הונח על לוגו עם דגל ישראל שהיה על ערוצי טלוויזיה מסחריים רבים. אם ביחד ננצח, כל דיווח שיציע שישראל הורגת אזרחים חפים מפשע בעזה יפגע באחדות הזו". בהצצה חפוזה לדף הבית של ערוץ 12 ו"שיחה מקומית" באמצע יולי בזמן כתיבת שורות אלה, ראיתי שני סדרי יום חדשותיים שונים בתכלית.
ערוץ 12 נוגע בדיווחים על עזה על עדויות של ניצולי מתקפת 7 באוקטובר, מדגיש את חייהם של אלה שעדיין חטופים על ידי חמאס או שנהרגו, או מדגיש כיצד צה"ל מתכונן להתמודד עם משטים פרו-פלסטיניים שהפליגו לעבר עזה. מנגד, דף הבית של "שיחה מקומית" מציג דיווחים על האופן שבו הצבא משתמש ברחפנים המצוידים ברימונים כדי לתקוף פלסטינים בעזה, כיצד מתנחלים ישראלים הכו למוות שני פלסטינים בגדה המערבית, וכיצד מתנחלים אילצו מאות לברוח מאזור יריחו. זה לא חדש עבור רפופורט וצוותו.
הם דיווחו על מצוקתם של הפלסטינים ועזה הרבה לפני המתקפות ושמרו על אותה גישה במהלך המלחמה. היכולת לפעול בתוך מערכת חדשות שיש בה עיתונאים ישראלים ופלסטינים כאחד, אמר רפופורט, מאפשרת לכלי התקשורת שלו להשתחרר מהפרספקטיבה של כלי התקשורת המרכזיים. "היו לנו כל כך הרבה כותבים פלסטינים מעזה שגויסו על ידי +972", אמר. "ברגע שיש לך כתב פלסטיני בשטח בעזה שעד למה שקורה, זה גם משפיע על האופן שבו אתה חושב ועל האופן שבו אתה תופס את המצב. לכלי תקשורת אחרים אין את הפריבילגיה הזו״.
רפופורט אמר שהמלחמה הפכה את תפקידה של עיתונות עצמאית למכריע באמת: "למרות שחלק מהכתבים [במיינסטרים] עושים עבודה יוצאת דופן באמת, בחודשים הראשונים של המלחמה היה להם קשה להימנע מלראות את ישראל כקורבן. זה היה טבעי מאוד אחרי מתקפה כה הרסנית, אבל עדיין מנע מהם לראות ולנתח את המצב כמונו."
איך מסקרים פשעי מלחמה של המדינה שלך?
דור זומר הוא העורך הראשי של "המקום הכי חם בגיהנום", כלי חדשות דיגיטלי שגם הוא מדווח על הסכסוך בעין ביקורתית. כשביקשתי ממנו להסביר את השם של כלי התקשורת, זומר הסביר כי הוא מגיע מציטוט של מרטין לותר קינג שמקורו ב"הגיהנום" של דנטה: "המקום החם ביותר בגיהנום שמור לאלו שבזמנים של משבר מוסרי שומרים על נייטרליות", כדי להדגיש את מחויבות מערכת החדשות לעיתונות עצמאית ואת עמידתם נגד ניטרליות מזויפת בכלל, ובפרט בעיתות משברים מוסריים. כשהוא מהדהד את רגשותיהם של אלה ששוחחתי איתם, זומר מתאר חוסר רצון מצד עיתונאים ומצד הציבור לעכל כל אמפתיה כלפי הצד השני עקב הטראומה הלאומית של 7 באוקטובר. רבים מערוצי הטלוויזיה הללו, לדבריו, נשלטים על ידי אינטרסים מסחריים, כך שביקורת על הממשלה עלולה להוביל לכך שקהלים יכבו ויעברו לערוצים שמלבים במפורש רגשות לאומניים, כמו ערוץ 14. "רוב האנשים בצבא או במילואים או שיש להם בני משפחה בצה"ל", אמר זומר.
"אם הם ישמעו שמה שבעליהם או אבותיהם עושים בעזה זה פשעי מלחמה, הם לא ימשיכו לצפות". כלי החדשות הדיגיטלי של זומר פועל כעמותה וממומן על ידי קוראים. הנתונים האחרונים, מאפריל, הראו כי הארגון (שמפרסם גם את "העין השביעית") קיבל למעלה מ-313,000 שקלים (כ-93,000 דולר) בתמיכות קבועות של קוראים באותו חודש.
הם מגבילים בכוונה את סכום הכסף שקוראים יכולים לתרום כדי למנוע מתורם גדול יחיד להפעיל השפעה על עבודתם. "אלפי אנשים מאמינים בנו", הוא מסביר. "אנחנו מסקרים נושאים החל מהבעיות הנפשיות שעומדות בפני חיילים ישראלים ועד מאמרים על פשעי מלחמה של חיילים ישראלים בעזה. אנחנו מנסים להפוך את הסיקור שלנו למאוזן".
מדוע הצנזורה הצבאית חשובה
הדיווח על המלחמה בישראל נשלט על ידי הצנזור הצבאי, רשות ממלכתית הפועלת תחת צה"ל ובעלת סמכות חוקית לשלוט בפרסום מידע הנחשב כמזיק לביטחון הלאומי. בישראל, עיתונאים מחויבים על פי חוק להגיש סוגים מסוימים של תוכן לצנזור לפני הפרסום. רבים מהעיתונאים ששוחחתי איתם אמרו שבעוד שעיתונאים מוצאים דרכים לעקוף זאת, מודל זה מוביל לצנזורה עצמית מכיוון שכתבים עשויים להסס לחקור נושאים שנויים במחלוקת.
זומר אמר שהפרסום שלו התמקד בעבר בנושאים חברתיים כמו תנועת #MeToo, שחיתות ומבקשי מקלט. במהלך המלחמה, לעומת זאת, הם הבינו שהם צריכים להתעמק בביטחון הלאומי ולספק סיקור אלטרנטיבי של צה"ל. "העיתונאים שמסקרים את צה"ל מקבלים את רוב זמן החדשות בטלוויזיה בימים אלה והעיתונאים הללו מוזנים [במידע] ישירות על ידי דובר צה"ל", אמר זומר. "אז החלטנו לעשות מה שמצופה מאיתנו. הצענו סיקור אלטרנטיבי וסיקרנו את המלחמה בצורה מאוד ביקורתית".
ספר החוקים הפופוליסטי של נתניהו
אחד מכלי התקשורת המרכזיים שפרסם באופן עקבי דיווחים על הזוועות בעזה, בנוסף למתן ביקורת מגוונת על הממשלה, הוא "הארץ", העיתון הנחשב בישראל. דוגמה טובה היא הכתבה האחרונה הזו על חיילים ישראלים שיורים בהמונים לא חמושים בעזה, ששותפה רבות ברחבי העולם.
במאמר מערכת שפורסם לאחרונה, העיתון שם זרקור על הניגוד בין הכותרות הגוברות על זוועות שבוצעו בעזה לבין האדישות הגוברת של הציבור הישראלי: "לו רק חברי הציבור הישראלי יטרחו לגלות עניין, הם יוכלו בקלות לחשב את היבול היומי של צה"ל בעזה". למרות שיש לו מודל בעלות מסורתי יותר (העיתון נמצא בבעלותה העיקרית של משפחת שוקן), כלי תקשורת בינלאומיים רבים, כולל כלי תקשורת בעולם הערבי, שיבחו את הדיווח של "הארץ" על עזה. "ב'הארץ', אנחנו עושים כמיטב יכולתנו לדווח ולהדגיש את העובדות והקולות מעזה, ומאמרי המערכת שלנו קראו בעקביות להפסיק את המלחמה, גם כשקשה לחלקים מהציבור או אפילו לחלק מהקוראים שלנו לקבל זאת, או כשהממשלה מבקשת להעניש אותנו על כך. נמשיך לעשות זאת כי אנחנו מאמינים שהקוראים שלנו ראויים לדעת את האמת", אמרה סגנית העורך הראשי נעה לנדאו כששאלתי אותה על עבודת העיתון שלה לכתבה זו.
לנדאו היא חברה במועצה המייעצת של מכון רויטרס ו"הארץ" הוא אחד המממנים של תוכנית עמיתי העיתונאים של המכון. מיכאל האוזר טוב הוא הכתב הפוליטי הראשי של "הארץ" והיה עמית עיתונאי במכון בחודשים האחרונים. בניגוד לעיתונאים האחרים ששוחחתי איתם, הוא אמר שרוב כלי התקשורת המרכזיים בישראל, למעט ערוץ 14, מאתגרים באופן פעיל את הממשלה.
אבל האוזר טוב מסכים עם הקולות האחרים בכתבה זו בכל הנוגע ליחסו של נתניהו לעיתונאים. הוא מתאר את גישת הממשלה כשימוש בעיקר בכוח רך ולא בכוח קשה כדי להשפיע על התקשורת. אין חקיקה ספציפית לסגירת כלי חדשות או עיתונאים שמרגישים מאוימים פיזית או בסכנת מאסר.
"כמו מנהיגים פופוליסטים אחרים", אמר לי האוזר טוב, "נתניהו מנסה לצייר עיתונאים כאויבי העם, כפועלים נגד האומה, כלא-פטריוטים. הוא ממשיך לתקוף ולתקוף עיתונאים ישראלים שוב ושוב". כדוגמה, הוא הזכיר קמפיין שלטי חוצות שבו נתניהו הציג תמונות של ארבעה עיתונאים עם הסלוגן "הם לא יחליטו. אתם תחליטו". ממשלת נתניהו אסרה על כניסת עיתונאים זרים לרצועת עזה, טקטיקה ש"עיתונאים ללא גבולות" תיארו כ"ניסיון שיטתי להשתיק את העובדות, לדכא את האמת ולבודד את העיתונות והאוכלוסייה הפלסטינית".
הממשלה הצדיקה באופן עקבי את מניעת כניסתם של עיתונאים עצמאיים לעזה מטעמי ביטחון. האוזר טוב מבטל את חששות הביטחון של הממשלה כטיעון גרוע להגבלת הגישה, ומדגיש שאין סיבה טובה למנוע מעיתונאים להיכנס בחופשיות. "אין שום בעיה לאף עיתונאי לנסוע בחופשיות לגבול הדרומי של ישראל, אבל עיתונאים לא יכולים להיכנס לעזה בחופשיות", אמר. "מסוכן להיכנס לעזה בימים אלה אבל כל עיתונאי צריך להיות מסוגל לקבל את ההחלטה הזו בעצמו".
כיצד למדוד את ההשפעה של כלי תקשורת קטנים
האוזר טוב אמר שהעיתונות באמת חשובה בישראל, שבה אנשים רבים מכורים לחדשות והטלוויזיה היא המדיום הפופולרי ביותר. "התקשורת המסורתית מאוד פופולרית והתקשורת העצמאית הרבה פחות פופולרית", הדגיש.
"אז כלי תקשורת עצמאיים אינם חשובים במיוחד בנוף התקשורת הישראלי. אנשים מעריכים הרבה יותר את עבודתם של ארגוני תקשורת מסורתיים, אז יש לנו מעט עיתונאים עצמאיים ומעט מאוד כלי תקשורת עצמאיים". העיתונאים האחרים ששוחחתי איתם הודו שמותגי החדשות העצמאיים של ישראל הרבה פחות פופולריים מכלי התקשורת המרכזיים. אבל זה לא מרתיע אותם מלדווח על נושאים לא פופולריים.
"זה קשה כי 100 אחוז מהעבודה שלנו תהיה הדברים שאף אחד אחר לא רוצה לסקר", אמר זומר, מ"המקום הכי חם בגיהנום". "יהיה קל מאוד ללכת עם רגשות האנשים ולהגדיל את הצפיות שלנו, אבל אנחנו לא כאן בשביל זה". רפופורט, מ"שיחה מקומית" ו"+972 Magazine", אמר שבעוד שההשפעה הישירה שלהם על דעת הקהל הישראלית עשויה להיות מוגבלת, הייתה להם השפעה בינלאומית משמעותית.
חלק מהתחקירים שלהם צוטטו על ידי כלי תקשורת זרים גדולים וזה עשוי לעזור להזיז את המחט במונחים של תפיסה עולמית ולהגביל את פעולותיה של ישראל בעקיפין. "אני מרגיש שאנחנו מייצגים את כל האנשים שחיים בין הנהר לים. אלה בערך 15 מיליון איש: חצי מהם פלסטינים, חצי מהם ישראלים. אז במובן הזה, אם זו הפרספקטיבה שיש לך, אז אתה עובד עבור רוב האנשים בין הנהר לים, וזה לפחות נותן לי קצת נחמה", אמר.
***
הכתבה פורסמה לראשונה באתר רויטרס ותורגמה על ידי מערכת המקום הכי חם בגיהנום. לקריאת כתבה המקורית באתר רויטרס לחצו כאן.