"אם פסיכיאטר ישמע את האישה שאומרת לי 'שורף לי השיער', או 'כששמעתי בום, החלק העליון של הגב שלי והחלק התחתון נחצו לשניים' – הוא יחשוב שהיא במצב פסיכוטי", אומרת ישיטו שמואל, המייסדת והמנהלת של מרכז ווסטה צגה לפסיכותרפיה מותאמת תרבות, "אבל אני יכולה להבין, מהשפה וההקשרים, שזו הדרך שלה לבטא חרדה מאוד קיצונית".
אל הקו החם של המרכז הקטן, שיושב בתוך דירה מתפרקת בחדרה, מגיעות עשרות פניות בשבוע מאנשים פרטיים ומארגונים, בעיקר של יוצאי אתיופיה. שמואל גייסה כעשרים אנשי מקצוע ממגוון מקצועות הטיפול לתת מענה לקהילה הזקוקה לתמיכה נפשית, אולם הם אינם יכולים לקבל אנשים בגלל שאין בדירה מרחב מוגן. המטפלים עונים לפונים מהניידים שלהם, מהבית, אבל גם זה אפשרי רק בקושי בגלל חוסר בציוד. ארבעה לפטופים ומחשב נייח – זה מה שמפריד כרגע ביניהם לבין היכולת לתת מענה אמיתי לעשרות מבני הקהילה האתיופית.
מרכז ווסטה צגה הוקם לפני כשלוש שנים, מרכז לפסיכותרפיה מותאמת תרבות והקשרי חיים לאוכלוסיות בעלות אופי תרבותי שונה. יש להם סניפים בלוד, בת"א ובחיפה, אולם המרכז ממומן בקושי, מתרומות בחו"ל בלבד. שמואל היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית המתמחה בטיפול בטראומה, והיא מטפלת בשיטה הוליסטית המחברת לא רק בין תפיסות טיפוליות שונות אלא גם בין רפואה מערבית ומסורתית.
"הבנתי את הצורך כשגיליתי ש-10 אחוז מהמאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים שמאובחנים כסכיזופרנים ומטופלים בתרופות בלבד, הם בני העדה", אומרת שמואל, "וזה כשאנחנו פחות משני אחוז באוכלוסיה הכללית. הבנתי שכשכל השירותים הציבוריים מגיעים בצורה מערבית לקבוצה שיש לה עולם תוכן רוחני ומסורתי שונה – יש הרבה פעמים ליקוי וכשל גם באיבחון וגם בטיפול".
הקהילה נמצאת, לדבריה, במצב של טראומה מתמשכת, ואירועי ה-7 באוקטובר החמירו מאוד את המצב. "כל יום, כל רגע, אנחנו חווים גזענות לשמה על רקע צבע עור", היא אומרת, "זו קהילה שעברה כל כך הרבה לפני שהגיעה לארץ, וגם לאחר שהגיעה. כל אירוע לאומני כזה פוגש קהילה שבמילא מסומנת כסובלת טראומה, והופך מפוסט טראומה לטראומה מורכבת, כרונית".
לפני ימים מעטים, היא מספרת, הגיעה שיחה מקולגה שביקשה להתייעץ ולהתחזק: "היא סיפרה לי שטיפלה במשפחה שהתארחה בשבת בעוטף, ואמרו להם להיכנס לממ"ד. התינוק שלה בכה ומישהו מהביטחון בא ואמר 'תשימו לו יד שלא יבכה'. היא מדברת ואני עוברת באותו רגע להיות ילדה בת 8 או 9, במסע שלנו דרך סודן (בו נספו כ-4,000 מעולי אתיופיה בדרכם לישראל – ע"פ).
"נולד תינוק במסע, ועברנו ליד כפר של נוצרים והתינוק צרח, והתגודדו כמה גברים והתלבטו אם לחנוק אותו או שהוא ישרוד ו-30 אנשים בקבוצה ימותו. היא מספרת לי כקולגה וחברה, איך האמא ניסתה והניק והתינוק לא רצה, וזרק את המוצץ, ואמרו לה להשתיק אותו, ואני עברתי להיות הילדה ששמעה את המבוגרים מתייעצים.
"תודה לאל שקמנו בבוקר וראיתי את התינוק ההוא בוכה ויונק בתוך השמלה של אמא שלו. לא יכולתי להקשיב לחברה שמספרת את זה. אני דוגמא לקהילה שעברה כל כך הרבה, שכל דבר פותח פצעים שלא הגלידו. ועכשיו זה עדיין כלום לעומת מה שיהיה יום אחרי המלחמה".
הקו החם של ווסטה צגה מונגש לקהילה מעבר למענה באמהרית, אותו נותנים גם קווי סיוע אחרים. הפרסום הוא לא רק כתוב אלא גם מדובב, עבור מי שאינם קוראים בשום שפה, ויש שירות וואטסאפ שמעביר את הפונה מבלי שיצטרך לכתוב דבר.
מעבר להנגשה, מה ההבדל בטיפול שאת מעניקה?
"זה משהו בשיחה עצמה, בשפה וגם בהעברת המסר, שתואם משאבים וכלים תרבותיים. יש מילה 'אייזוך' או 'אייזוש', שאנו משתמשים בה במקרים של חוסר אונים מוחלט או אחרי אובדן. כשאנחנו אומרים את זה, כבר לא צריך להגיד הרבה.
"זו קהילה שמבטאת את הכאב הנפשי דרך הגוף. אנשים מתקשרים ומתארים כאב פיזי. מי שלא מהקהילה עלול לחשוב שכאב לב או מיגרנה או כאב בטן אלה דברים שדורשים סי.טי, אבל אני יודעת שכל איבר בגוף מבטא מצוקה נפשית אחרת. מה שיישמע לפסיכיאטר כמו מצב לאישפוז, עבורי יהיה דרך לתאר מצוקה נפשית מאוד מאוד קשה. או תיאור של הלב שיוצא מהגוף ועף כמו ציפור. זו שפה סימבולית, ציורית, שאני יודעת לתרגם לשפה מערבית ישירה. היא בחרדה. או בדיכאון. עכשיו אפשר לטפל בה".
ליצירת קשר עם העמותה: [email protected]
