1.
השבוע יוצא לאור בעברית הספר הכי טוב שקראתי בעשור האחרון. קוראים לו "2666" – אל תשאלו מה זה ולמה זה, אף אחד לא יודע ואין את מי לשאול – והסופר הוא רוברטו בולניו.
ברשותכם, אשאיר למדורי הספרות להלל אותו ככל יכולתם, ואני די בטוח שהם יעשו את זה: כל מגזיני הספרות החשובים בעולם כבר הכתירו אותו כיצירת מופת לפני שנים, והביקורת הישראלית תלך בעקבותיהם בנאמנות. אבל הפעם, תאמינו לי, ההייפ נכון: מעולם לא היה ספר כזה.
"2666" הוא "יוליסס" של שנות האלפיים. עצום ממדים כמוהו, חידתי כמוהו, קשה לקריאה כמוהו, מהפנט כמוהו. הקריאה בו היא כמו צלילה לאוקיאנוס חצי קסום, חצי מזוהם: אתה לא בטוח איך תצא ממנו, ואם תצא ממנו, אבל מי שישקיע את המאמץ הנפשי הדרוש כדי לקרוא את כולו, מתחילתו ועד סופו, יעבור חוויה מטלטלת.
ואכן, זה מאמץ. הספר דורש מחוייבות מקוראיו שדומה למחוייבותו של מי שמחליט לטפס על הקילימנג'רו: בכל רגע נתון אפשר להפסיק ולרדת. ושום דבר לא יקרה, חוץ מזה שלא טיפסת על הקילימנג'רו.
זה בכוונה כך. בולניו רצה להעביר את קוראיו חוויה של פעם בחיים. הוא רצה לעמת אותם עם זוועות נוראות, בלתי נתפסות, ולגרום להם לחוות את הזוועות הללו כחלק אינטגרלי מהחוויה האנושית – שהיא גם פשוטה וגם מורכבת, גם מחרידה וגם נשגבת. והוא עושה את זה על ידי כך שהוא מכריח את הקורא, כמו במדיטציה, לשבת ימים שלמים אל מול הקיר ולא לזוז. במקרה הזה הקיר איננו קיר, אלא סיפור. סיפור ענק, שמכיל הכל, בלתי אפשרי לתפיסה, אנושי ובלתי אנושי בעת ובעונה אחת.
2.
על מה הספר הזה? קשה להגיד.
הוא מכיל חמישה ספרים, שעוסקים בנושאים שונים לחלוטין, אבל כולם קשורים בדרך זו או אחרת למגפת רציחות הנשים בעיר סנטה תרזה, במקסיקו. העיר דמיונית, הרציחות אמיתיות לחלוטין – הן קרו בסיואדד חוארז, על גבול ארה"ב.
אלו הם חמשת הספרים:
1. החלק על המבקרים– סיפורם של ארבעה חוקרי ספרות אירופים, שכולם חייבים את הקריירה שלהם לסופר המסתורי בנו פון-ארכימבולדי, מענקי הספרות העולמית, שכבר עשרות שנים מתחבא ואיש אינו יודע אם הוא עדיין חי, ואיפה, או איך הוא נראה בכלל. האחרונה שראתה אותו היתה גברת בוביס הקשישה, המו"לית שלו, אך היא מכחישה כל קשר איתו מזה שנים. יום אחד הם מקבלים מידע מהימן ממישהו שראה אותו במקסיקו, בעיירת הגבול סנטה תרזה. שלושה מהם נוסעים לשם, בתקווה למצוא אותו.
2. החלק על אמלפיטאנו– אוסקר אמלפיטאנו, פרופסור לפילוסופיה בגיל העמידה, עוזב את ברצלונה ונוסע ללמד באוניברסיטה של סנטה תרזה. יחד איתו מגיעה בתו היחידה, נערה צעירה ויפה ושמה רוזה, ואמלפיטאנו חושש מאוד לחייה, בעיר שבה כל יום נשים צעירות נעלמות או נרצחות או נאנסות או מבותרות לחלקים.
3. החלק על פייט– סיפורו של אוסקר פייט, עיתונאי במגזין שולי שעניינו תרבות שחורה בארה"ב. הוא נשלח לסנטה תרזה כדי לסקר תחרות איגרוף בין מתאגרף אמריקאי למקסיקני, למרות שאין לו שום ידע או ענין באיגרוף, ושם הוא עולה על קצה חוט בסיפור חטיפתן ורציחתן של עשרות הנשים הצעירות. הוא יוצר קשר עם עיתונאית מקסיקנית, וביחד הם מנסים לראיין את החשוד העיקרי ברצח, מתכנת מחשבים גרמני ענק-מידות. ביום הקרב, פייט נקלע לעימות אלים שבו מעורבת גם רוזה אמלפיטאנו, הנערה הצעירה מהספר הקודם. אביה, הפרופסור לפילוסופיה, משלם לו כדי להסיע אותה בחזרה לארה"ב, לא לפני ששלושתם – פייט, העיתונאית המקסיקנית, ורוזה – מראיינים את החשוד ברצח, שיושב כבר שנים בכלא, בעוד הרציחות ממשיכות וממשיכות.
4. החלק על הפשעים– אולי הספר הקשה מכולם. הוא מתרכז ברציחות עצמן, וכולל עשרות דוחות פתולוגיים שמפרטים בדיוק רפואי את מצבן המחריד של הגופות, ובעיקר מה עשו לנשים הצעירות הללו בטרם מותן. אני מודה, היו בו חלקים כל כך קשים לקריאה, גם בגלל הזוועה וגם בגלל החזרה האינסופית על תיאורי הגופות, שפה ושם נאלצתי לדלג. גיבורו של הספר הזה הוא השוטר הוותיק חואן דה דיוס מרטינז, שכמעט לבדו מנסה לקשור את כל החוטים, ולגלות מי רוצח את הנערות. במקביל הוא נקלע לסיפור אהבה עם מנהלת מוסד פסיכיאטרי שעוזרת לו בחקירה, וגם עסוקה בחקירה משל עצמה, על אדם מסתורי שמשתין בכנסיות. וגם החשוד מהפרק הקודם, הגרמני הענק שיושב בכלא, מופיע כאן – הוא מכנס מסיבת עיתונאים וחושף את שמו של מי שהוא חושב שהינו הרוצח האמיתי, בן לאחת המשפחות העשירות והמכובדות בעיר.
5. החלק על ארכימבולדי– ובו מתרחשת קפיצה עצומה לעבר, לשנות העשרים בגרמניה, שם נולד האנס רייטר, מי שלימים יהיה לסופר המסתורי, בנו פון-ארכימבולדי. הספר עוקב אחריו כחייל צעיר במלחמת העולם השניה, ברומניה הכבושה. שם הוא חוזר ופוגש רוזנת צעירה שבהיותו נער השפיעה עליו רבות, ודרכיהם ייפגשו שוב אחרי המלחמה: הוא ינהל איתה רומן, והיא תהפוך להיות המוציאה לאור של ספריו – הרוזנת היא הגברת בוביס הקשישה, שפגשנו בספר הראשון.
על סופו של הרומן לא אומר כלום, חוץ מאשר שזה אחד הסיומים המושלמים ביותר שקראתי אי פעם; על אותו מדף עם הסיום של "הקץ לנשק" של המינגווי, ושל "סוף הפרשה" של גרהם גרין. סיום שגם עוצר את נשימתך, וגם גורם לנשימה הבאה שלך להיות אחת מהעמוקות שלקחת בחייך.
3.
אז על מה הספר הזה?
אני באמת לא יודע. יש ספרים שאתה קורא אותם שוב ושוב, ועדיין לא יודע. אני חושב שבולניו ניסה לייצר חוויית קריאה שאיכשהו תעביר את הקורא במסלול כה מטלטל, שאם היתה לו איזושהי מחשבה, ולו עמומה ותת-מודעת, על משמעות החיים – אחרי הקריאה הוא יישאר נקי ועירום מכל תזה אפשרית. אבל עם תחושה חריפה מאוד, תחושה מלאת חום ותשוקה ובלתי ניתנת להכחשה, של איך זה מרגיש לחיות. איך זה מרגיש להיות אדם בעולם.
"2666" היה ספרו האחרון של בולניו. הוא היה חולה מאוד כאשר כתב אותו, ויש אומרים שלא ממש הספיק לסיים אותו. ואולי טוב שכך. ספרים כאלה, חייבים להישאר פתוחים לפרשנות הקהל. חייבים לחיות בעולם, שנה אחרי שנה, חייבים להיות פתוחים לפרשנות משתנה, חייבים אוויר וזמן ואורך נשימה.
הזמן שלוקח לקרוא אותם, הוא חלק מהטריק: אתה משתנה תוך כדי שאתה קורא את זה. הספר איננו ספר, הוא מכשיר להשתנות.