הנה עוד דרך להרגיש שאני מזקינה: מדברים על החייל היורה במחבל, ואני חושבת – קו 300.

בחדר מורים בבוקר אני מסתכלת על המורות וחושבת מי מהן מכירה את הפרשה. חלק לא קטן עלו לארץ אחרי, חלק עוד לא נולדו אז, בשבוע שבו סגרו את עיתון "חדשות" והמדינה הזדעזעה.

אז אני נכנסת לכיתה ואומרת לתלמידים: אני רוצה לספר לכם על פרשה רחוקה, מלפני 32 שנים.

אוטובוס נחטף בדרך מתל אביב לאשקלון (יש! השגתי תשומת לב).

4 מחבלים היו עליו. ואז אני מעבירה את רשות הדיבור לאיציק מרדכי (מרואיין על ידי גלית גוטמן, התלמידים מזהים אותה נכון?)

ומרדכי מתאר את האירוע ואיך תפרו לו תיק.

על מה תפרו לו תיק, המורה?

על הרצח.

מי נרצח?

המחבל הזה, שבתמונה הוא חי.

נו?

מה נו?

מה הבעיה עם זה? הוא מחבל לא? מה זה משנה שהרגו אותו?

זה כמו מה שקרה אתמול לא? מה הם רוצים מהחייל הזה? במילא המחבל בא למות.

המורה את אומרת שלא צריך שהוא ימות?

מותר לך להגיד את זה?

(כן, מותר לה, כל עוד היא לא מכריחה אותנו לחשוב כמוה. את זה תלמיד ענה)

אני מעבירה לתיאור הפרשה באתר השב״כ. מקריאה: הפרשה טלטלה את הארגון, ראש השב״כ התפטר בעקבות ועדת החקירה.

אז מה את רוצה?

והנה הרגע האהוב עלי מכל: "המורה, את שמאלנית?"

אני רק רוצה להראות איך השתנתה המדינה ב-32 השנים האחרונות.

ואז חזרתי לחדר מורים, והחלטתי לא להעלות שם את הנושא הזה בכלל. 

צילום: אלכס ליבק