אני אופטימי. אני יודע, זה מוזר קצת בהתחשב באתר בו מתפרסם הטקסט הרצ"ב, הרי "המקום" מקפיד לספר לנו כמה החיים שלנו איומים (ואיך הממשלה תמיד אשמה בכך), אבל אני אופטימי דווקא מפני שהטקסט הזה מופיע באתר חדשות אלטרנטיבי, לוחמני, אידיאולוגי ובועט שמוכיח כל יום שיש לנו סיבה מצוינת לאופטימיות, לפחות בכל הקשור לעיתונות הישראלית.
אנחנו בעיצומה של תקופת זמן דרמטית, כמעט מדגדג לכתוב היסטורית, עבור העיתונות. חווים יחד את מלחמת העצמאות של המקצוע ושל העוסקים בו. מביטים נדהמים כיצד כוחות השלטון, בארץ כמו גם במדינות העולם, מאבדים את השליטה על העיתונאים וניגפים מול הטכנולוגיה שמאפשרת לפרט לייצר, להפיץ ולהשפיע בעלות מזערית וללא גבולות.
אלו זמנים יפים. צרכן התקשורת הישראלי אינו תלוי יותר רק בגופי עיתונות מסואבים שמקבלים את כספם מהמדינה ומחויבים לפקידים ולפוליטיקאים. המאזין אינו חייב להאזין לעיתונאים שעובדים עבור הצבא ומשקרים לעצמם כאילו הם חופשיים להגיד כל העולה על רוחם. איננו תלויים עוד בעיתונאים עם מפקד ושר ממונה. למעשה אפילו איננו תלויים עוד רק בעיתונאים, טובים, מוכשרים וערכיים ככל שיהיו.
לא עיתונאי מקצועי תיעד השבוע את הירי שביצע לוחם צה"ל במחבל המוטל פצוע בחברון. את רוב החומרים הויזואליים שאנחנו מקבלים מסוריה בשנים האחרונות מצלמים אזרחים. תיעוד מתקפות הטרור בפאריס אינו שונה, גם פה ביצעו אזרחים "מעשה עיתונאי" ללא קשר ישיר למקצוע בו בחרו בחיים. הם היו במקום (הלא) נכון בזמן (הלא) נכון, הרימו מצלמה ותיעדו.
"המעשה העיתונאי" חשוב יותר מהעיתונאי. ואת המעשה העיתונאי יכול לבצע כל אזרח שמחזיק סמארטפון ביד ורוצה להפיץ את המידע. בלי חסמים, שומרי סף וגבולות. לא עוד "כל החדשות שראויות לדפוס", מעתה אמרו, "כל החדשות שרוצים להפיץ". בלתי אפשרי אמנם להבטיח איכות. אבל איזה גיוון, מהירות ועצמאות!
אזרח מצרי מצלם במהלך הפגנה בכיכר תחריר
ניתן לשלוט בעיתונאי, אך בלתי אפשרי לשלוט במעשה העיתונאי. הטכנולוגיה מאפשרת תיעוד ופרסום של כל עוול. קשה היום מאי פעם לבצע פשע מלחמה מבלי שיתעדו אותך, הציוצים ירדפו אותך והרשת החברתית תשפוט אותך. את מה שגילו כבר מזמן ארגוני זכויות אדם, העיתונאים מסרבים להפנים. בזמן שעל ארגוני חדשות השתלטו איגודים מקצועיים חובבי שעות נוספות ושונאי תפוקה, בחוץ משתוללת מהפכה טכנולוגית שמפילה ממשלות באמצעות מכשירי טלפון, רשת חברתית ואומץ לב אזרחי.
עיתונאים שהתעוררו בזמן והחליטו להקדיש את מרצם ליזמות במקום להישרדות כוועד עובדים, הבינו שהפלטפורמה הדיגיטלית מאפשרת לגייס (הרבה) כסף באמצעות מימון המונים, ייצור תכנים מהיר והפצה בזול. קל יותר לרתום אזרחים לביצוע "מעשים עיתונאיים" וניתן להשפיע מבלי לעשות חשבון לשר הביטחון או שר התקשורת. אפילו בעלי דעה שאינם מתיימרים לכנות עצמם "עיתונאים" מגלים שהטקסטים שלהם בפייסבוק נקראים על ידי מאות אלפים ומחוללים שינוי בסדר היום.
אני אופטימי כי בישראל, שעברה בדילוג מרהיב אחורה מעיתונות מפלגתית גלויה לעיתונות פוליטית-עסקית מוסתרת, יש מי שהחליט להפסיק לייבב ולהתחיל לעבוד. עוד ועוד מיזמי עיתונות דיגיטליים מצליחים לעשות שינוי ולצבור כוח. הפוליטיקאים שלנו למדו לפחד מפייסבוק והצנזורה מתקשה להשתלט על המתרחש בזירה הדיגיטלית.
עיתונות חשובה לדמוקרטיה, לא עיתונאים. לאף אחד לא צריך להיות אכפת אם המהנדסת ביום עושה עיתונות בלילה או שהמלצר בלילה עושה תחקירים ביום. כל בחור וטוב – לטוויטר. כל פוסט על המשמר. הטהרנות והצביעות של העיתונאים, כמו גם הפחד מהשינויים הטכנולוגיים, מסוכנים הרבה יותר מכל סגירת עיתון.
רועי כ"ץ הוא מרצה לתקשורת במרכז הבינתחומי ויו"ר כנס DIGIT לעיתונות דיגיטלית שיתקיים בשבוע הבא, ב-4.4.16 בבית הספר לתקשורת בבינתחומי
