מלמעלה, כשאני צמודה למחיצה, יכולתי לראות את עשרות המתפללים עטופים בטליתות, ממלמלים את מילות התפילה בשקט, יכולתי להריח את ריח ספסלי העץ הישנים ולהביט על הפרוכת הלבנה שמכסה את ארון הקודש.
כשהרמתי אותו על מנת שיוכל להביט גם הוא על התוקע בשופר, הצמדתי את לחיי ללחיו וספגתי אלי את התחושה המתוקה הזו של להיות קרובה אליו. עטפתי אותו חזק בשתי ידיי ועצמתי את עיניי בתקוה לשמר את הרגע הזה לכמה שיותר נצח.
כשהרגשתי שאני רק רוצה לברוח מפה, זכרתי שזו הייתה הבחירה שלי, לאפשר לו לא לנתק את הקשר. זו היתה ההחלטה שלי, לנסות למזער כך את השבר שלו למינימום, לשמר כמה שיותר חלקים מהשלם לפני שהוא ייחשף למציאות הבלתי ניתנת לגישור של חייו.
כשפסענו יד ביד בדרך חזור, אנשים לבושים לבן, נשים חגיגיות, ילדים עם כיפות ואמא אחת בתחפושת, חשבתי כמה הייתי רוצה להרים לכל כך הרבה חד הוריים שמתמודדים עם סיטואציות בלתי ניתנות לגישור כמו זו שלנו.
כמה הייתי רוצה להרים להורים מנותקים, מתגעגעים, הורים שנמצאים בחוסר ודאות תמידי לגבי המפגש הבא עם ילדיהם, כאלה ששותקים למרות שיש להם בטן מלאה והרבה יותר מזה על הצד השני אך מפאת רצונם לשמור על נפש ילדם הם שותקים, שותקים ומתאפקים, שותקים ומאפשרים.
כמה הייתי רוצה להרים לאלה שנאבקים ולא מוותרים, לאלה שהחלומות שלהם בלילה מדברים את מה שהם לא מסוגלים לומר בקול, לאלה שמשלמים מחירים כבדים, שחושקים שיניים, אוהבים מרחוק, מתמסרים, שנופלים וקמים ולא מתייאשים.
למצולמים אין קשר לנכתב
כשהוא רץ אחרי הכדור בצווחות של חדוה עם הנעליים החדשות שקניתי לו לחג, שאלתי את עצמי כמה זמן עוד תישאר אצלו התמימות, כמה זמן היא תחזיק מעמד שם? לכמה שנים היא תספיק? היא כבר החלה לזלוג לה לאט לאט החוצה, יודעת לבד שאין לה כאן כבר הרבה מקום.
כשישבתי ליד שולחן החג הוא ביקש עוד דבש, הסביר לי במתיקות הזו שבעיניו הכחולות, שהדבש הוא בשביל שתהיה לנו שנה מתוקה. נתתי לו עוד כפית אחת יותר מידי ויחד עם נשיקה דביקה, הבטחתי לו בליבי ים של מתיקות, שתספיק לו לכל החיים.
כשנהגתי חזרה לעיר הלבנה לבדי נזכרתי בצמחים בגינה שלי, צמחים שאני צריכה להשקות. שתלנו אותם יחד בחופש והבטחתי לו שאשמור עליהם בשבילו. תהיתי האם בלב אחד יכולה להתקיים יותר מאהבה אחת, והאם לב שממוקד כל כך במשהו חשוב אחד יכול להיפתח לעוד דברים, חשובים אולי קצת פחות.
בלילה לפני שנרדמתי חסרו לי נשימותיו הקצובות, חסר לי הבל פיו על פני, חסרו לי הבעיטות הקטנות שהייתי רגילה לקבל כשהתהפך לצידי. חסרה לי תחושת חוסר המנוחה כאשר היה מתעורר ופוקד עלי בקולו המנומנם היכן בדיוק להניח את ידי על גבו על מנת שיירדם.
כשחלמתי, היו אלו חלומות על בית אחד שלם, אי שם בארץ מושלמת, ארץ שבה ילד חי עם אמו למרות שהחליטה לשנות את דרכה, ארץ שבה אימו יכולה לתקשר בצורה בריאה ומכבדת עם אביו שנשאר מאחור, ארץ של תום שלא נגמר בשום גיל, ארץ של לגיטימיות לדרך חיים, של קבלת השונה, של יכולות הכלה הדדיות ושל כבוד הדדי בין איש לרעהו.
בכל שנה, מאז חציתי את הקווים לעולם שכאן, אני יודעת שהחגים הם זמן מגעיל, לא אוהבת אותם, מחכה שייגמרו, שיפסיקו להזכיר לי את הגעגועים, שיפסיקו להדגיש את הפער ביני לבינו, שיפסיקו ללעוג לי שאני נאיבית מידי באמונה שלי שיום אחד הוא יחזור, שיחדלו כבר לשאול אותי האם עשיתי החלטות נכונות, שלא יוציאו את האשמה שגם ככה לא מודחקת כלל בשאר ימות השנה, אשמה על הבחירות שלי, אשמה על כך שבחרתי לי דרך חיים, דרך שלא חלמתי שאשלם עליה מחיר כל כך כבד.
בכל שנה הם חוזרים, גורמים לי להביט על השנה שחלפה, לסמן וי על עוד הישג שהשגתי, עוד מטרה שכבשתי ועוד יעד שניצחתי. השנה אני כבר יודעת. ללא ספק כבשתי עוד כברת דרך בהיותי אמא במציאות כמעט בלתי אפשרית. אני יוצאת לרחוב החילוני ההומה, מרימה לעצמי כוס קפה, יודעת שיש עוד הרבה לכבוש בדרך ומבטיחה לעצמי הרבה מאוד תקווה להמשך.
