המדריך לדיכוי המהפכה
מתחמם...

המדריך לדיכוי המהפכה

הפוליטיקאים לא ירפו מאחיזתם, האוצר הוא שישלוט בתקציב, עצמאות העיתונאים תיחלש, את לוח השידורים יכתיבו שיקולים מסחריים ואפילו האגרה לא באמת תבוטל. עיון בחוק המתגבש לרשות השידור החדשה מראה שמה שהיה הוא שיהיה, רק גרוע יותר

איור: עמרי כהן (Omriku)

עדכון, 31/7/14:

ברוב של 45 בעד מול 11 נגד ונמנע אחד עברה אתמול כצפוי הצעת החוק של שר התקשורת גלעד ארדן לסגור את רשות השידור ולפתוח במקומה את תאגיד השידור הציבורי. במשך הדיונים המרתוניים בשבועות האחרונים נעשו מספר שינויים, אך נראה כי למרות ההצהרות בדבר חשיבות ניתוק הפוליטיקה מהשידור הציבורי, המחוקק לא עשה די כדי לייצר חומה סינית שתבוא לידי ביטוי בלשון החוק.

גופי השידור החדשים – שלושה ערוצי טלוויזיה בעברית, ערבית וערוץ לילדים  וכן שמונה תחנות רדיו – שאמורים לקום במסגרת החוק בעלות כוללת של 350 מיליון שקל, אמורים להתחיל לעלות לאוויר כבר בעוד שמונה חודשים, בין מארס לספטמבר 2015. גורמים ברשות השידור הטילו ספק ביכולת הטכנית של הקמת מספר ערוצי התקשורת, מגובים באמצעים הטכנולוגים הנכונים, תשתית ראויה ומיקום ראוי, בתוך תקופה קצרה כל כך.

ההצבעה על החוק נדחתה ביממה לאחר שההסתדרות גררה את משרדי האוצר והתקשורת לדיונים מרתוניים אל תוך הלילה בדרישה לשנות מספר סעיפים בהצעה. בתום הדיונים, הוסכם כי בתאגיד  החדש שצפוי להעסיק כ-750 אנשים, 25 אחוזים מהעובדים יבואו מרשות השידור הנוכחית. כמו כן הוסכם לבטל את הדרישה כי שכר העובדים בתאגיד לא יעלה על 35 אחוזים מסך התקציב השנתי. במקום זאת יוגבלו מספר התקנים בתאגיד.

כפי שכבר הצהירו בעבר שר האוצר יאיר לפיד ושר התקשורת גלעד ארדן, האויב מספר אחת בישראל בימי שלום – אגרת רשות השידור – תבוטל בשנה הקרובה.בעוד שהשנאה הציבורית לאגרת רשות השידור מובנת בגלל שבמשך שנים ארוכות לא היתה תמורה בעד האגרה, מבחינת החופש של השידור הציבורי, מדובר במכה קשה מאוד. כפי שנכתב פה בשבועות האחרונים, ביטול האגרה מחליש את רשות השידור שכן הוא מפקיע ממנה את האוטונומיה הכלכלית שהיא החוסן הפנימי שלה, והופך אותה לתלויה בתקציבי מדינה, בפקידי אוצר, ובחסדי הפוליטיקאים. באופן גורף, נכון יהיה לומר שהאינטרס של בעלי כוח מתחום ההון והפוליטיקה הוא שלא יהיה שידור ציבורי חזק, כזה שאי אפשר יהיה להשפיע על תוכנו. עיון בנוסח החוק החדש עדיין מראה כי החבל טבורי בין השידור הציבורי לבין הדרג הפוליטי ופקידי האוצר יישמר.


הכתבה המקורית, 6/7/14:

חוק רשות השידור החדשה יעבור או כפי שכבר התקבע במכבסת המלים: "רשות השידור תיסגר ותיפתח מחדש". המאבק על השידור הציבורי הוא כבר מזמן לא על "האם" אלא על "האיך" – איך ייראה השידור הציבורי ביום שאחרי ונדמה כי למרות כל הבעיות שהוטבעו במשך שנים בדי-אן-אי של רשות השידור, ה"סגירה" אינה פתרון אלא לא יותר מעטיפת צלופן שנועדה להסיט את תשומת מהתוכן שמעצבים הפוליטיקאים בימים אלה לשידור הציבורי.

הביקורת החמורה ביותר שמוטחת ברשות השידור היא על הקשר הגורדי המשחית בינה לבין הפוליטיקאים. לכן ההיגיון אומר שהדבר הראשון שצריך לעמוד לנגד עיני המחוקקים הוא יצירה של חיץ בלתי עביר בין הדרג הפוליטי לבין גוף השידור הציבורי הבא. אולם מקריאה של הצעת החוק עולה כי לא רק שאין נתק כזה אלא שבחסות החוק, הולך ונקשר חבל טבורי בין הממשלה ופקידי האוצר לבין הגופים והאנשים קובעי המדיניות בגוף הציבורי החדש שיוקם. כך לדוגמה, ב-133 סעיפי הצעת החוק המקורית, הפרושים על פני 55 עמודים, מוזכרת המלה "ממשלה" 27 פעמים; המלה "האוצר" מופיעה 83 פעמים; והמלה "שר" לא פחות מ-144 פעמים. בכל צומת שבו אחת או יותר מהמלים האלה מופיעות, הן מקבעות בחוק את יחסי הכוח והשליטה הבעייתיים שמתקיימים במשך שנים בין השידור הציבורי לבין הדרג הפוליטי.


חלק מעמוד 13 מתוך תזכיר הצעת החוק "השידור הציבורי הישראלי, התשע"ד 2014"

בימים אלה נידון ומעוצב החוק בדיונים המרתוניים בוועדה שבראשה עומדת ח"כ קארין אלהרר מיש עתיד – הוועדה לחקיקת חוק רשות השידור החדש. שם מתקיים הקרב לחיים או למוות של רשות השידור. מרוב הבטחות וצ'ופרים שנזרקו לכיוון הציבור הישראלי – בעיקר סביב ביטול האגרה – משל מודרני על נזיד העדשים המקראי – קשה לראות את התמונה האמיתית. אנו נותרים למעשה עם שתי אינדיקציות מרכזיות בנוגע לאופי השידור הציבורי בעתיד: נוסח הצעת החוק המקורי והשינויים שנעשים בכל יום בתתי סעיפיו; וכן הפרוטוקולים מהישיבות של ועדת אלהרר.

לא בדיוק החומה הסינית

שידור ציבורי אמין וחזק הוא כלי מלחמה מרכזי במאבק לחברה צודקת יותר. כניסתם של שיקולים לא ענייניים והשפעות זרות ל"מתחם קבלת ההחלטות" מבטלים למעשה את מהות קיומות של השידור הציבורי. לכן הצעת החוק חייבת לכלול "חומה סינית" מבוצרת שתקטין למינימום את היכולת של גופים וגורמים חיצוניים להתערב בשיקולי תוכן.

אולם ניתוח של סעיפי החוק מוכיח כי כותבי ההצעה יצרו במכוון, או שלא במכוון, דלתות אחוריות וקדמיות שדרכן יחדרו  אינטרסים צרים וחיצוניים רבים, שאחראים במידה רבה לאופי הקלוקל של רשות השידור הנוכחית.

סעיף 19 בהצעת החוק –  המבוסס כולו על דו"ח ועדת לנדס – קובע כי מועצת הרשות החדשה "תערוך פרוטוקולים של דיוניה" אך מנגד קובע כי רק "החלטות המועצה יועמדו לעיון הציבור באתר האינטרנט של התאגיד". במסגרת דיוני הוועדה התנהל ב-3 ביולי דיון מרתק שבו חברי הכנסת, פקידי האוצר והתקשורת, שר התקשורת וכן נציגי היוצרים ואחרים דנו בסוגיית פרסום הפרוטוקולים של דיוני המועצה. בניגוד לכל היגיון של חברה מודרניות שדוגלת בערך של שקיפות שבה המידע זורם בחופשיות צידדו היועצת המשפטית ויו"ר הוועדה קארין אלהרר בנוסח הצעת החוק שקובע כי יפורסמו אך ורק החלטות המועצה בלי הפרוטוקולים, עצמם שמאפשרים לציבור ללמוד על דרך קבלת ההחלטות.

בכך מנציחים הח"כים את אחת הכשלים של רשות השידור הנוכחית, שרק בקדנציה האחרונה הביאה לעשרות מינויים בעייתיים ותמוהים למדי או להחלטות בתחום התוכן שהן מוזרות בלשון המעטה, הכל ללא הסבר מניח את הדעת: רוב הנסיונות של עיתונאים וגופים שונים לתהות על שיקול הדעת של ועדה שאישרה מינוי כלשהו או החליטה החלטה כלשהי, נתקלו בחומות בצורות ובהמלצה להשיג אותם דרך החוק לחופש המידע – חוק ראוי שנעשה בו ניצול לרעה כדי לרפות את ידיהם של מי שנדרשים למידע עדכני. כך נדחית הביקורת במשך חודשים עד שהיא נהפכת ללא רלוונטית ולא מאפשרת שינוי של החלטות שכבר התקבעו חודשים לפני שהגיעה התשובה המיוחלת.

יש לציין שאפילו ברשות השידור הנוכחית, ישיבות המליאה פתוחות לסיקור. בחוק החדש אין מליאה כך שיש צורך במציאת פתרון לעניין הזה.

תלות תקציבית בדרג הפוליטי

על פי נוסח החוק, התקציב השנתי יוגש בכל שנה לאישור שרי האוצר והתקשורת. כלומר השרים הם שיעברו על הסעיפים השונים בתקציב – מתחום התוכן: דרמות, תחקירים, סרטי דוקו; ומתחום הניהול: טבלאות שכר של עיתונאים וכן הלאה – ויאשרו. בידי השרים סמכות בלתי מוגבלת להחליט אם לאשר את התקציב, ולמעשה את הפעילות הערוץ. האם קברניטי ועובדי גוף השידור הציבורי החדש יצליחו לעמוד בפרץ ולשדר תחקירים או תוכניות דרמה ביקורתיות על הפוליטיקאים שמעניקים להם את התקציב, ולמעשה קובעים אם תהיה להם עבודה ובאיזה שכר?

ההיסטוריה של הטלוויזיה הישראלית, כולל הערוצים המסחריים, מלמדת כי כשזה הגיע לכסף ולאישורים, קברניטי הערוצים השונים פעלו כאחרוני השתדלנים במסדרונות הכנסת. האחראים לחלוקת עוגת התקציב מחזיקים בידיהם כוח אדיר. כל החלטה שהם מקבלים היא משמעותית לסקטור זה או אחר. בכל הקשור לתאגיד השידור הציבורי שיוקם, קובע סעיף 64 לחוק כי שר האוצר הוא זה ש"יקבע את דרכי הכנת התקציב, דרכי אישורו והנושאים שייכללו בו". מה יעשה השר שיקבל לידיו את הצעת התקציב של הרשות, ובה, לדוגמה, הצעה לתקצב תוכנית תחקירים, שעשויה למתוח ביקורת על התנהלותו, בסכום מסוים;  או להרחיב את דסק הכלכלה של חטיבת החדשות, שעשוי למתוח ביקורת על התנהלות משרדו, בסכום אחר? ברור שהשר יימצא מיד בניגוד אינטרסים.

אם לא די בכך, סעיף 65 (א) קובע כי "עלות השכר הכוללת של העובדים בתאגיד השידור הציבורי, לשנת כספים, לא תעלה על סכום של 35 אחוזים מהתקציב". חריגה מהתקציב תביא את מנכ"ל גוף השידור הציבורי לבקש את אישור האוצר לתוספת.האם ביקורת של הפרשן הכלכלי על מדיניות האוצר בנושא זה או אחר, תשפיע על ההחלטה אם לאשר את התוספת?

מעבר לכך, סעיף זה תמוה נוכח העובדה שתקציב רשות השידור אמור להיות תקציב משתנה התלוי בכל שנה במכירת פרסומות ובמספר משלמי "אגרת רשות שידור חלופית" שתתחבא לדוגמה באגרות הרכב. בהמשך סעיף 65 נמצאים שני סעיפים קטנים 3 ו-4 בתוך סעיף ה', שמבהירים כי למועצת המנהלים של הרשות או למנכ"ל הרשות עצמו "אין זכות לקבל עובדים חדשים אלא באישור שר האוצר". המשמעות היא שהשר מקבל זכויות חסרות תקדים בקביעת האופי של הרשות  –זכויות קיסריות כמעט – בכל הנוגע להרכב האנושי של הרשות ולתכנים שמועברים לציבור הרחב.

הקשר הכלכלי והתוכני בין הרשות לבין הדרג הפוליטי עובר כחוט השני לאורך כל דפי החוק. כך גם בסעיף 14 נכתב כי "יושב ראש המועצה (הדירקטוריון של הגוף חדש, ר"ב) יגיש לשר, אחת לשנה, את הדוחות הכספיים האמורים וכן דו"ח על פעילותו של תאגיד השידור הציבורי". אין שום סיבה הגיונית שהמועצה תדווח לשר הממונה על החלטותיה מלבד יצירת קשרי תלות  בין חברי המועצה הממונים והעומד בראשם לבין השר הממונה. גם אם לא לכך התכוון המחוקק, זאת תהיה מערכת היחסים שתיווצר הלכה למעשה.

סעיף 46 מכניס גורם חדש למשוואה: "רשות החברות הממשלתיות תמנה לתאגיד השידור הציבורי רואה חשבון מבקר שיבקר את הדוחות הכספיים שלה ויחווה את דעתו עליהם". רשות החברות הממשלתיות היא גוף ממשלתי, מה שאומר, בפשטות: עוד מעורבות פוליטית בשידור הציבורי . מדוע זה נחוץ? הרי רשות השידור החדשה תוכפף מראש למועצת מנהלים שכוללת גם אנשי כספים; וכן, לרשות החדשה יהיה מבקר פנים שתפקידו לבחון החלטות ואת אופן מימושן. אם רוצים עוד פיקוח אפשר לבצע זאת באמצעות שקיפות מול היועץ המשפטי לממשלה, לדוגמה, וכן בהטלת אחריות אישית על המנהלים כפי שנעשה בדירקטוריונים ציבוריים באחרונה.

אז נכון, כולם נעים באי נחת בכיסא כששומעים על כספי מדינה שמועברים לגופים שונים מבלי שיהיה עליהם פיקוח. אבל נראה שבכל הקשור לשידור ציבורי חזק, כך צריך היה להיות: שכספי רשות השידור יגיעו ברובם ממסים ייעודיים, יועברו לרשות השידור בכל שנה באופן אוטומטי וללא בקרה של פקידי אוצר ושר האוצר אלא באמצעות הדירקטוריון הממונה של הערוץ – המועצה הציבורית שאמונה על פעילות השידור – הוא כבר יידע איך ולהיכן לנתב את הכסף.

השר הממונה – ראש הממשלה?

כפי שפורסם ב"גלובס", בישיבת ממשלה שנערכה ביום ראשון שעבר התייחס ראש הממשלה בנימין נתניהו ארוכות, וללא קשר לסדר היום של הישיבה, לכך שהתקשורת הישראלית היא "מונופול של דעות" שמיוצגות על ידי פרשנים שאינם "מייצגים את העם". נתניהו הוסיף כי "יש טענות שאנחנו רוצים לשלוט בתקשורת, להיפך – אנחנו בעד הסרת השליטה, שיהיה שוק חופשי של דעות, צריך גיוון רחב שכרגע לא קיים".

אם נתעלם לרגע מהשמועה שאומרת שיש מיליארדר יהודי-אמריקאי שהקים עיתון שלם אך ורק כדי לקדם סדר יום  מסוים שמיוצג כיום בפוליטיקה הישראלית על ידי ראש הממשלה; ונתעלם גם מההערכות כי התוכנית העסקית של אותו עיתון, זירזה את החלשתם של העיתונים האחרים ושל מעמד העיתונות בכלל; וגם נשים בצד את העובדה שיו"ר הדירקטוריון של חדשות 2, עו"ד תמי רווה ובעלה הם מבאי ביתם של משפחת נתניהו; וגם נתעלם מהעובדה שלפחות שני עיתונאים (אורי אליצור ודרור אידר) הועסקו על ידי לשכת ראש הממשלה בעודם עיתונאים; וכן נשים בצד את העובדה שיו"ר רשות השידור אמיר גילת, שימש דוברו בעבר; וגם שמנכ"ל הרשות, יוני בן מנחם, היה מינוי מובהק שלו; וכן נשים בצד את העיתונות הימנית בישראל שמנהלת אתו יחסי אהבה-שנאה, וכן את תחנות הרדיו האזוריות שלא מעט מהן מוחזקות על ידי בעלים, איך נגיד את זה בעדינות? "ידידותיים" למפלגה שנתניהו עומד בראשה – אם נשים את כל זה בצד ונתייחס כפשוטם לדברים שאמר נתניהו, אפשר להניח כי לכאורה בניגוד לדברים שהוא אומר באופן גלוי, דווקא בגלל שיש כאן לטענתו "כשל שוק" (אם להשתמש בטרמינולוגיה שלו), נתניהו לא יוותר על השליטה שיש לו על הערוץ הציבורי. עד אשר יהיה "ביזור כוחות שיאפשר לכוחות השוק לעשות את שלהם" . כן…  גם אם מדובר במהדורת חדשות שמביאה בכל ערב רק 5-4 אחוזי צפייה.

ואכן, הצעת החוק הנוכחית לא מנתקת באופן מוצהר את הקשר בין ראש הממשלה לבין רשות השידור: למרות שהצעת החוק קובעת כי השר הממונה יהיה שר התקשורת, אין שום מניעה שבגלל הסכמים קואליציוניים ישתמש ראש הממשלה בחוק יסוד: הממשלה, יבזר את הסמכויות של משרד התקשורת וישמור לעצמו את תיק רשות השידור. למרות שחוק היסוד  מתיר לראש הממשלה לעשות בעניין הזה ככל העולה על רוחו, היה מקום להגדיר בהצעת החוק כי חל איסור על ראש הממשלה לשמש כשר הממונה על רשות השידור – ולו רק כתמרור אזהרה והצהרת כוונת. סעיף שכזה יקשה ציבורית על ראש הממשלה לעשות כן.

"כך ייעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"

יסודו של עיקרון ההפרדה בין הפוליטיקה לבין רשות השידור החדשה בכך שלפוליטיקאים לא תהיה יד ורגל במינוים, הארכת ההעסקה או בפיטורים של העובדים בגוף החדש (זאת ראינו כבר בסעיף 65 שלא יקרה).ההפרדה חשובה על אחת כמה וכמה כשמדובר בשומרי הסף – המועצה המנהלת, ועדת האיתור והמנכ"ל.

היטיב לתאר זאת ב-2012 לאתר "העין השביעית" הבמאי דורון צברי, האיש שמזוהה יותר מכל עם המאבק למען רפורמה ברשות השידור: "כל עניין הרפורמה ברשות השידור הוא סוג של אחיזת עיניים. כדי להבריא את רשות השידור צריך לנתק אותה מהפוליטיקאים. המצב הנוכחי, שימשיך גם לאחר הרפורמה, שבו הממשלה ממנה את המנהלים ואת מועצת המנהלים שמפקחת עליהם, הוא שורש הרע. המנהלים ברשות השידור לאורך ההיסטוריה היו מינויים פוליטיים שדאגו למלא את רצון שולחיהם הפוליטיקאים ולא את רצון הציבור. אני שנים מנסה להסביר לאנשים את הבעיה בפוליטיזציה של רשות השידור. ברגע שצץ המקרה של קרן נויבך פתאום כולם מבינים".


דורון צברי ואורי ענבר, מתוך "המדריך למהפכה"

גם מוטי קירשנבאום, ששימש בעבר מנכ"ל רשות השידור התייחס לדברים בסוף החודש שעבר ב"לונדון וקירשנבאום" ואמר כי סעיפי הצעת החוק מזמינים  "פוליטיזציה הרבה יותר חמורה וחריפה מזו שהיתה עד היום, על פי חוק רשות השידור הישן".

והנה, הרפורמה החדשה שמשווקת כ"סגירת הרשות" ופתיחת "תאגיד" חדש, משאירה, במובנים רבים, את המצב הזה על כנו. תתי-הסעיפים של סעיף 16 מסמיכים את השר הממונה להדיח חברי מועצה בנסיבות שונות כגון ניגוד ענייניים, היעדרות ממושכת מישיבות המועצה, כתב אישום שהוגש במשך הקדנציה או בגלל ש"השר מצא כי התקיימה בו אחת הנסיבות הפוסלות אדם, לפי דין, מלכהן כחבר המועצה". אף שאלה נסיבות לגיטמיות, אם יש כוונה אמיתית לנתק את הפוליטיקאים מהרשות, יש להתיר את תפקיד המפקח והמדיח בעת הצורך, בידי ועדת האיתור שהמליצה על מינויים מלכתחילה.

סעיף 15 מגדיל לעשות ונותן לשר הממונה את האפשרות "להאריך את כהונתו של חבר מועצה בת ה-4 שנים לתקופת כהונה אחת נוספת", וזאת "בהמלצתועדת האיתור". מדובר אפוא בהמלצה בלבד ועל כן יש גם צד אפל לסעיף הזה שלא כתוב בהצעת החוק אך משתמע ממנו במישרין – והוא שהשר יכול גם לבחור להתעלם מהמלצת ועדת האיתור. הוא יכול לעשות את זה  למשל אם אותו חבר/ת מועצה שייכים לזרם פולטי אחר; תמך בהצעה או תוכנית שפגעה או עלולה לפגוע בשר הממונה, במקורביו או במפלגתו או סתם כי היא מנוגדת לאידיאולוגיה שלו וכו'. הוא גם יכול לבחור לא להאריך את כהונתו של חבר מועצה למרות המלצת ועדת האיתור פשוט כי הוא לא בא לו טוב בעין. השר יכול לעשות כטוב בעיניו. זה על כן סעיף מסוכן שעלול לרסן את חברי המועצה ולייצר אצלם מנגנון של צנזורה עצמית מהחשש להמשך כהונתם. אפשר היה למנוע זאת אילו הבחירה היתה מוגבלת לקדנציה אחת או אילו ההחלטה על הקדנציה השנייה היתה ניתנת בידי ועדת האיתור בלבד, שאמורה להיות בלתי תלויה.

בעקבות ביקורת שנמתחה הודיע לפני שבועיים שר התקשורת גלעד ארדן כי הוא מוותר על זכותו החוקית להדיח את המנכ"לאבל סעיף 27 לחוק מתיר לו לפנות לממשלה בבקשה כי תפטר את המועצה. זאת אם לדעתו היא לא ממלאת את תפקידיה וחובותיה. שוב, גם במקרה זה מדובר בסעיף שמזמין פוליטיזציה, יחסי תלות ותחושת איום תמידית על חברי המועצה שצריכים להתוות מדיניות ולבקר את הפעילות השוטפת. האם חברי המועצה יצליחו לעמוד בפרץ בכל רגע נתון ולהעניק גיבוי רחב למערכת החדשות, למשל, שמעצם מהותה מצויה בחיכוך מתמיד עם חברי הממשלה?

סעיף 28, שעוסק במינוי ועדת האיתור ותפקידה קובע, כי בוועדה יהיו שלושה חברים כאשר היו"ר יהיה "שופט בדימוס של ביהמ"ש העליון או ביהמ"ש המחוזי", וזה ימונה על ידי שר התקשורת באישורו של שר המשפטים. מספיק להיזכר בוויכוחים שמתנהלים בין הדרג הפוליטי למשפטי סביב מינוי שופטים בוועדה למינוי שופטים; או את הוויכוח רווי היצרים והמחנאות שהתקיים טרם מינויו של השופט נועם סולברג לבית המשפט העליון כדי להפסיק להאמין באגדה שעל פיה מינוי שופט הוא ערובה לביטול הפוליטיזציה בהליך המינויים. זו אולי הסיבה לכך ששרת המשפטים ציפי לבני סרבה לוותר על חלקה במינוי יו"ר ועדת האיתור אף שהח"כים בוועדת אלהרר קבעו כי היא לא תיקח חלק בהליך והחליטו ששר התקשורת ימנה את יו"ר הוועדה בהתייעצות עם נשיא בית המשפט העליון. לבני כבר הודיעה שתגיש הסתייגות. אם הסתייגותה של לבני תיפול, כפי שצפוי, יהיה השר ארדן הפוליטיקאי היחיד שיחליט על זהותו של יו"ר ועדת האיתור, תוך התייעצות לא מחייבת עם כבוד השופט.

העורך נפל בעריכה

בהפרש של כמה שעות פורסמו בשבוע שעבר שני מאמרים חשובים על המנכ"ל העתידי של רשות השידור החדשה שמוגדר גם כעורך הראשי של הגוף כולו – אחד של רביב דרוקר ב"הארץ" והשני של יו"ר ארגון העיתונאים, יאיר טרצ'יצקי ב"גלובס". שניהם מעלים את אותה הבעיה בדיוק: סעיף 37 בהצעת החוק קובע כי המנכ"ל יהיה חייב להיות בעל רקע ניהולי מוכח או בעל רקע עיתונאי מוכח. הדבר משול למינוי של פקיד באוצר או יועץ משפטי של משרד התקשורת לראש המחלקה לניתוחי חירום באיכילוב.

אם סעיף זה לא ישונה בטרם תגיע הצעת החוק לקריאת שנייה ושלישית, אפשר כבר עכשיו לסגור את רשות השידור. על פי הצעת החוק, המנכ"ל יהיה הפוסק האחרון בכל סוגיה מתחום התוכן שתעלה: האם לשדר כתבה מסוימת במהדורת החדשות; האם להפיק תוכנית ריאלטי שתביא פרסומות וצופים או דרמה ביקורתית עם אחוזי צפייה לא גבוהים; האם ליזום  תוכנית דוקו-אקטיביזם פוליטית וכו'. אלו שאלות כבדות משקל שדורשות מעבר לעמוד שדרה איתן גם ניסיון וותק בתחומי התקשורת והעיתונות. יש להניח כי עורך ללא רקע בתקשורת לא בהכרח יקבל את ההחלטה ה"עיתונאית" אלא הכלכלית, זו שתזרים יותר כסף לרשות.

טרצ'יצקי מעלה במאמרו דילמה שתגיע די מהר לפתחו של המנכ"ל: "מעניין יהיה לראות אותו", הוא כותב, "מתמודד עם הדילמה המומצאת הבאה: תוכנית התחקירים המשובחת של השידור הציבורי החדש מחליטה לפרק לגורמים את קק"ל. הטלפון למנכ"ל תאגיד השידור הציבורי לא מאחר לבוא. 'אנחנו לא מרגישים בנוח לשפוך מיליוני שקלים על פרסומות וחסויות על כלי תקשורת שעושה לנו כזה עוול', יסביר האיש של קק"ל מצדו השני של הקו. המנכ"ל מבין את המשמעות. הביאו אותו כדי להפסיק את בזבוז כספי הציבור ולעמוד בתקציב השנתי, והחישוב מבחינתו הוא פשוט: אף תחקיר לא שווה אובדן הכנסה של 3 מיליון שקל".

מטרותיה של רשות השידור

ב-1965 נוסח חוק רשות השידור ששימש במשך העשורים שחלפו כמצע החוקי והרעיוני של הרשות. בין היתר, המחוקקים אז הגדירו 15 מטרות לארגון. אף שחלקן נראות כיום ארכאיות, הן חושפות את הייעוד ואת הערכים של הערוץ. והן חושפות את ההבנה של המחוקקים כי לטלוויזיה יש גם ערך מחנך.

אפשר להסתכל על הדברים בציניות ולטעון כי לטלוויזיה אין שום ממד חינוכי, כפי שטוענים לא פעם קברניטי הערוצים המסחריים, אבל זו היתממות במקרה הרע ובורות במקרה הטוב. כל אדם שעוסק בחינוך יודע כי אין רגע בחייו של אדם שהוא לא מתחנך בו במובן הרחב של המלה. בין אם נרצה בכך או לא, הטלוויזיה מחנכת.

ב-1965 נקבע בסעיף 11 כי תפקידה של הרשות הוא גם "לקיים שידורים בשפה הערבית לצורכיה של האוכלוסייה הדוברת ערבית, ולקדם את ההבנה והשלום עם מדינות שכנות". בנוסח החוק החדש נקבע בסעיף החמישי כי תפקידו של התאגיד הוא ""לקיים שידורים בשפה הערבית לצורכיה של האוכלוסייה הדוברת ערבית". האם קידום "ההבנה והשלום" נמחקו בגלל הרוח הפוליטית שנושבת כיום במשרדי הממשלה?

סעיף 12 בנוסח הישן קובע כי על רשות השידור "לחזק את ערכי הדמוקרטיה, הפלורליזם והסובלנות". בנוסח החוק החדש אין זכר לכך והדבר הכי קרוב לזה הוא הסעיף השני שבו נכתב כי השידורים "יפנו לכלל אזרחי מדינת ישראל וישקפו את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, את ערכיה ואת מורשת ישראל, ויתנו ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל". האם החוק במקרה הזה רק משקף את רוח התקופה והערכים השולטים כיום או שהוא משקף את הצרכים וההשקפות הפוליטיות של השלטון הנוכחי כלפי העתיד?

הנוסח החדש (2014):

(א)תאגיד השידור הציבורי יקיים שידורים בטלוויזיה, ברדיו ובאינטרנט.

(ב) שידורי תאגיד השידור הציבורי יהיו עצמאיים, יפנו לכלל אזרחי מדינת ישראל וישקפו את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, את ערכיה ואת מורשת ישראל, ויתנו ביטוי הוגן, שוויוני ומאוזן למגוון ההשקפות והדעות הרווחות בציבור בישראל.

(ג) תאגיד השידור הציבורי יקיים שידורי חדשות ותוכניות בענייני היום באופן מקצועי, הגון, אחראי, עצמאי, נטול פניות ואמין, תוך הפעלת שיקול דעת עיתונאי, חופשי ונקי מדעות קדומות או מאינטרסים זרים ומתוך נאמנות לאמת העובדתית ולחובת הדיווח לציבור.

(ד) תאגיד השידור הציבורי יקיים שידורים מגוונים הפונים לילדים ולנוער, ובמסגרתם יקדם יצירה של תכנים ערכיים, חינוכיים ולימודיים לילדים ולנוער.

(ה) תאגיד השידור הציבורי יקיים שידורים הפונים למגוון האוכלוסיות והזרמים בחברה הישראלית ובכלל כך שידורים בשפה העברית, שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסייה הערבית בישראל ושידורים בשפות נוספות הרווחות בציבור הישראלי.

(ו) במילוי תפקידיו כאמור בסעיפים קטנים (א-ה), תאגיד השידור הציבורי יפעל:

(1) להרחבת ההשכלה והדעת.

(2) לקידום התרבות, לקידום היצירה האיכותית הישראלית המקורית, ולקידום המוסיקה הישראלית.

(3) לקידום החדשנות בתחום תוכן השידורים והפצתם ובטכנולוגיות השידור.

(4) לטיפוח ולקידום השפה העברית.

הנוסח הישן (1965)

(1)  לחזק ולהעמיק את זהותה הציונית של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וכמדינה קולטת עלייה.

(2)  לשקף את חיי המדינה, מאבק תקומתה, יצירתה והישגיה.

(3)  לטפח אזרחות טובה וערכים של שוויון.

(4)  לשקף את כל מרכיבי החברה הישראלית.

(5)  לחזק את הקשר עם היהדות ועם המורשת היהודית וערכיה ולהעמיק את הידיעות בתחומים אלה.

(6)  לשדר מידע אמין.

(7)  להרחיב את ההשכלה ולהפיץ דעת.

(8)  לקיים שידורי איכות, בשים לב לתפקידה של הרשות לקיים שידור ציבורי.

(9)  לקדם את היצירה המקורית הישראלית.

(10) לטפח את הכרת הלשון העברית ולקדם את השימוש בה, בין השאר בהתחשב בהחלטות האקדמיה ללשון העברית.

(11) לקיים שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסייה הדוברת ערבית, ולקדם את ההבנה והשלום עם מדינות שכנות.

(12) לחזק את ערכי הדמוקרטיה, הפלורליזם והסובלנות.

(13) לשקף ולתעד את חייהם ואת תרבותם של אזרחי ישראל ושל העם היהודי בתפוצות, את תרבות העמים ואת היצירה האנושית.

(14) לשקף את ההוויה הישראלית בשידור אל מחוץ לישראל ולקיים שידורים ליהודי התפוצות.

(15) לקדם את החינוך היהודי על כל גווניו ואת מטרות החינוך הממלכתי כאמור בחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953.

המיתוס הגדול: ביטול האגרה

את הכותרות המפרגנות ביותר קיבלו השנה השרים לפיד וארדן לאחר מסיבת העיתונאים המשותפת שלהם, שבה הצהירו כי יבטלו את אגרת הטלוויזיה. בעתיד השניים בוודאי יציגו את ביטול האגרה כאחד ההישגים הגדולים שלהם בקדנציה. אלא שבעצם האגרה לא מבוטלת, היא רק עברה מקום ושינתה את שמה. בספרו "1984" קרא לזה ג'ורג אורוול "שיחדש".

שכן את האגרה אנחנו נשלם –  עתה היא פשוט "הוחבאה" באגרת הרדיו שהיא חלק מאגרת הרכב שאנחנו משלמים בכל פעם שאנחנו מעבירים את המכונית טסט (כן, הפתעה: אחרי שהחוק יעבור גם מחיר הטסט לאוטו יתייקר). כך משרד התחבורה התחייב להעביר בכל שנה 200 מיליון שקל. את שאר הכסף תצטרך הרשות החדשה לגבות מפרסומות שהיא תשדר. גם זה, אגב, תשלום מחיר – שטיפת מוח דרך פרסומות במקום שידור רציף ונטול הפרעות.

עד היום ניהלה חברה חיצונית (שפ"מ) את מכירת הפרסומות של רשות השידור. הדבר הוביל לנתק מבורך בין ההבטים המסחריים של הטלוויזיה והרדיו לבין מערכות החדשות, הדוקו והתוכניות. הצעת החוק החדשה קובעת כי תוקם מחלקה מסחרית בתוך הרשות החדשה. אם כך יהיה, לא יעבור זמן רב עד שתוכן שיווקי ושיקולים מסחריים יחלו לחדור אל תוך שיקולי העריכה והתוכן, כפי שקורה בערוצים המסחריים.

ומה יקרה אם המחלקה המסחרית לא תצליח לגייס את הסכום הנחוץ לתפעול השוטף של הרשות? המנכ"ל וחברי המועצה ייאלצו ללכת ולהתדפק על דלתו של שר האוצר ולהתחנן לכסף. אחר כך הם ימצאו את עצמם בוועדת הכספים של הכנסת מול ח"כים נוספים מתחננים כי אלה יאשרו להם את התקציב.

מאיפה הכסף?

חברת "עמרב השקעות בע"מ" שנשכרה על ידי משרד התקשורת לייעץ לוועדת לנדס, הכינה תוכנית תקציב לרשות. החברה קבעה כי יידרשו 715 מיליון שקלים כדי לתפעל את הרשות החדשה ב-2015. בהסתמך על נתוני 2013 מינוס ההכנסות מאגרה שבוטלה, סך ההכנסות מאגרת רכב, תשדירי שירות, חסויות ופרסומות ברדיו, עומדות על 503 מיליון שקל. עוד כ-150 מיליון שקל צפויים להגיע ממשרד התחבורה, שכזכור יגבה יותר כסף באגרת הרישוי השנתית. בסך הכל אנחנו מדברים על 653 מיליון שקל. 65 מיליון שקל פחות ממה שהעריכה חברת עמרב כנחוץ לתפעול שוטף של הרשות. אם כן מתחילים במינוס. כרגע אין שום ודאות שהכסף אכן ייכנס מפרסומות.

בעולם אידיאלי היה ראוי שלא יהיו פרסומות בכלל ושהכסף לשידורים ציבוריים יגיע מהציבור. ההחלטה הפופוליסטית לבטל את האגרה ולא, לדוגמה, להקטין אותה בחצי או בשני-שליש, פתחה צוהר להשפעת עולם השיווק על עולם החדשות. ואולם, מאחר שההחלטה כבר התקבלה ופורסמה בטקס מחויך, צריך היה לחשוב על דרכים אחרות להכניס כסף לשידור הציבורי. המשמעות היא כמובן העלאת מסים או ניתוב המסים שכבר נגבים לרשות השידור. לא הצעד הכי פופולרי בעולם. דבר זה כאמור נעשה ביודעין בצורה חלקית בלבד על ידי "החבאת" אגרת רשות השידור בתוך אגרת הרכב אלא שעדיין חסרים כמה עשרות מיליונים. מה עושים? חוזרים להתחנן לשרי האוצר והתקשורת וחברי ועדת הכספים, שיזרקו לעברם כמה מיליונים.

שוט השכר או החלשת העיתונאים

עיתונאי רעב או עיתונאי שהחרדה לעתידו היא מרכיב משמעותי בחייו, ועל כן הוא יעשה בסוף עבודה עיתונאית פחות טובה. סעיף 50 בחוק המוצע מבטל את כל ההגנות על עובדי הרשות החדשה, שהושגו במשך שנים בהסכמים קיבוציים, בזכות הצמדת תנאי ההעסקה שלהם לאלה של עובדי מדינה.

החוק החדש יהפוך את כל העובדים, ובהם העיתונאים, למי שנמצאים כל הזמן תחת חרב הפיטורים, עקב פגיעה בחוזי ובתנאי ההעסקה שלהם. נכון, מדובר בתנאים דומים לאלה שעובדים בחברות החדשות של הערוצים המסחריים, אך אם רוצים עיתונות חזקה ורשות ציבורית חזקה, שלא מפחדת להתעמת עם טייקונים כמו משפחת עופר למשל (ראו "שיטת השקשוקה", שאחרי שנדחה מהערוצים המסחריים שודר בסופו של דבר בערוץ 1) או עם יהודים אמריקאים מיליארדרים שידועים בחיבתם לבתי המשפט (ראו שלדון אדלסון וערוץ 10) – המחוקק חייב לעגן בחוק את זכויות התעסוקה של העיתונאים.

ועדת לנדס הגבילה את מיקור החוץ והגדירה את כל עבודה עיתונאית כפנימית. זאת כדי לחסום את כניסתם של שיקולים זרים לעבודה העיתונאית. המחוקק, לעומת זאת, התעלם מההפרדה והסעיף שמתייחס לעבודות חיצוניות כולל גם את העבודה העיתונאית. סעיף זה יביא לכך שכאשר התאגיד יעבור את מכסת 35 האחוזים למשכורות שמשולמות לעיתונאים עובדי הרשות, ההנהלה תיאלץ לייצא את העבודה העיתונאית החוצה. יש לעניין זה כמה היבטים בעייתיים כגון יצירת מעין דור א' ודור ב' של עובדי רשות השידור – אלה שהם שכירים של הרשות ומקבלים שכר ותנאים סוציאליים נאותים; ואלה שזוכים לתנאים ירודים שמזכירים פעמים רבות מדי את התנאים של עובדי קבלן נטולי כל זכויות. דבר זה הוא מעוות פעם אחת מההיבט הסולידרי של עיתונאים שעושים עבודה דומה בפערי שכר ותנאים; ופעם שנייה מכך שיש פה הלכה למעשה,  גם אם זה לא מוגדר כך, הפרטה של השירותים העיתונאים.

בעוד שעל המרקע של הטלוויזיה המסחרית משודרות תוכנית תחקירים ואקטאליה מצוינות שאינן מופקות על ידי חברת החדשות, ישנן גם לא מעט תוכניות אקטואליה שמטמיעות תכנים שיווקיים אסורים בשידורים. כדי להעניק לצופה תחושת ביטחון שהוא צופה בתכנים חדשותיים, תחקיריים ואקטואליים ולא בתכנים שיווקיים, על רשות השידור החדשה להפיק בעצמה את כל הרצועות העיתונאיות, כפי שהמליצה ועדת לנדס. אם בכל זאת, החוק יישאר כפי שהוא עכשיו, יש לקבוע כי העיתונאים וחברות ההפקה שאתם תבוא הרשות החדשה בקשרי עבודה יקיימו יחסי עובד-מעביד עם נותני השירות.

נזיד העדשים

לאורך השנים היו אלה יוצרי הטלוויזיה והקולנוע שהתבלטו בניסיונות להחיל רפורמה על רשות השידור החולה. במשך שנים היו אלה ארגוני היוצרים שעמדו בחוד החנית של המלחמה על רשות השידור. היוצרים היו אלו שהפגינו מחוץ למשרדי הרשות, פרצו לתוך מליאות הרשות, הגיעו לכל ועדה בכנסת ודיברו בפני ועם כל מי שהסכים להקשיב להם על ההחלטות הלא ענייניות שמתקבלות במסדרונות הרשות; וכן על פוליטיזיציה שריחה מבאיש את השידור הציבורי. זהו אחד המאבקים החשובים שהתנהלו פה על היצירה המקומית ונגד שחיתות שמקורה בקשר בין השלטון לתקשורת. אלא שקולם הביקורתי והחשוב כל כך נדם באחרונה.

עם פרסום המלצות ועדות לנדס, היו אלה שוב היוצרים שהתבלטו שוב. רק שהפעם הם התבלטו במתן רוח גבית וכמעט בלתי מסויגת לוועדה ולשר התקשורת. חברים בולטים בארגוני היוצרים אף הביעו תמיכה בלתי מסויגת כמעט בשר התקשורת, קמפיין תמיכה יצא לדרך וכנס יוצרים התקיים עם השר בסינמטק בתל אביב. כל זאת בזמן שהצעת החוק לא רק משמרת את הפוליטיזציה, שנגדה נלחמו כל כך  היוצרים בעבר, אלא אף מקבעת אותה מבחינה חוקית במקומות שלא היה לה יד ורגל בעבר.

כאשר יו"ר רשות השידור אמיר גילת הציג לפני שנתיים חזון לרשות השידור שהדיר סעיף מהותי ממטרות הרשות השידור אשר קובע כי אחד מתפקידיה של הרשות הוא קיום "שידורים בשפה הערבית לקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות", היו אלה היוצרים שיצאו בזעם מהכנס תוך שהם מגנים את ההחלטה וטוענים כי הרשות נהפכה ל"שופר של הממשלה". בהצעת החוק הנוכחית נעשה דבר דומה אלא שהפעם נדם קולם של היוצרים. איפה רוח הלחימה? לאן נעלמה התפישה הביקורתית שמאפיינת את ארגוני היוצרים?

האם בהמלצה המצוינת בחוק כי 200 מיליון שקלים מכספי תאגיד השידור הציבורי יופנו "למימון הפקה ורכישה של תכניות המיועדות לשידור בערוץ השידורים המרכזי", היה בהם די כדי להשתיק את חוש הביקורת?

בשלב הזה, כאמור, עדיין לא ברור האם הכסף מפרסומות אכן יכסה את החוסרים שעומדים על בין 65 ל-85 מיליון שקלים בשנה – סכום לא מבוטל. מטבע הדברים אם לא יגויסו הכספים החסרים מפרסומות, הראשונים להיפגע יהיו דווקא היוצרים. שכר העובדים הישירים שעומד על 35 אחוזים מסך התקציב לא יקוצץ בגלל הסכמי שכר קשיחים. הראשונים להיפגע יהיו תמיד היוצרים.

וגם צריך לומר את האמת: התוכן האיכותי שהיוצרים חולמים להפיק, לצלם ולשדר בערוץ החדש הוא במקרים רבים פחות מושך מאשר מה שמשודר וישודר בערוצים המתחרים, ומכיוון שהמפרסמים משלמים לפי נקודות רייטינג, יהיה מאוד קשה לגייס את הכסף. מה גם שהכנסת פרסומות לערוץ 1, יפגעו קשות בערוצים 10 ו-2. וכן, התרת פרסומות בערוץ 1 יביא למלחמה על אותה עוגת פרסום – שלא תגדל – ובסופו של דבר לפיטורים ולפגיעה דווקא באותן חברות הפקה חיצוניות שהם עובדים בהם או מחזיקים בבעלות עליהם. אבל גם כאן קולם של היוצרים נדם.

הפירמידה תתהפך

קיימת טעות מובנית בניסיון האנושי להבין מהלכים היסטוריים או אפילו פרוזאיים, תוך כדי שהם קורים. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא הניסיון להסיק מסקנות מרחיקות לכת על המציאות מהאמירות הפומביות או מדברים שנאמרים ש"לא לייחוס" לעיתונאים על ידי "מקורביהם" (כפי שלעתים אוהבים לקרוא לאותם אנשים עצמם). אבל זו טעות. כדי להבין תופעה חברתית או מגמה בתוך המציאות, לא חשוב כל כך לחקור את הכוונות הסובייקטיביות, הטובות או הרעות, של מקבלי ההחלטות, ועל אחת כמה וכמה שאין חשיבות יתרה לנאומים שלהם, להטפות המוסר שלהם, או לכל התייחסות אחרת. במקום זאת עלינו לבדוק אילו אינטרסים מסופקים ואלו אינטרסים מקופחים באותו מהלך – במקרה שלפנינו:  חוק השידור הציבורי.

אם בוחנים בגסות מכלילנית אילו אינטרסים יסופקו על ידי חוק השידור הציבורי כפי שהוא הוצע מלכתחילה, אפשר להבחין כי הקשרים העבותים בין הפוליטיקה לבין הגוף החדש שיוקם לא רק שלא ייעלמו, אלא יקבלו משנה תוקף חוקי – החל ממינוי שופט לראש ועדת האיתור,דרך האישור של הדרג הפוליטי את חברי ועדת האיתור, המשך בזכותם של הפוליטיקאים לפזר את המועצה שאחראית את קביעת המדיניות, וכלה בהסכמי השכר שיעמדו לבחינה מתמדת על ידי שר האוצר. יש לציין כי כל השרים הנוכחיים הרלוונטיים להצעת החוק – שר האוצר לפיד, שר התקשורת ארדן  ושרת המשפטים לבני – מסרבים לוותר על זכותם להיות בעלי השפעה מובנית בחוק (למעט הצהרה של שר התקשורת ארדן כי הוא מוותר על האפשרות שניתנת לו בחוק לפטר את המנכ"ל). במלים אחרות, החוק קובע כי אבני היסוד שעליהן תיבנה הפירמידה כולה יהיו פוליטיות, כאשר תקציב הרשות ישמש כחרב דמוקלס מעל ראשיהם של העובדים ברשות השידור החדשה.

מכיוון שהאופי העיתונאי של הגוף "החדש" צפוי להיות ביקורתי והציפייה ממנו, הן הפנימית והן החיצונית, תהיה עצומה, זה רק עניין של זמן עד שיקרו אחד משני דברים: או שהפירמידה תתהפך על ראשה ואבני היסוד הפוליטיים יתפסו לראש הפירמידה, כפי שהיא במובנים רבים גם כיום  – או שכל המבנה העצום הזה יתמוטט, אם במהרה ואם באיטיות.

תגובות

Send this to a friend