מאז עזבו האורחים את ביתנו עברו עלי 24 שעות של סערת נפש שאיני זוכר כמותה. אלה לא היו אורחים רגילים וזה לא היה ביקור רגיל. הד"ר עז א-דין אבו אלעייש וחמשת ילדיו התארחו אצלנו והותירו אותי נסער ומטולטל עד מאוד.
תמונות היום הזה עוברות מול עיני ואינן מניחות לי לחזור לשגרה.
מעבר ארז בשעת בוקר חמה. עשרות הורים שנושאים על ידיהם ילדים חולים, עטים על המתנדבות הקדושות של עמותת "בדרך להחלמה" ומקווים ששמם מופיע ברשימת ברי המזל שיסעו מכאן ברכב פרטי ללא תשלום. מנגד מתנשא בניין הטרמינל שנראה מרחוק כבית נתיבות בינלאומי, אחיו הקטן של נתב"ג 2000. מין אנדרטה ענקית לחלום על שלום ונורמליזציה שהיה כבר כמעט בהישג ידינו לפני 20 שנה.
לאחר שעה של המתנה הגיעו הד"ר וחמשת ילדיו, שאהדה, ראפה, דלאל, מוחמד ועבדללה. גם אני במתנדבי ההסעות ומכיר היטב את הסיטואציה שבה ההורים והילדים יושבים ברכב ואנו מנסים להבקיע את חומת הזרות והניכור. אי אפשר להימנע מהמחשבות על מה עובר בראשם ומה הם מרגישים כלפי, נציג העם ששלח את סבם מכפרו השלו למחנה פליטים צפוף ועלוב. אולי הם חושבים אם בני הוא החייל שפרץ לביתם או עיכב אותם שעות במחסום. אבל הפעם התחושה שלי קשה עוד יותר, כי אני יודע מה הסיפור שלהם. כל ישראלי בעל מצפון מכיר אותו ולא ישכח אותו.
כל אחד זוכר מה הרגיש ב-16 בינואר 2009, לשמע הידיעה על מותן של שלוש בנותיו של הדוקטור אבו אלעייש – כשפגז ביקע את קיר ביתם בג'בליה.
המשפחה חיה בשנים האחרונות בקנדה והילדים מדברים אנגלית מצוינת, קל לי לגלגל אתם שיחה רגילה על מקום מגוריהם ובתי הספר שלהם, כאילו הם עוד קרובי משפחה רחוקים שהגיעו לביקור קיץ מקנדה. כך עוברות השעתיים הראשונות ללא התרחשות מסעירה, נסיעה מהירה, כיבוד קל, פריקת מזוודות ונדמה שנכנסנו להתנהלות רגועה וסדורה.
הטלטלה הגדולה אוחזת בי עם הגיענו לתל השומר לבקר אצל פצועי הפיגוע בדומא. לפני שנעלה למחלקה מוליך אותנו הדוקטור אל פינת המשחקים שבכניסה לבית החולים לילדים, ומצביע על לוח הקבוע על הקיר ובו הקדשה לזכרן של בנותיו. אני קורא את השמות – ביסאם, מיאר, איה ומסתכל על חמשת אחיהן המביטים כמוני אל הלוח.
פתאום מכה בי כברק התחושה הבלתי נתפשת כמעט שכל זה אמיתי, שהדבר הנורא הזה אכן קרה, לאנשים אמיתיים שעומדים לידי ואלה חייהם, לא דמויות חולפות לרגע על המסך. דמעות מציפות את עיני. אני בוכה על הילדות שנהרגו, על אחיהן ועלינו, על כולנו.
בשעות שחולפות אחר כך אני מרבה להתבונן בחמשת ילדיו של הדוקטור, שאיבדו את אמם ואת אחיותיהן בתוך ארבעה חודשים. אני נזכר בחוויה האישית שלי, בשבר ובהלם שפקד את משפחתי כשאמי נפטרה בגיל צעיר, וחושב על מה שעבר על הילדים האלה שאיבדו אם אהובה ושלוש אחיות בוגרות. אני נזכר באבי השבור לחלוטין בשנים הראשונות וחושב על עז א-דין המנסה לאסוף את השברים, לתמוך בבתו רפא הפצועה קשה ובשאר הילדים ההמומים, ולהתמודד בעצמו עם אבל שאין לו שיעור.
משפחת אל עייש בביקור בבית החולים שיבא
מול צוותי העיתונות הממתינים למבקרים בבית החולים מתגלה הדוקטור בתפקידו השני, לוחם נחוש למען פיוס ושלום. הוא מדבר בשפה עקבית וברורה לערוצים מארצות ערב או המערב. הוא מדבר באנגלית במבטא ובאינטונציה שמזכירים לי משהו מהעבר. עוברים כמה רגעים ואני נזכר מאיפה הקול הזה מוכר לי. נזכר בנשיא סאדאת ובנאומו המונומנטלי בכנסת, שבו הניח אל מולנו את האמת הפשוטה על כל מה שנדרש מאתנו כדי להגיע לפיוס עם העולם הערבי ולמצוא את מקומנו במרחב המזרח-תיכוני. נאום שנשמע היום כנבואה תנ"כית שביזינו ועיוותנו כל סעיף בו, ונענשנו שוב ושוב במלחמות ואסונות עד שהגענו אל תחתית בור השלום ומי יידע אם נוכל בכלל למשוך עצמנו החוצה.
עז א-דין מדבר ברהיטות ובנחישות על כך שאין לנו דרך אחרת פרט לפיוס ושלום. מתריע בפנינו שכולם קורבנות פוטנציאליים וכולנו עלולים להיפגע היום או מחר מתוצאות הסכסוך. אומר לכולנו שזו מחויבותנו לקורבנות לדאוג שלא יהיה עוד סבל ולהבטיח עתיד טוב יותר לילדינו.
כשעיתונאי ספקן שואל אותו, האם הוא באמת מאמין שזה אפשרי. הוא עונה בביטחון שהדבר היחידי שאינו אפשרי הוא להשיב לחיים את בנותיו, אבל הוא מקווה שכשנשמתו תתאחד עם נשמותיהן יוכל להגיד להן שעשה הכל כדי למנוע קורבנות ושמותן לא היה לשווא, שהיתה סיבה ושיש לו ייעוד שהוא מחויב לו עד יום מותו.
כשעולה השאלה הצפויה על הפרטנר בצד השני, מזכיר לנו עז א-דין שיש לנו שתי עיניים אבל אנחנו משתמשים רק באחת. קורא לנו לבדוק את עצמנו ולא רק להאשים אחרים. אני יודע שהוא אומר אותם דברים בדיוק לכל קהל גם בפלסטין. אחר כך הוא מספר לי שיצא מעזה בתחושה שיש שם כמיהה שלא הכיר לשינוי, לרגיעה, למציאת דרך אחרת. הוא פגש שם מאות אנשים, קרובי משפחה, נציגי עולם העסקים, צעירים ומבוגרים. אני מאמין לו.
***
אנו יוצאים לירושלים בכביש 443. אחת האנדרטות הענקיות למציאות הכיבוש והסכסוך. כביש שהוא כולו גדרות, חומות ומגדלי תצפית ענקיים ואפורים שמאחוריהם מתגלים כפרים טובלים בכרמי זיתים, כרמז למציאות אחרת שיכולה היתה להשתרר פה. אנו עוברים כבדרך שגרה את מחסום הכניסה לירושלים ומבחינים שהאורח נרגש ומתוח. הוא שואל אותנו, האם אנחנו יודעים מדוע. אנחנו משערים שקדושתה של העיר היא הסיבה ומצטערים שלא נותר זמן לעלייה להר הבית.
אבל הסיבה שונה לחלוטין, הוא תושב עזה ומכיוון שכך אסור לו לבקר בירושלים. ובכלל, הוא שכח את תעודותיו בבית. הדופק המואץ והזיעה ביטאו פחד, לא שמחה והתרגשות. נזכרתי בתגובתו הפגועה והנרגזת כשאיש הביטחון בכניסה לתל השומר דרש ממנו לצאת מהרכב עם משפחתו ולהתייצב במשרד האבטחה לבדיקה בעוד אנחנו, שישבנו באותו הרכב, נשארים בו נקיים מחשד. לרגע שוב ניצבה בינינו חומה שקופה, זו המפרידה בין אדוני הארץ לזה שנגזר עליו להתהלך בה כזר חשוד ובלתי רצוי.
בערב הגענו אל אוהל "צום איתן" של תנועת "נשים עושות שלום", שלמענן הגיע הדוקטור לביקור זה. הוא נרגש מאוד מכך שאלפי נשים מכל גוני הקשת ומשני עברי הגבול התאחדו בקריאה למנהיגים לחתור להסכם מדיני.
מול הקהל העצום על המדרכה מול בית ראש הממשלה, שעליה הן צמות כבר 27 ימים ויצומו עוד 23 יום לציון ימי צוק איתן – עד לעצרת הגדולה שתיערך ביום רביעי – הוא טוען בהתרגשות שהאמירה הנשית חשובה מאין כמוה. רק נשים מבינות באמת את מחיר הסכסוך, כי נשים נותנות חיים ויודעות לשמור על החיים. הוא קורא להן לא לוותר ולא לחדול. להתאחד ולתמוך זו בזו עד שימנו מאות אלפי נשים.
אבו אל עייש באוהל "צום איתן" של תנועת "נשים עושות שלום"
"הגברים ישמעו לכן בסופו של דבר", הוא מנבא בביטחון. ההתרגשות בקהל ניכרת בעיניים הנוצצות. פאנל הדוברים שאתו מחזק את האמירה. החל בח"כ אלי אלאלוף, המביע תמיכה בדרכה של התנועה, ועד חברת התנועה הסופרת צרויה שלו האומרת בקולה השקט שאלה אולי הדברים החשובים ביותר ששמעה מימיה.
בקהל האוהל, כמו באלפי בתים, יושבות נשים שהחליטו לקחת את גורלן בידיהן ולשכנע את הציבור – במיוחד הגברי, המוביל – לבחור בדרך אחרת. נשים ששולחות את ילדיהן להתייצב למשימות הקשות והמסוכנות ביותר, נשים שחוו אימה קשה מנשוא בימים הארוכים שבהם ילדיהן היו עמוק בתוככי עזה.
***
בבוקר למחרת אני משכים קום ומכין במטבח ערימה גדולה של חביתיות, מעשה שלא עשיתי שנים רבות מאז שבגרו ילדינו ויצאו מהבית. עז א-דין מצטרף אלי ומושיט לי בקבוק של סירופ מייפל קנדי משובח שהביא כמתנה לקרוביו ונשכח במזוודתו. לרגע אנחנו שני אבות המכינים ארוחת בוקר לילדינו.
אחר כך אני יושב לשולחן עם הילדים לשיחה שקטה של ארוחת בוקר משפחתית, מספר להם קצת על פעילותנו לשלום, על ישי רון ז"ל, אחיה של יעל אשתי, שנהרג על תעלת סואץ ומותו שבר את משפחתו ללא תקנה.
הילדים שקטים ומנומסים ועדיין איני מצליח לפענח אם אני רואה בעיניהם עצב, שנאה, ניכור או סימן שאלה גדול. האם הם שותפים לאביהם בשאיפה לשלום או שומרים בלב זעם ורצון לנקמה. האם ראפה שנפצעה קשה החלימה? האם מוחמד בן ה-18 העצור והשקט חולם על הצטרפות לחמאס או על לימודים ועבודה?
היממה שחלפה מאז פרידתנו מהם בנתב"ג הותירה אותי נסער ומבולבל ורק לקראת סופה החלו מחשבותי להצטלל. עז א-דין התקשר מקנדה להודות לנו על האירוח. בסוף דבריו סיפר לנו שהילדים התרגשו והתרשמו. מתברר שזו להם הפעם הראשונה להתארח בבית ישראלי והם הרגישו רצויים ואהודים. האם זרענו זרע של תקווה? האם ריככנו במשהו את המכה האיומה שהם מתמודדים עמה? אני מנסה להסדיר את מחשבותי ולמצוא בתוכן את קצה החוט שיוביל לתקווה.
אני נזכר בדברים ששמעתי כמה פעמים על הסיבה להחלטת הציבור הלבן בדרום אפריקה לשים קץ לאפרטהייד ולמלחמה. מתברר שלא החרם החיצוני, אלא הסתירה הבלתי נתפשת בין עולם הערכים הפנימי שלהם – הנשען על מסורת נוצרית שמרנית וערכית – לבין המציאות שסביבם הכריעה את הכף והביאה אותם למהלך האמיץ של ביטול האפרטהייד ולתהליך של סליחה והשלמה עם שכניהם.
אני חושב על הדימוי העצמי שלנו כעם מוסרי, על הערכים שגדלנו עליהם, על המיתוסים של ערך האדם, על כך שאיננו פוגעים בשבויים, על הגיבורים שהקריבו חייהם כדי למנוע פגיעה באם וילדה שבפתח המערה שבתוכה מסתתרים בוודאות המרצחים. איך כל זה מתיישב עם המציאות שנוצרה סביבנו בעשרות שנים של סכסוך הולך ומתערבל, הולך ומקצין, הולך ומסתבך? איך יכולנו להמשיך את חיינו אחרי שפגז שלנו קטף שלוש ילדות תמימות?
אז אולי היתה לכך סיבה צבאית ואולי זה היה בשגגה, אבל מה זה משנה לתוצאה הנוראה? מה עשינו כולנו כדי למנוע מהטנק להגיע לשכונה, למנוע מהצלפים להתמקם על גג הבניין? מה עשינו כולנו כדי לגרום למנהיגים שלנו לגדול מעל למציאות ולהנהיג? להנהיג לדרך אחרת טובה והגיונית יותר.
וכמו שאמר לי הרופא החכם מעזה – מי שלא מסוגל להביא שלום, שילך הביתה ויפנה מקום לגבר או אישה עם אומץ לעשות זאת. הבנתי שזה תפקידנו כאזרחים. לדרוש הנהגה שפועלת למען חיים טובים לכולנו, וזו חובתנו האזרחית להזכיר להם זאת שוב ושוב.
יואל אדמי הוא איש עסקים ויזם חברתי בתחומים של פיוס וחיים משותפים עם שכנינו