בשבוע שעבר הענשתי את העני שלי. אנחנו כבר מכירים לא מעט זמן, העני שלי ואני. ההתחלה היתה קצת מהוססת, כדרכן של התחלות. לקח לנו זמן ללמוד אחד את השני, לדעת מתי זמן טוב להגיד שלום ומתי עדיף להתעלם, למקד את המבט בנקודה דמיונית ולהמשיך הלאה.

בכל מקום בעולם שאליו אני מגיע, אני משתדל לבחור לי עני. אחד כזה שישקיט לי את המצפון וייתן לי להרגיש טוב עם עצמי כשאני מזמין עוגת גבינה והפוך שעולים כמו הכנסה שבועית שלו.

• עלייה במספר ״תיקי העוני״: אדם שניסה לגנוב מזון תינוקות נשלח ללילה במעצר
• תסתכלו במראה, גם אתם עניים
• לא רחוק היום שבו יוצאי אתיופיה יסתובבו חמושים כדי להגן על עצמם

אני לא מאמץ כל אחד. יש לי כללים ברורים שמוכיחים את עצמם כבר יותר מ-20 שנה: הוא צריך להיות מסכן במידה, כלומר לא מלוכלך ברמה שאני לא ארצה לעמוד לידו, אבל הוא חייב להיות רמוס ולהעריך את חסדיי.

הוא צריך להיות נשוי, איש משפחה. לא אחד שייקח את הגרושים שלי ויצרף אותם לקופת חיסכון סודית כדי להשיג אלכוהול זול.

מזמן עברתי את השלב הזה. העני שלי חייב להיות איכותי. הוא צריך לעשות משהו עם עצמו, לא רק לשבת ולקבץ נדבות. את זה כל אחד יכול לעשות. הוא צריך להראות לי שהוא משתדל, שיש לי סיבה טובה לעזור לו.

כי בינינו, מי שבאמת רוצה לעבוד יכול למצוא עבודה ובאפריקה, אפשרויות התעסוקה מגוונות להפליא.

***

העני שלי כבן 40, אני יודע שהוא נשוי ושיש לו ילדים. הוא מסתובב כל היום עם שקית מלאה שתילים ומנסה למכור אותם לאנשים שבדרך כלל מסתכלים עליו במבט מלא רחמים וממשיכים הלאה. אין לי מושג מאיפה הוא מביא את השתילים האלה, או מי לעזאזל ישלם עליהם כסף, אבל הוא נוקט יוזמה וזו נקודה לזכותו. כבר בפעם הראשונה שנפגשנו אהבתי את זה.

הוא מדבר בצורה לא ברורה וזורק משפטים שאני לא ממש מבין. אנחנו תמיד משחקים משחק: הוא מנסה למכור לי את אחד העציצים ואני נותן לו את הכסף. כי ככה זה יותר יפה, יותר אסתטי.

קצת משחק מוקדם עוד לא הרג אף אחד ובעניינים האלה, הוא אפילו נדרש. כי כשאתה סתם נותן כסף, אתה הופך אותו לקבצן, מה שהוא באמת – אבל לא תמיד צריך לשים את כל הדברים על השולחן, כמו שהשכן שלי חיים תמיד אומר.

בדרך כלל אני נותן לו שטר של 50 שילינג, אבל אתמול כשנפגשנו ליד הפאב הקבוע שלי, היו לי רק 30 במטבעות. כשהוא רואה אותי הוא מיד מחייך, לפגישות שלנו יש טעם מיוחד שגורם גם לי וגם לו להרגיש טוב.

ניגשים זה לזה בהיסוס, לא ממש בטוחים אם אנחנו רוצים את הקשר הזה – אבל בכל זאת נותנים לזה סיכוי. כי מי יודע מה מחכה לנו שם בחוץ? אף אחד לא מבטיח לנו טוב מזה.

צילום: רונן דמארי

אני מסמן לו להתקרב, מכניס את היד לכיס הקדמי של מכנסיי ודולה משם את המטבעות. הוא מושיט אלי יד מחוספסת, מלוכלכת במידה, שקולטת את מנחתי הצנועה. אני מתכונן להמשיך בדרכי ומחכה לחיוך הקבוע ולמנוד הראש המציין בהכנעה את הבעת התודה שלו, אבל להפתעתי, הוא חורג מכללי המשחק:

"זה הכל?" הוא שואל אותי ומישיר אלי מבט. "אין 50?"

לכמה שניות אני מרגיש שהאדמה נשמטת תחת רגליי. מה בדיוק קורה פה? אני זה שאמור לקבוע את הכללים, לשאול את השאלות. אבל מהר מאוד אני מתעשת ונוטל פיקוד. כבר קרה לי מקרה דומה בהודו לפני שמונה שנים.

"תן לי את ה-30", אני אומר לו והוא מיד מציית בחיוך מלא תקווה. אני לוקח את המטבעות ומחזיר אותן לכיס.

"אין כלום היום, בפעם הבאה תלמד להתנהג". אני אומר לו ומתחיל להתרחק ממנו בהפגנתיות.

אחרי כמה דקות אני לא מתאפק ומסתובב לאחור: רואה אותו קטן ואבוד מתמיד וחושב לעצמי, כמה טוב לתת לפעמים עונש חינוכי.

כי בסופו של דבר, שנינו מרוויחים מכך: הוא יודע שלפעמים, כשמושכים את החבל יותר מדי, הוא עלול להיקרע ואז נופלים. והנפילה עלולה להיות כואבת וארוכה, עד ששוב תישלח אליו יד בוטחת שתסייע לו לקום על הרגליים.

***

כבר כמה ימים שאני לא רואה אותו. לפעמים, לפני שאני נרדם אני חושב עליו.

איפה הוא עכשיו? מה הוא אוכל? איך נראית אשתו? איך קוראים לילדים שלו? מחשבות של תהייה, אבל גם של רצון מחוספס להשתתף בצער ובסבל מבלי להתלכלך יותר מדי.

נראה שהוא נעלב ועכשיו אין לי עני. אומרים שעניים הם כפויי טובה, אני מקווה שהוא לא אחד כזה.

עוד מעט אטוס מכאן, ייתכן שלעולם לא אחזור. מי ידאג לו? מי יחנך אותו? מי ישרטט בעבורו גבולות של מותר ואסור? יש אנשים טובים באמצע הדרך, אבל אף אחד לא מבטיח לך שהם יהיו שם בדיוק כשיעבור בה.

אני מקווה שהוא יהיה עני טוב ושלעולם לא ישכח אותי. אחרי הכל, תמיד נחמד לדעת שבאיזושהי פינה בעולם יש עני אחד שמחכה שאחזור.