לפני חמש שנים פרסמתי ב"גלובס" כתבה שתיארה את האינטרסים הסמויים של מרואיינים המוצגים בטלוויזיה כמומחים נטולי פניות. בין השאר הוזכרו שם ירון זליכה, החשב הכללי לשעבר (המליץ ב"עושים סדר" לעזוב את חברות כרטיסי האשראי לטובת גופים מתחרים, מבלי שצוין כי הוא במקרה עומד בראש גוף כזה); פרקליט הצמרת דב ויסגלס (שלל ב"מועצת החכמים" קריאות לחרם על טורקיה מבלי לציין כי ממשלת ארדואן שכרה לא פעם את שירותיו); והשיא: גברת חייכנית, "מומחית לרפואה סינית", שהיללה בתוכנית בוקר תוסף מזון כלשהו, תוך זניחת העובדה השולית כי היא גם בעלת החברה שמייצרת ומשווקת אותו.
מאז החיפוש אחר אינטרסים חבויים של מרואיינים וכותבים נהפך אצלי לסוג של תחביב. את הדגש הנחתי תמיד על שאלת קיומו או אי קיומו של גילוי נאות: האם מספרים לנו על אותם אינטרסים, האם מפת הקשרים וההקשרים שקופה. אם לא מספרים – מטעים אותנו. אם מספרים – הכל טוב, יפה ונקי.
אז זהו, שלא. ממש לא.
קחו למשל מאמר פובליציסטי מעניין שפורסם ביום שני ב"דה מרקר": עורכת הדין יעל גרוסמן, מהמובילות בארץ בתחום איסור הלבנת הון, כותבת על פרשת הבנקים הישראליים והעלמות המס בארצות הברית. ברקע, אף שהשמות אינם מוזכרים, אמירתו של המפקח על הבנקים כי ראוי שראשי בנק לאומי לשעבר, המנכ"לית גליה מאור והיו"ר איתן רף, יחזירו בונוסים של מיליונים שקיבלו מהבנק. הסיבה: אחריותם לפרשה שבמסגרתה סייע בנק לאומי לעברייני מס לרמות את הרשויות האמריקאיות, ונקנס בכמיליארד שקל וחצי.
בתחתית הרשימה מצוין כי הכותבת "מייצגת את בנק לאומי בעניינים שונים". לא מספרים לנו באילו עניינים. בדיקה שביצעתי מעלה כי אחד מהם הוא זה שבלב המאמר: אם תיפתח גם בישראל חקירה נגד הבנק (החלטה שאמורה להתקבל בקרוב על ידי היועץ המשפטי לממשלה), כותבת המאמר תייצגו במסגרתה. ניחא – שאפו לפחות על גילוי העובדה כי הפובליציסטית מקבלת כסף ממושא המאמר. אבל מה לגבי גילוי נאות וישר של העובדות בנוגע למעשיו של הלקוח שלה? זה כבר סיפור אחר לגמרי.
גרוסמן תוקפת במאמרה את רשויות המדינה על התעקשותם "לחפור בעבר ולחפש 'אשמים'". מדוע "אשמים" במרכאות? מכיוון שכולם אשמים, ולכן אף אחד לא אשם: מדינת ישראל הרי יצאה מגדרה כל השנים כדי למשוך אליה את הכספים של יהדות העולם. "אף אחד", כותבת גרוסמן, "לא העלה על דעתו לבדוק אם שולם עליהם מס במדינת המקור… שררה תפיסה שלפיה המס אינו מעניינם של הבנקים… בביקורות שערך המפקח על הבנקים והדיווחים שקיבל לא הוסתר ממנו דבר, שכן הפעילות נתפסה על ידי הבנקים כתקינה".
נו, אם זה המצב – באמת שלא יעלה על הדעת לדרוש ממאור ורף להחזיר את המיליונים שקיבלו. חצוף המפקח הזה. חבל רק שזה ממש לא המצב. המציאות שחורה, שחורה בהרבה. הקנס האסטרונומי שספג בנק לאומי (והציבור שמושקע בו) לא הוטל משום שעובדי הבנק נמנעו מלבדוק אם הלקוח שלהם משלם מסים. זאת באמת לא היתה חובתם. הקנס הוטל כי הבנק העניק לעברייני המס סיוע אקטיבי, נלהב ויצירתי: פתח חשבונות על שם חברת הנאמנות שלו כדי להסוות את זהות הלקוח, פתח חשבונות לחברות שהוקמו במקלטי מס אקזוטיים, נפגש עם הלקוחות בפארקים ובבתי קפה ולא במשרדים כדי לשמור על סודיות, הקפיד שלא לשלוח את הדואר של הלקוחות לכתובתם וסיפק במקום זאת שירות שיקשה לחשוף את זהותם, חילק הלוואות בשיטה מורכבת שאפשרה למעלימי המס להשתמש בהון בארצות הברית אף שהכסף הופקד בתל אביב, ועוד ועוד.
והיי, אלה אפילו לא רק טענות התביעה האמריקאית– אלה מעשים שבנק לאומי, הלקוח של גרוסמן, הודה בביצועם. הבנק, לעזאזל, הודה ב"קשירת קשר לסייע למשלמי מסים אמריקאים להכין ולהציג דו"חות מס כוזבים לרשויות". כלומר, זה לא שהבנק לא בדק אם הלקוחות מעלימים מסים, כפי שניתן להבין ממאמרה של עורכת הדין של הבנק: הוא סייע להם במסירות לעשות זאת על הצד הטוב ביותר. ועוד לא אמרנו כלום על לקוחות הבנק, שהודו כי קיבלו מנציגיו טלפונים סלולריים מיוחדים והתבקשו להתקשר לבנק רק באמצעותם, או על העובדה שכל בנקאי בכיר שדיברתי אתו על הנושא – ודיברתי עם הרבה – הבהיר לי כי לאיש במערכת לא היה ספק כי היא מסייעת לעברייני מס כמיטב יכולתה.
נו טוב, אבל זה היה מזמן, לא? לפחות מאז 2008 הכל השתנה לטובה: באותה שנה הבנקאות העולמית עברה טלטלה, כאשר נחשף כיצד הבנק השוייצרי UBS סייע באופן דומה למעלימי המס. בני הזונות שינו את הכללים ודווקא הודיעו על כך מעל כל במה, מבהירים כי בנקים שייתפסו בפעילות דומה ישלמו ביוקר.
"הבנקים בישראל", כותבת גרוסמן, הבינו את המסר וביצעו "מהלכים נרחבים להטמעת כללי השקיפות הבינלאומיים". כמה חבל שהאמת, למעשה, הפוכה לחלוטין: בנק לאומי הודה כי גם אחרי התפוצצות פרשת UBS, הוא פתח חשבונות למעלימי מס אמריקאים שברחו מהבנק השווייצרי בשל החקירה. נכון, לא היו לו גם אז הוכחות לכך שמדובר במעלימי מס – אבל היה ברור כי מדובר במשחק באש. תאוות הבצע, הזלזול בחוק ובעיקר בסיכון האדיר לבנק ולציבור שמושקע בו – המשיכו בכיף.
חזרה לגילוי הנאות של עורכת הדין גרוסמן. לא רק שהוא אינו מועיל כאן, נראה שהוא אפילו גורם נזק מסוים: מכיוון שהוא מופיע, הקורא עלול לתת בכותבת אמון מוגבר – שכן בהצגת הגילוי היא הוכיחה יושרה. כך, המסרים המטעים עוברים באופן אפקטיבי יותר. אגב, אלה בדיוק המסרים שהועברו לתקשורת בשבועות האחרונים על ידי משרד יחסי הציבור של גליה מאור ואיתן רף, המנהלים כעת מלחמה על המיליונים שהם מתבקשים להחזיר לבנק ולציבור.
כתב ערוץ 10 ו"המקור"
