זכות הבחירה. אותו מושג שאנחנו אמורות לומר אותו, ובאותה עת, ממש באותה נשימה, אנחנו מצופות לפלוט אנחת רווחה. כזו שמבטאת תחושה של רוגע ופניות. זו לפחות תפישתה של המחשבה הליברלית, שהבחירה עבורה היא עמוד תווך שאי אפשר לערער עליו, כזה שקשור באופן הדוק בחופש, שגם הוא ברור מאליו עבור הליברליות והליברלים. חבריו הטובים ביותר של הסדר הישן והטוב.
ביקורות רבות חטף רעיון הבחירה מצד המחשבה שמתכנסת – בשפה המכלילה – תחת הכותרת "פוסט מודרנית". ביקורות מוצדקות. אך לא הן, וגם לא השאלה בנוגע לקיומה או להיעדרה של בחירה, ממשית יותר או פחות, תעמוד כאן לדיון. אותה נותיר בצד.
נסתכל על הבחירה הנשית, שכשמדברים עליה בעיקר שופטים אותנו כנשים שלא השכילו לבחור. תוהים, בסבר פנים שאמור לטשטש את השאלה הבנאלית מאין כמותה: "אבל היא היתה יכולה לא להתלבש כך/ לא ללכת אתו/ לומר לו לא/ לצאת לעבוד/ לבנות לעצמה עתיד אחר/" והסלשים לא נגמרים.
אל מול אותו מבול של שאלות לעוסות לעייפה, שעולות בכל פעם שתקיפה מינית זו או אחרת עולה על הפרק – שאפשרויותיה של אשה, אם כלכליות ואם חברתיות עומדות לדיון – כדאי לשאול מה מידת הבחירה שעומדת למי ששואלים את השאלות הללו. האם אין אלה כבלי הפטריארכיה שמדברים מגרונם באופן שלא מאפשר להם אפילו להתעייף מהחזרה שלהם על עצמם?
כמה בחירה יש למי שהוציאו לאור את הקמפיין המיזוגני והסקסיסטי של השבועון "טיים אאוט"? זה שבו הכוּס שלנו מושווה לכוֹס משקה, וזה שקורא לנו לשמור על הכוּס/כוֹס שלנו מכל משמר, להישמר ולא לתת לעצמנו להשתחרר גם במסיבה, חלילה לא לשתות לשוכרה. כמה בחירה היתה לקופירייטרים שהגו את הקמפיין הזה? לא אחד ולא אחת, אפשר להאמין, ישבו בחדר בעת שמישהו העלה את הרעיון, ומישהו אחר חייך, ושלישי אמר, "זה גאוני, זה גם מכניס הומור לעניין", והרביעי אמר, "וואלה כוּס וכוֹס! איך לא חשבנו על זה?"
האמת, צריך לשאול, "באמת שוב חשבתם רק על זה? באמת זה כל מה שאתם יכולים לייצר?" האם יכול להיות שבסופו של דבר, המרחב הגברי, הפטריאכלי, שבתוכו אנחנו חיות, וגם אתם, הוא כזה שלא מאפשר למחשבתכם אלא לנוע באותם מעגלים הלוך ושוב? כאלה שלא מצליחים אפילו לסדוק את קירותיו של בית האדון? האם באמת אין ביכולתכם אלא לשוב ולהאשים את הקורבן, להפוך אותנו לאחראיות, במקום להעמיד את התוקפן במקומו? את אותו אחד שגם שם סם אונס בכוס שלנו, וגם אונס אותנו לאחר מכן?
אך לא רק קופירייטרים נעדרים את הבחירה לחשוב מחוץ לתבניות שמכתיב הפטריארך. היעדר בחירתם מוביל את סדר העניינים, ואין כמו התקשורת כדי לראות איך פעם אחר פעם היא לא מצליחה לחמוק מתבניותיו של הסדר הישן והטוב. שהוא כמובן רע עבורנו, ושבתוכו הן והם מרגישים כאילו שאלותיהם נשאלות בפעם הראשונה.
בתוכנית "פוליטיקה" ששודרה ב-19 בנובמבר 2013, בערוץ 1 התנהל – בהתאם להלך הרוח התקשורתי באותם ימים – דיון בפרשת "הזמר המפורסם". המנחה, ליאת רגב, הפנתה את שאלתה הראשונה לדוגמנית והשחקנית נטלי עטיה. "נטלי", שאלה רגב, "כשאחת הנערות התראיינה, ואמרה שזו היתה בחירה שלה לדבוק באותו זמר מפורסם, זו היתה באמת בחירה?" למזלנו עטיה ענתה את התשובה הנכונה, וטענה שאין מקום לדבר על בחירה בחייה של נערה שלפני שנייה היתה ילדה. האחריות ושאלת הבחירה קשורות כאן רק במבוגר.
בהמשך פנתה רגב ליועצת התקשורת אמילי מואטי, ושאלה אותה, איך זה שנשים נהפכו לאובייקטים מיניים? מואטי הסבירה כי אין להתפלא על כך מאחר שכל היום מפמפמים לנו שאשה היא קודם כל גוף מתוח, ועדיף עם עיניים פעורות מבוטוקס ושפתיים משורבבות ומלאות בסיליקון. רגב לא הסתפקה בכך, והמשיכה לשאול את שמצופה ממנה: "לא יהיה נכון לומר שיש נשים שמנצלות את היופי שלהן כדי לקדם את עצמן, ויוצרות קשר עם גברים עם כוח וכסף ואחר כך באות בטענות?" ואם לא די בכך המשיכה רגב ואמרה, בתגובה לתשובתה של עטיה, שסירבה לראות את הקשר בין שאלתה לנושא הדיון, ש"אולי יש כאן בכלל החפצה של גברים?"
כאן היו צריכים כנראה להיכנס תופים. כי זו הנקודה שבה רגב, או מי שכתב לה את השאלות, טפחו לעצמם על השכם. איזו שאלה חתרנית חשבו – החפצה של גברים! הרי על זה אף פעם לא מדברים. ובאמת, איך אפשר, בתוך פרשה כל כך קשה, לפספס את האפשרות שנדאג לגברים? הלוא לכך אנחנו כל כך רגילות ורגילים. אנחנו נשב, ונדבר גבוהה-גבוהה על הבחירה הנשית, ונסרב לראות מנגנונים איתנים שפועלים על נשים חדשות לבקרים. אנחנו גם נסרב להעלות על דעתנו, שגם אנחנו, הליברליות והליברלים, שבויות אולי בעצמנו בתוך אותו סבך פטריאכלי.
כמה בחירה היתה לרגב בדיון הזה? ולא מדובר רק בשאלה האם הוכתבו לה השאלות או לא, האם יכלה לתת דעתה עליהן או לא. כך או כך, יש לשאול, כמה בחירה יש למנחה אשה או מנחה גבר, בעת שהם מעלים כל פעם את אותה השאלה. וכל פעם, דאגתם מופנית לתוקפן? וגם כאשר פנתה רגב, פעם אחר פעם לזמר אביהו מדינה בדיון, וניסתה למקם אותו בעמדת הזמר המזרחי שמשיל מעל הזמר המפורסם את האחריות למעשיו, כשלה היא במעשיה. אך כמו מתוך איזה רפלקס בלתי נשלט, המשיכה להתעקש שעמדתו היא זו שמצופה מזמר מזרחי, שכמובן שלא יכול אלא להיות בעל עמדות פטריאכליות ושמרניות.
כשאתם נתונים בתוך הכבלים הפטריארכליים, תהיו בטוחים שלא תוכלו אלא להאשים את הקורבן, להטיל עליה את האחריות, אך היו בטוחים שגם לא תוכל באופן כללי לחשוב בצורה קצת אחרת על נשים בכלל, וגם על קבוצות מוחלשות אחרות, כמו מזרחיות/ים, רוסיות/ים, פלסטיניות/ים, אתיופיות/ים, נכות/ים, עניות/ים, חרדיות/ים, להט"בים/יות.
אל מול קבוצות אלה, הודות לתפישה שמנהלת את עולמך, בעודה מעניקה לך את התחושה שאכן החופש נתון בכף ידך, וגם בחירתך היא בחירתך שלך ולא של הכבלים שלגופך, מחשבתך מצטמצמת, חוזרת על עצמה, ולא מאפשרת להסתכל על הדברים מבעד למבט אחר.
זרמי מחשבה אחרים מוכיחים שאפשר, גם בתוך התפישה הביקורתית של הבחירה החופשית, לייצר מרחבים אחרים של מחשבה ובתוכם להרחיב את התפישה הצרה של מי שאת זהותם מנסים לנעול בתא שצר מלהכילן או להכילם. ועדין, גם אל מול אותן נקודות שפורצות את מנעול התא שהפטריארך הוא סוהרו, המציאות מוכיחה שוב ושוב שככל הנראה אין ביכולתם של שליחיו של הסדר הישן והטוב לחשוב, לדבר, לייצר אחרת.
בעודם מחזיקים מעצמם נאורים, שלא לומר מגניבים, ביקורתיים וחתרניים, הם לא יכולים, פשוט לא יכולים להגיע לאותו מקום שאולי אינו מלא ומוחלט, אך יש בו קצת, ממש קצת, מאותה בחירה נכספת. זו שעלולה, רחמנא ליצלן, להעלות שאלות אחרות, להתבונן על אירועים מזווית קצת שונה, ולשווק אותם החוצה לעולם, לא רק דרך חיבוק הדוב של הפטריארך. זו שבה כתבה על תלונה שהגישה סטודנטית בדבר כליאתה ותקיפתה על ידי חבר לא תתחיל בשאלה, "עלילה או קשר רומנטי שהפך אובססיבי?"
בצילום: כוס שלא שמרו עליה