זו התחנה הראשונה במסע תיעוד הנעליים שלי.
היא ניצבה מולי, מתריסה בבדידותה. קיצית ביום חורף, לוהטת על גג פח אשפה. כאומרת, אם נגזר עלי גורלי – אצעד למקום ההוא בגאון. האם בת הזוג אבדה לה? האם ניתן זוג הנעליים במתנה, אך המידה לא התאימה, או שנקנתה מתוך דחף – והתברר שבעליה לא כה נועזים?
שקים שפונו לרחוב גורמים לי להתמהמה בדרכי. מסמכים, פנקסים, גזרי מתכונים, תמונות, מחברות צפופות כתב-יד בשפות זרות. כל אלה הם אמצעי בילוש יעילים למתחקים כפייתיים אחר חיי אחרים, ובעיקר על אודות עברם. עודפי תרופות הם אמצעי תיעוד מרתק לחיי זרים, ובמיוחד לסופם. החפצים מאבדים את ההקשר לעולמם השגור, וזוכים למשמעות חדשה, שאולי מעולם לא היתה קיימת.
זוגות נעליים הם יוצאי דופן בעולם החפצים המוצעים ומוצאים לרחוב. כחמש שנים שאני עוקבת אחריהם, מצלמת אותם, שומרת מזכרת למזכרות של אדם אחר. נעליים לרוב לא מושלכות לפח או מוטלות בשקים. הנוטשים מציבים אותן אחר כבוד למרגלות הפחים, או לצדם, מתחת לעצים, על חומות ועל גדרות, בלי קשר למצבן. גם זוג הנעליים הבלוי ביותר מונח בהיכון מפתה לעובר האורח, כאילו באמת אדם יעצור לפתע – יחלוץ את נעליו, יתחב את כפות רגליו וימשיך לצעוד בהן, במסע שאדם אחר לגמרי התחיל.
מה יש בהן, בנעליים, שאינן מרשות לבעליהן להשליך אותן לאשפה?
"אם תרצי לזהות חסר בית הביטי בנעליו", אמר לי פעם עובד סוציאלי. גם אם יהיה לבוש באופן סביר – נעליו, מידותיהן, וביחוד מצבן, יסגירו הרבה בנוגע למקום שממנו הוא בא. נעליים כבר לא עוברות מדור לדור ונדיר שמתעקשים על תיקונן. ובכל זאת – נעליים עדיין נתפשות כביטוי מפורש וציורי לעוני – נעליים בלויות. כמו לחם, כמו אוכל, גם נעליים עדיין מסמלות הישרדות. אסור לזרוק.
ואולי נטישת הנעליים דווקא בדרך זו משמשת הצדקה לעידן הצריכה השופע שלנו, במיוחד בתל אביב, העיר המשתפצת, המתחדשת, שמציעה אינסוף הזדמנויות לרכישה, העיר שקשה לחזור מרחובותיה הביתה בידיים ריקות. בהשארת הנעליים על גדר ביתנו אנחנו מצהירים: העוני קיים. אנחנו מודעים לו. ואולי אם אנחנו משאירים לעני את נעלינו בחוץ, למסירה, אנחנו מרגישים קצת יותר בנוח לרכוש לעצמנו זוג חדש, אולי קצת פחות אשמים. הרי אם תרמתי את הנעליים שלי לאדם שזקוק להן יותר ממני – עשיתי מעשה טוב ואפילו אצילי, ומותר לי לטפוח על שכמי (בקניית זוג חדש).
עד כמה ששכיח למצוא נעליים ברחוב, נדיר יותר שהן ייאספו (גם מעולם לא הזדמן לי להבחין במעשה עצמו – אדם הנפרד מנעליו ומניח אותן לראווה. מלאכה זו כנראה נעשית בסתר, בדומה לתרומה). נעליים גם עשויות בקלות להיפרד מבנות זוגן, להיבעט, להיסחף, ולהימצא מתחת לגלגל מכונית, או בפינה מרוחקת מרעותה, סינדרלית. לרוב, זוג הנעליים שהונח בבוקר זוהר בבדידותו עד שייאסף על ידי משאית הזבל, בעוד שיתר החפצים (בגדים, כלים, רהיטים) נאספים מהרחוב בזריזות.
אולי בשל האינטימיות שנוצרת בזמן שאתה נועל את הנעל הפרטית שלך, ועוד יותר, בעת החליצה. הקימורים; הקמטים; הריח; הבליטות; הסימנים; הציפורניים; מבנה העצמות; לנעול נעל של אדם אחר – משמעותו עשויה להיות – להיכנס לנעליו. לפעמים הנעל הנטושה נראית כאילו כף הרגל יצאה מעורה של עצמה, ולא מתוך נעל. איפה אני נגמר, ואיפה אני מתחיל, כשהנעל כולה תבנית רגלו של אחר?
דווקא זוגות הנעליים המרופטים ביותר מושכים את תשומת לבי, כאילו העמדתן ברחוב היתה כרוכה ברגשות מורכבים של פרידה – אני מכיר תודה על כל מה שעברנו ביחד, חפץ-מעבר לבוגרים. ואולי זו דווקא הסיבה שבגללה אנשים לא קוברים אותן בפח: כאילו משאירים על עצמם רושם שלא, לא באמת השליכו אותן, אלא רק מסרו אותן להמשך השגחתו האחראית של אדם שזהותו אינה ידועה.
