להיות מובטלת כל שנה

 

"שלום המורה בת שבע", נשמעה קריאה עליזה, הסתובבתי ומולי עמד יונתן, ילד תכול עיניים עם חיוך שובב וסקרני אוחז בידה של אמו ורץ לחבק אותי חיבוק אוהב בשתי ידיו הקטנות. על ידו הימנית עדיין דבוק הפלסטר, סימן לנפילה אתמול בהפסקה.

"אמא, זאת בת שבע, המורה שלי לכימיה", המשיך הזאטוט בחיבוקו והביט אלי מלמטה.

"אז את המורה בת שבע?" שאלה האם וחיוך בעיניה, "יונתן לא מפסיק לדבר עליך כל השנה, הוא כל כך אוהב להיות בשיעורים שלך. לפני שבועיים, קודח מחום, התעקש להגיע לשעתיים של השיעור שלך, כי לא היה מוכן להפסיד אותו.

"אגב, תודה על העזרה שהגשת לו אתמול בהפסקה", המשיכה האם, "הבנתי ממנו שאת המורה היחידה שניגשה אליו לבדוק מדוע הוא בוכה. את הפלסטר שנתת לו יונתן לא מרשה לנו להסיר לו מהיד". "שמחתי לעזור", עניתי, "אני מסתובבת עם סטוק של פלסטרים בתיק, לכל מקרה, את יודעת", וקרצתי לאם כמגלה סוד.

• עובדים בעולם קניבלי- דני גוטוויין
• למה אני צריכה לעבור כמו סחורה מקבלן אחד לאחר? 
• לפעמים גם הד"ר נשארת חסרת אונים

הם נפרדו ממני בברכת חופשה נעימה ואני המשכתי לדרכי, הדרך ללשכת התעסוקה נראתה לפתע קצרה יותר ואחרי המפגש הקצרצר הזה גם צעדי נהיו קלילים משהיו, אך מחשבה אחת ניקרה בראשי: מדוע לא תיקנתי את יונתן ואמו לאמור, אני לא "המורה" בת שבע, אני המדריכה מתוכנית קרב – זו שאף אחד, מלבד התלמידים המקסימים שלי, לא ממש רואה.

אני המדריכה שמכתתת עכשיו את רגליה ללשכת התעסוקה. בזמן שכל מורות משרד החינוך יוצאות לחופשת הקיץ בתחושת רווחה ושמחה, אני יוצאת לחופשה מתוך הבנה שבכל שבוע מהיום עלי להתייצב בחדר הקטן והאפרורי של הלשכה, להניח את אצבעי במכונה, להצהיר "הייתי כאן", לחזור לביתי ולחשוב איך לעזאזל מצליחים לשרוד את החודשיים הכי יקרים בשנה עם דמי אבטלה?

שמי בת שבע ואני עובדת קבלן. עובד קבלן הוא חסר צבע, חלילה שלא ייראה עליז במקום עבודתו, לא שיש לו סיבה לעלוז, ולכן נקרא "שקוף". עובד קבלן מפוטר כל שנה מחדש בסוף חודש יוני ומועסק מחדש לקראת אוקטובר, ולכן לעולם לא יצבור ותק ולעולם לא יהיה לו ביטחון תעסוקתי.

האור בקצה המנהרה היא העובדה שהתאגדתי. בת שבע מירון 

עובד קבלן הוא עובד שעתי ולכן משכורתו אף פעם לא תהיה אחידה, שלמה ורציפה. עובד קבלן לא יתוגמל על תשלום 32 ימי חופשה שנכפו עליו במשך השנה. ימי חופשה שעמיתיו הקבועים לעבודה נהנים מהם.

בעבור עובד קבלן, תנאים סוציאליים הם חלום רחוק ואינם ברי השגה בעליל.

עובד קבלן מבצע בדיוק, אבל בדיוק, אותה עבודה כמו עמיתו הקבוע אך משתכר מחצית משכרו ולעולם לא ייהנה מפירות מאמציו בעבודתו.

עובד קבלן לעולם לא יוזמן להרמת כוסית או לקבלת שי לחג כפי שזוכים עמיתיו הקבועים לעבודה – בטח ובטח לא לפעילויות הרווחה שמהם נהנים עמיתיו ובני משפחותיהם.

עובד קבלן זו הדרגה הנמוכה ביותר בשרשרת המזון של שוק העבודה.

אם כך, תשאלו, למה את ממשיכה לעבוד שם? למה את לא עוזבת? אני אוהבת את מקום עבודתי, את אותם ילדים כמו יונתן שמוקירים תודה על אהבתי אליהם, על אהבתי ללמד ולהנחיל להם חוויות על בסיס יומי בתחומי דעת מגוונים כמו כימיה, פיזיקה, לוגיקה וחוק ומשפט, דרך לימוד מיוחדת במינה שלעולם לא יזכו לחוות עם הקולגה שלי ממשרד החינוך. מקום עבודתי הוא מפלטי וזה הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב, מקום עבודה שמשכיח לרגע את התנאים המבישים והמביכים שבהם אני עובדת.

והאור בקצה המנהרה היא העובדה שהתאגדתי, התאגדתי דרך ההסתדרות החדשה. הם נותנים לי את הכלים הכי יעילים ומחזקים למאבק מול הגופים הנדרשים – ליווי צמוד של איש מטעמם, וליווי משפטי עם משרד עורכי הדין מהטובים בארץ. אני מרגישה חזקה ואיתנה מאי פעם, בעבורי ובעבור כל חברי עובדי הקבלן בתוכנית קרב ההסתדרות היא הגב שמפעים תחושת גאווה על מה שאני.

לצערי, בעבור רוב עובדי הקבלן בישראל התאגדות היא אפשרות כמעט בלתי אפשרית. עובדי קבלן מפוזרים ואינם קשורים למקום העבודה האורגני שלהם, אינם מכירים אחד את השני וברוב המקרים לא מכירים את המעסיק שלהם אלא בעיקר את הגוף המזמין. זו אחת הסיבות המרכזיות שבגללן למדינה יש אינטרס להשאיר אותנו כאלה. גם אם תשכנעו את משרדי האוצר והחינוך שיותר משתלם כלכלית להעסיק עובדים ישירות, הם יעדיפו אותנו מפולגים וחלשים.

לא עוד, ועד עובדי תוכנית קרב בהסתדרות יהיה לחלוץ במאבק הזה, לא רק כי אני ראויה לתנאים טובים יותר, אלא גם ובעיקר כי הילדים שלנו ראויים לחינוך טוב יותר.

חופשה מהנה. בקיץ הבא, אני מקווה, כבר לא אלך ללשכת התעסוקה.