העיקרון הבסיסי החשוב ביותר שמועמד לתפקיד עמ"י (עובד מקומי ישראלי) בשירות החוץ נדרש לזכור לקראת ראיון לתפקיד, הוא לא לדבר על שליחות, ציונות ושאר ירקות מלאי פאתוס. זה לא שמשרד החוץ לא מעריך צעירים שפעמי הכחול-לבן הולמים ברקותיהם בכל פעם שהם עולים לשיחת סקייפ עם שגרירות פלונית – אלא שעמ"י, מה לעשות, הוא לא שליח המדינה.

אם תשאלו את החוק היבש ואת מילון שירות החוץ – מונח שהמצאתי הרגע, אבל הרשו לי להניח שקיימת לו מקבילה אמתית לגמרי – עמ"י הוא אפילו לא ממש עובד. המונח הומצא כיצור כלאיים שנועד לספק מענה לסיטואציה שבה שגרירות ישראלית בחו"ל נזקקת להרבה יותר משלושה אנשים. השגרירות, כמבנה וכמקום עבודה, היא מעין חממה סגורה ומסוגרת. היא צריכה להתמודד עם מדיניות חוץ, עם מדיניות כלכלית, דיפלומטיה מורכבת, רבת-רבדים ומבוזרת על פני שורת גופים וארגונים, וכל זה במבטא צרפתי או רוסי ובמרחק אלפי קילומטרים מהבית. לא קל בכלל. לתוך הוואקום שבין השליחים, בוגרי קורסי הצוערים של משרד החוץ, ובין העובדים המקומיים שבינם ובין שליחות אפילו הקשר המקרי ביותר הוא נדיר, נכנסו העובדים 'המקומיים' הישראלים.

במקור, היו אלה בני ובנות הזוג של השליחים והשליחות: אנשים שהיו נכונים, ועודם נכונים כיום, לעצור את הקריירה או הלימודים, ולנסוע אחרי האהבה לבן הזוג, שנסע בעקבות האהבה למדינה לארץ זרה. בזמן שפלונית משמשת, נניח, כראש משלחת משרד הכלכלה לאוקראינה, בעלה לומד הכול אודות קייב בתפקידו כעוזר לסגן המשנה למזכיר המשלחת. כך היו הדברים פעם: האחד מקבל תפקיד יוקרתי, השני מלווה אותו ומקבל תפקיד טכני וסותם חורים – לעתים קריטי, לעתים תפור. העיקר שתהיה תעסוקה. שיהיה מקור השתכרות משני כלשהו.

היום המצב שונה לגמרי. עמ"י רבים מהווים חלק מרכזי במשלחות: חלקם משמשים הנציגים דה-יורה ודה-פקטו לארגונים בינלאומיים (למשל סוכנות האנרגיה הבינלאומית, או אונסק"ו, או רצף גופים קטנים שמבוססים ברחבי אירופה או ארה"ב). חלקם אמונים על התיאום בין הכנסת לוועדות של ה-OECD, או על הנוכחות הישראלית בישיבות האו"ם. חלקם ממלאים תפקיד של שגריר לכל דבר בהיעדר תקצוב ותעדוף לשגרירויות פחות 'סקסיות', בהן עלות המחיה הדרמטית הופכת את הציונות למעט יותר ציניות.

עובדי עמ"י בעיצומים (לונדון) יוני 2016. צילום: ועד עמ"י

הגם שאופי העבודה של העמ"י השתנה, תפיסת התפקיד והאנשים שממלאים אותו, בקרב בכירי משרד החוץ (ובמידה, גם משרד האוצר) לא השתנתה כלל בעשורים הרבים שבו הוא קיים. בין אם מדובר בבני-הזוג-של או בצעירים אמביציוזיים שבאו לטרוף את העולם בשם הדגל, שכרם נותר נחות ומביך, התנאים לא קיימים, ובכלל, אף אחד לא רוצה לשמוע על התלאות שלך בדרך לפריז או ניו-יורק. הגעת לעיר האורות (או לתפוח הגדול), תגיד תודה. אז מה אם בשכר שתרוויח, האור הכי מוצלח שתראה בפריז הוא האייפל המנצנץ (חינם) והתפוח המוצלח ביותר שתמצא בניו-יורק יהיה בסופרמרקט מחוץ למנהטן, איפה שזול די הצורך כדי לשכור דירה ולאכול סביר?

גם זכויות בסיסיות הקשורות בחופש הביטוי, העיסוק ובדמוקרטיה עצמה נשללות מהעמ"י. בין היתר, בבחירות האחרונות נמנעה מחלקם הגדול זכות ההצבעה במקום הצבתם כי, כאמור, הם הוצבו שם "עקב החלטתם", ולא בהוראת משרד החוץ ש'מצא' אותם בארצות היעד עד שנציב שירות המדינה הודיע שיש לאפשר הצבעה שלהם.

מזה שנים שהעובדים המקומיים הישראלים נתקלים בחומה גבוהה יותר מזו שטראמפ מדמיין בגבול מקסיקו, בכל אימת שהם מעיזים להביע אי שביעות רצון מתנאי השכר. מבנה התשובה פשוט למדי כאמור: ראשית, הם נשאלים, איך אתם מעזים להתלונן. משרד החוץ אוהב להתפאר בכך שכל הישראלים הצעירים הללו 'בלאו הכי' גרו במדינות היעד. זו בדיה מוחלטת, אבל זה נוח: "לא הבאנו אותם לכאן, הם בחרו לבוא לכאן מסיבותיהם שלהם. הם ידעו למה הם נכנסים". זו הצהרה שסותרת בין היתר את העובדה שחלק ניכר מראיונות העבודה מתבצעים באמצעים טכנולוגיים שמקשרים בין השגרירויות לארץ, או את העובדה שמועמדים נדרשים לדאוג לכל הטפסים הנלווים כולל אישור ביטחוני (תהליך הסיווג מתבצע על חשבונם כמובן) בארץ טרם תחילת ההעסקה.

אוכלוסייה מעולה אך כמעט-חסרת סיכוי. דימוי: שאטרסטוק

שנית, החוזה של העמ"י הוא כזה שמשאיר להם מעט מאוד אפשרויות מיקוח. מדובר בחוזה קבלני שמתחדש מדי שנה, ללא אפשרות לצבור חלק ניכר מהזכויות הנלוות לוותק, בוודאי לא קביעות – והשכר (שנגזר ממשכורת 'צל' גורפת שבין היתר משליכה על הפקדות לא-מספקות לפנסיה וקרנות השתלמות עבורם) שערורייתי. עובדי העמ"י אינם מוכרים כעובדי מדינה, והאפשרות שלהם לגשת למכרזים פנימיים בשירות הציבורי לא קיימת – אלא כאזרח מן השורה. במקביל, תפקידי העמ"י עצמם פטורים מחובת מכרז, באופן שפותח דלת לאינטרסים לא-מקצועיים בתהליכי קבלת ההחלטות ואיוש התפקידים.

תוסיפו לכל זה את העובדה שאלפי העובדים הללו פזורים בכל רחבי תבל באופן ששיחת ועידה שמכילה ולו רק את הנציג הבולט מכל יבשת תכיל פער שעות דו ספרתי ופער צרכים בלתי ניתן לגישור כמעט, וקיבלתם אוכלוסייה מעולה אך כמעט-חסרת סיכוי. הקינוח הוא כמובן חוסר ההצלחה בהתארגנות: בכלכלה שלא מתלהבת מהרעיון של עובדים מאורגנים ממילא, המכשולים הטכניים והמהותיים בדרך למאבק קולקטיבי על זכויות של ציבור עובדים כה מגוון, צעיר ולא מיודע הם אדירים.

לאחרונה, למרות תנאי הפתיחה הקלושים, עלתה סוגיית העמ"י שוב לכותרות. מספר חברי כנסת הרימו את הכפפה והחליטו לקיים דיון בנושא בוועדת העבודה והרווחה. בין היתר, ישבו שם אלי אללוף (היו"ר), חיים ילין, אילן גילאון, סתיו שפיר ועוד. חברי כנסת מכל רחבי הבית, קואליציה ואופוזיציה, שהסכימו באופן כמעט חסר תקדים על כך שדבר-מה חייב להיעשות. מולם ישבו נציגים של העמ"י, בין היתר יו"ר הועד (עמ"י לשעבר בעצמו, מפריז) ושטחו את הסיפורים האישיים שלהם ואלה ששמעו עליהם, את צרותיהם ואת התקווה להתקדמות אמתית.

האמת היא שכבר זמן מה שמשהו כן נעשה, בכל זאת: ישנן הסכמות, ולפחות עיקרי הסכמות, על השולחן. הסכמות שנועדו לאפשר סיוע בשכר דירה, התייחסות מעמיקה למודל השכר לפי חלוקה גיאוגרפית וכלכלית, ועוד הקלות בתנאים. גם ההסכמות הללו לא מושלמות: בין היתר, המשמעות של העלאת התקציב לאזור אחד בעולם היא הפחתה במקום אחר (הודו תרוויח אבל קנדה תפסיד, למשל) בגלל חוסר הנכונות להרחיב את התקציב המוקצה לשכר העמ"י ו/או להכיר בזכויות נלוות שלהם.

אלא שבהיעדר 'אבא' למשרד החוץ – כלומר, בהיעדר שר חוץ – אין מי שייתן את הדחיפה הכול-כך נחוצה הזו. במקום זה, נוח לכולם להמשיך ולהתעלם: לאחד אין סיבה למהר, לשני אין סיבה לתקצב, השלישי יושב בארץ זרה, עם אוזניות על הראש שבהן מזדעק מתורגמן באנגלית רצוצה, מחכה בסבלנות לתורו לייצג את עמדת המדינה בסוגיה שעל הפרק.

סוגיית העמ"י היא היבט אחד, מרכזי אך נשכח, של מדיניות חוץ לא קיימת ומשרד חוץ מפורק לארבע (משרד החוץ, משרד המודיעין, המשרד לשיתוף פעולה אזורי והמשרד להסברה ונושאים אסטרטגיים). בהיעדר שר חוץ ובהינתן שהמדיניות הדרמטית ביותר שהצליחה סגנית השר במשרד (ציפי חוטובלי) להציג היא חלומות בהקיץ על דגל ישראל שמתנוסס מעל הר הבית, ובהתחשב בכך שארגון עובדים הוא כאמור משימה לא פשוטה בישראל ולא פשוטה כלל כשעל הפרק עובדים ישראלים הפזורים ברחבי תבל, העמ"י עדיין לא יודעים מזור. הם מתעוררים בכל בוקר ויוצאים לעבודה כשהם לא יודעים אם בסוף החודש או השנה הזו יושלכו בחזרה ארצה, או יקבלו הארכה, או יסבלו מקיצוץ בשכר. הם בכל זאת שם: בלי ההילה של השגרירים, בלי השכר המדומיין, בלי היוקרה של חוג הסילון.

ההבדל בין התנאים של השגרירים לאלה של העמ"י הוא ההבדל בין משרד החוץ כפי שהיינו רוצים לדמיין אותו, לבין איך שהוא באמת. לא פלא שהעיקרון הבסיסי ביותר שעמ"י מתבקש לשנן אינו "אל תדבר על שליחות" השמור למועמדים לתפקיד, אלא פשוט "אל תדבר". כלומר, לא כלפי חוץ. בתוך השגרירות מותר. פשוט עדיף שלא ישמעו מה באמת קורה פה, חלילה. בכל זאת, שירות החוץ. לך תסביר למה עובדת עמ"י מבייג'ינג ששבה ארצה אחרי שנה בתפקיד בגלל שזיהום האוויר פגע בבריאותה לא קיבלה יחס הולם, או למה עובדת אחרת במדינה אירופאית חשובה, שהציעה את עצמה לתפקיד חדש בשגרירות אחרי שסיימה את מכסת השנים שהוקצו במקור, נדחתה על הסף (אבל קיבלה המלצה חמה).

כמו כל עניין אחר שקשור במדיניות החוץ של ישראל, נדמה שהמטרה היא לחכות. אולי הרעש יחלוף שוב, אולי התארגנות העובדים תגווע מעצמה, אולי בלאו הכי נסגור כמה שגרירויות במחאה על הצבעה כזו או אחרת באו"ם-שמו"ם, והכסף שיתפנה יוכל לשמש לתשלומים לעובדים – או לאלף ואחד דברים אחרים שמתועדפים מעליו על ידי שר החוץ, שהוא ממש במקרה גם ראש הממשלה.

ממשרד החוץ נמסר בתגובה: "העמ"י הם עובדים חיוניים לפעילות השגרירויות השונות בעולם, ואנו מקווים שיימצא פתרון לסוגייה בהקדם".