בשנת 1999 קיבלו רוב תושבי הכפרים מאספר יטא שבדרום הר חברון צווי פינוי בשל "מגורים בלתי חוקיים בשטח אש". כשני עשורים קודם לכן, בשנת 1980 הוכרז האזור כשטח צבאי סגור המיועד לאימוני צה"ל. ב-16 בנובמבר 99 מומש הצו: כוחות הביטחון פינו כ-700 מתושבי הכפרים, חלקם הועלו על משאיות בכוח. במהלך הפינוי הטראומטי הרס צה"ל בתים ובורות מים והחרים רכוש. התושבים נושלו מאדמותיהם ומפרנסתם ונותרו חסרי בית. בתגובה עתרו התושבים לבג”ץ באמצעות "האגודה לזכויות האזרח" ועו״ד שלמה לקר. בג”ץ הוציא צו ביניים שהורה לצבא לעצור את הפינוי.

לצפייה בגלריית הצילומים המלאה 

צילומים: דנה דירקטור

מאז מתקיימת התדיינות משפטית שעברה גלגולים רבים ונתקלה בסחבת מצד המדינה. ביום רביעי הקרוב (23 במרס) יתקיים דיון נוסף בבג״ץ בעתירה של תושבי האזור נגד התכנית לגרשם מבתיהם, צעד נוסף במאבק המשפטי הארוך של התושבים. מאספר יטא, אזור המוגדר על ידי צה"ל כשטח אש 918, נמצא בשטחי C, משתרע על כ-30,000 דונם וכולל 12 כפרים או ח'רבות (שמשמעם כפרים קטנים). כשמונה כפרים מתוכם, המונים 1,000 איש, נמצאים כעת בסכנת הריסה (לאחר שבשנת 2012 הוחרגו ארבעה כפרים, השוכנים סמוך למאחזים ישראלים לא חוקיים, מתכנית הפינוי).  

כולם מצטטים מהספר

במוקד המאבק המשפטי עומדת שאלת תושבות הקבע. לטענת המדינה, לא מדובר בתושבי קבע באזור ולכן הם אינם אמורים להימצא ללא היתר בשטח האש, שהינו למעשה שטח צבאי סגור. תושבי הכפרים מנהלים במשך דורות אורח חיים ייחודי שתועד בספרו של יעקב חבקוק, ״חיים במערות הר חברון" (1985, הוצאת משרד הביטחון). חבקוק, אנתרופולוג ואיש משרד הביטחון, כתב את ספרו לאחר שחי במחיצת תושבי מאספר ויטא במשך שלוש שנים בשנות ה-70. כמו אז, גם היום, חלק מתושבי המקום עדיין חיים במערות ומתפרנסים מרעיית צאן ומחקלאות בעל. כדי להאכיל את המרעה הם מגדלים חיטה. בזמן הביקור שלי בכפרים, כחלק מסיור של ארגון "בצלם", היה האזור מכוסה במרבדים ירוקים.

בין שהתכוון לכך ובין שלא, ספרו של חבקוק עומד במוקד הדיון המשפטי. העותרים הביאו, בין היתר, את ספרו של חבקוק כעדות להיסטוריה הארוכה של התיישבות פלסטינית על קרקע באזור. הם טענו כי משמעות צעדי המדינה הינה הריסתם של כפרים היסטוריים והותרת התושבים ללא קורת גג – דבר העומד בניגוד לדין הישראלי והבינלאומי הקובע את  חובות המדינה כלפי האוכלוסייה הפלסטינית שתחת שליטתה.

המדינה, לעומת זאת, הסתמכה על פסקה מספרו של חבקוק כעדות לכך שתושבי מסאפר ויטא חיים במבנים ארעיים ואינם שוהים במקום לאורך כל השנה. "בתום החורף שבות משפחות הרועים ונוטשות את המערות, ששימשון במהלך חודשי המרעה, ועוקרות אל כפרי האם שלהן״" (חבקוק, עמ׳ 56). בימי הקיץ, בגלל התנאים הקיצוניים, נהגו התושבים לשהות אצל משפחתם המורחבת בעיירה יטא הסמוכה כאשר חלקם נשארו בשטח כדי לשמור על המרעה וכך עשו לאורך השנים. אלא שהיום, בגלל החשש מכך שלא יורשו לשוב חזרה, הם נשארים לאורך כל הקיץ בכפריהם ונמנעים מלעזוב את האזור. הדיון המשפטי, כטבעם של דיונים משפטיים, עוסק בפרט טכני. תושבי האזור אינם גרים בווילות צמודות קרקע, עם פרייבט וגינה – האם למדינת ישראל יש זכות שלא להכיר בצורת חיים מסורתית זו?

אם נשים את אקזוטיקת החיים במערות בצד, נראה כי התושבים דווקא מעוניינים לשפר את תנאי המחיה שלהם ולשלב באורחות חייהם דברים בסיסיים כמו חשמל. על כך יעידו פאנלים סולאריים שפוזרו בכפרים. חרב הפינוי שמרחפת מעל ראשיהם כמו גם הרס של בניינים ותשתיות בידי המנהל האזרחי בחסות הסחבת המשפטית – מסכלים כל ניסיון של התושבים החיים בדלות קיצונית לשפר קמעה את תנאי חייהם. הסחבת המשפטית מונעת נכון לעכשיו את פינויים מהאזור אך אינה משחקת לטובתם. הרשויות אינן מתחשבות בצרכי הקהילה והורסות כל בנייה שלא זכתה באישור.

לחיות תחת איום מתמיד של גירוש

"לא משנה מה נעשה, הכל נחשב לא חוקי", אומר חאלד ג׳אברין, תושב קהילת ג׳ינבה. כך למשל לדבריו, נאסר על תושבי הקהילות באזור להתחבר לתשתיות החשמל של הרשות הפלסטינית. "ישראל לא מאפשרת להריץ קו חשמל. בעבר חיינו בלי חשמל ואחר כך הכנסנו  גנרטורים, אבל זה יקר ולא פועל במשך כל היום. ואז ארגונים הומניטריים הביאו פאנלים אבל הם הוחרמו בזמן ההריסה".

בשנתיים האחרונות התבצע הליך גישור בין צה"ל לתושבים שהסתיים ללא תוצאות. ב-2.2.16, מיד לאחר כישלון הליך הגישור, הגיעו כוחות של הצבא והמנהל האזרחי והרסו 22 בתי מגורים בקהילות ח'ירבת ג'ינבה וחלאווה. במבנים שנהרסו התגוררו 78 נפשות, בהן 60 ילדים. "החיים של הילדים ושל המשפחות מתוחים, הם סובלים מכך שאי אפשר לשפר פה כלום. אפילו כביש אין", אומר, חאדר אל-עמור, מנהל בית הספר בכפר פחית׳. "אלה ילדים שחיים תחת איום מתמיד של הריסה וסכנת גירוש".

ג׳בארין, מתאר את החיים של הקהילה לפני 1967 ואת המשמעות של הפיכת מאספר יטא לשטח אש מספר 918. "באותה תקופה אנשים הסתובבו ורעו את הצאן ועיבדו את הקרקעות בצורה נרחבת", הוא אומר. "אבל מאז הכיבוש, וככל שהזמן עובר, מחלקים לנו את האזור שאנחנו גרים בו, ויש יותר ויותר חלקים אסורים. אנחנו לא יכולים להגיע לאזור של ההתנחלויות ויש את הגבול של הקו הירוק. המנהל שולט בנו, הצבא שולט בנו, המתנחלים שולטים בנו. כל דבר שנרצה לבנות, אפילו מלונה, דורש אישור של המנהל שבסוף אנחנו לא מקבלים".

ככל הנראה מתוך חשש שתמונות של אירוע הריסה המוני ושל פינוי של משפחות מבתיהן לא יתקבלו בעין יפה בקהילה הבינלאומית, מתבצעות בינתיים פעולות הריסה נקודתיות והחרמות רכוש. אלה דוחקות את רגליהם של התושבים מאדמתם תוך ניסיון לערער את זיקתם למקום. למרות למעלה מעשור של חיים בצל איום של הריסה, פינוי ונישול, המשפחות ממשיכות לעבד את אדמותיהן ולהתפרנס מרעיית צאן. ילדי האזור לומדים בבית ספר (המתקיים מתרומות בינלאומיות) ומשחקים כדורגל במגרשים מאולתרים.  ויש גם מרפאה האמונה על בריאות התושבים בכפר ג׳ימבה. רק חבל שהיא לא מאוישת.