אני רוצה להתלונן. זה פשוט לא עובד. אני מסתכלת על תמונת הגופה של הדוקר מעזריאלי, מוטלת על המדרכה, מבושיו גלויים לעיני כל ואני יודעת שאני צריכה לשנוא אותו. זה אויב, אויב ברור כי אנחנו נמצאים במלחמה. אבל אני לא מצליחה.

אני רוצה להתלונן. זה פשוט לא עובד. כרגע מולי תמונה של הדוקרת מעפולה, צנומה וקטנה בבגד כחול. לא רואים דם ונראה כאילו היא ישנה בתנוחה לא נוחה ומסתכנת שייתפס לה כל הגוף. אני צריכה לשנוא אותה, כי היא אויב. אבל אני לא מצליחה.

הירי בדוקרת בעפולה. צילום מסך מערוץ 10

משהו התקלקל בי. אני מופתעת מעצמי. אני צריכה לשנוא אותם, אני צריכה לפחד מהם, אני צריכה לשנוא אותם כי עוד חמש שנים וקצת הבן שלי יתגייס לצבא. האם אני צריכה ללמד אותו לשנוא אותם גם? כי אם הוא ירחם לרגע על מישהו שבא מולו, הוא יכול לחטוף אבן, כדור או דקירת סכין. אם רק יתמהמה בגלל שהוא לא מבין שעומד מולו אויב.

משהו מקולקל בי. אני עצובה בגלל הילד שלי וגם בגלל הילדים האלה. רגע, אני קוראת להם ילדים? אבל הם אויב. הם זורקים עלינו אבנים, הם דוקרים אותנו, הם רוצחים אותנו. הם שונאים אותנו ואני צריכה לשנוא אותם שנאה יוקדת בחזרה שנאה שמציפה את כל הגוף באדרנלין, מזרימה את הדם לרגליים ולידיים כדי שהמוח יישאר קר, נקי ואובייקטיבי.

אני מקולקלת, כי אני לא מצליחה לשנוא אותם. שנאה זה רגש והוא חזק מדי, כמו אהבה. מנגנון השנאה אצלי התקלקל, אולי דלף לתוכו עצב. עצב וחמלה. אני כועסת על עצמי כל כך. אני צריכה לשנוא אותם. חייבת. הם אויב. אנחנו במלחמה.

אסראא זידאן תאופיק עבד, הדוקרת מעפולה

אני מקולקלת כי פתאום האויב שלי קיבל צלם אנוש. הרבה יותר קל כשלאויב שלך אין פנים. אני עוצמת עיניים ומנסה להדוף את המראות האלה ולהתחיל סוף סוף לשנוא אותם. אבל כמו שאי אפשר להחזיר משחת שיניים לתוך השפופרת, אי אפשר להפסיק לראות את הפנים שלהם. הפנים המתות שלהם. כמה קל היה כשהם היו פשוט אויב, מסה גדולה, אפלה ומאיימת, כמו מפלצת שהתחבאה אצלי מתחת למיטה כשהייתי קטנה.

אני מקולקלת כי ראיתי את הסרטון הזה בו יורים בבחורה בעפולה (נכון, אני חייבת לקרוא לה מחבלת). היא מוקפת חיילים עם נשק ועומדת מול קני הרובים עם סכין, מבולבלת ומאוימת. היא אויב. ואני ראיתי במקום אויבת תוקפת – חיה מותקפת. חיה פצועה שנושמת בכבדות את נשימותיה האחרונות. כל כך התביישתי בעצמי על המחשבה הזאת.

אני קלקלתי את עצמי, כי עכשיו אני שומעת חדשות על טילים בדרום ונזכרת בקיץ שעבר, כשישנו עם בגדים ורצנו למקלט כמה פעמים ביום. אני זוכרת שהבן שלי בדיוק יצא מהבית להסעה לקיטנה, מתעקש שלא אלך ללוות אותו והיתה אזעקה. רציתי לרוץ החוצה לחפש אותו ורק התחננתי שיזכור להתחבא ולא ישחק אותה אמיץ.

אני מכריחה את עצמי להיזכר בקיץ שעבר. בשמות של החיים שנהרגו בצוק איתן. בילד שהתפוצץ בגלל פגיעת טיל. אני זוכרת טוב מאד את השבועות האחרונים. את אבא ואמא שנרצחו לעיני ילדיהם. את התינוק בן השנתיים שנפצע מסכין, את האיש האמיץ שבא להגן ונהרג בעצמו. אני כל כך רוצה שזה יעורר בי שנאה. אני מתביישת בעצמי, כי שכחתי את ההרוגים שלנו לטובת ההרוגים שלהם. אני כועסת על עצמי, כי אני מרגישה שאני בוגדת במדינה שלי. מדינה שאני אוהבת ודואגת לה. מדינה שנקרעת לגזרים בכל מלחמה, נתפרת בחזרה בחוטי דם רק כדי להיקרע בפעם הבאה עוד יותר. 

הנה פרדוקס. מלחמה אמורה לעשות סדר. לקבוע באופן ברור איפה נמצא האויב. אבל דווקא כשלאויב שלי יש פנים, אני מרגישה מבולבלת. ומקולקלת.