ביום שלישי האחרון נהרס הכפר אל עראקיב, בפעם ה-70 ומי יודע כמה. מכוניות משטרה פלשו אל תוך בית הקברות בליווי דחפורים ומשאיות. סוכות היוטה, בהן ישנים התושבים בלילות הקרים נהרסו וכל הציוד: מבגדים ומזרונים, דרך מכלי גז ועד לכלי רכב – נלקח. שלושה תושבים – שייח סיאח, עזיז ומתעב – נעצרו.
הריסה זו – ה-77 במספר מאז נהרסו בתי הכפר ונעקרו אלפי עצי הזית ב-2010 – לא היתה מתאפשרת לולא שופט ההוצאה לפועל סרב, לפני מספר שבועות, לדון בתיק.
תושבי אל עראקיב עברו לגור בתוך בית הקברות, חלקם לאחר שבתיהם, מערבית לבית הקברות, נהרסו פעמים רבות, וחלקם בגלל צו האוסר עליהם ללון מערבית לו.
בחודש מאי השנה חולקו לתושבים צווי פינוי לבתים בתוך בית הקברות ובעקבותיהם נערכו מספר משפטים. בסופו של דבר, באחר הצהריים של 11 ביוני, נקבע שצווי הפינוי יוקפאו עד לשעה 14.00 למחרת, עד שיתקיים משפט הקובע באופן חד משמעי – כן או לא.
פסיקה זו לא ממש עניינה את המשטרה ואת מינהל מקרקעי ישראל, שיודעים היטב שבית המשפט ימצא דרך להתאים את עצמו לפעולותיהם ולהכשירן. למחרת, בבוקר 12 ביוני, בעודנו יושבים בכפר וממתינים לתוצאות המשפט שיתקיים בצהריים, הגיעו עשרות רכבי משטרה יחד עם כמה דחפורים ושתי משאיות וחנו במרחק כמה קילומטרים מהכפר.
המשטרה חזרה על התרגיל שעשתה כבר ב-27 ביולי 2010, היום שבו נהרסו הבתים מערבית לבית הקברות. בצהרי אותו יום התקיים משפט והשופט אסר על המשטרה להרוס את הבתים. אז ב-3:00 בלילה, בין 27 ל-28 הגיעו לכפר מאות שוטרים וכלי משחית והזעיקו את השופט ממיטתו. שם נאמר לשופט שהבאת השוטרים למקום עלתה כסף רב מכספי הציבור. השופט הציע לתושבים פיצויים תמורת הסכמה להריסה, ולאחר שהתושבים לא הסכימו הוא נתן אור ירוק. בהמשך, אגב, החלה המדינה לתבוע מהתושבים את עלות ההריסה שעומדת לטענתה על כמעט 2 מיליון שקלים, זאת לאחר שהשוטרים הגיעו למקום בניגוד לצו בית המשפט.
שדודים: רונית צח על הטיהור החוקי באל עראקיב
איור: ניב תשבי
חזרה ל-12 ביוני. השוטרים הגיעו למקום ויצרו קשר עם השופט כדי שיאשר את ההריסה. השופט הזעיק את עורך הדין של התושבים אשר לא יכול היה להגיע בהתראה של רבע שעה. השופט סרב לדחות את המשפט אפילו בשעה והכשיר את הפינוי. השוטרים מיד החלו בהריסת הבתים וגם כשהתקבל צו הקפאה סרבו להפסיק בטענה ש"אנחנו שומעים רק מהמינהל".
למרות הריסת הבתים, עקירת כמה עצי זית בתוך בית הקברות והחרמת מכלי המים, נשארו התושבים, המקיימים סמוד, (נצמדים לקרקע) יותר מארבע שנים, ללון במתחם. ללא מטבח, שירותים או מקלחת. מינהל מקרקעי ישראל לא הסתפק בכך והחליט להכביד את ידו עוד יותר והוציא צו פינוי נוסף. בצו נכתב שהוא מתכוון להחרים את כל המיטלטלין.
כך קרה שהגענו למשפט שבו סרב השופט לפסוק בשאלת הפינוי, ומנע אותה באופן חלקי בלבד. באותו דיון, הציג עורך הדין של התושבים מפה המראה את נקודת הציון המוזכרת בצו ומוכיחה שצו הפינוי המקורי, שעליו מסתמכים הן צו הפינוי של 2010 והן צו הפינוי הנוכחי – מתייחס לשטח שמערבית לבית הקברות ולא לשטח שבתוך בית הקברות. עורכת הדין של המינהל טענה שאין בידה נ"צ אלא רק מספר הגוש, ששטחו כ-150 קמ"ר. לטענתה יש לפנות את כולו.
למרות הראיות החותכות, הודיע השופט שאין ביכולתו להכריע על סמך הראיות אלא לאחר מאות שעות עבודה, וקבע שמותר למינהל להרוס בתים שהוקמו לפני פחות מ-30 יום בלבד. כל פעולה אחרת, כך פסק השופט, תדרוש הליך משפטי נוסף.
אחד מ-77 הפינויים, יולי 2014
כך הגענו ליום שלישי האחרון, שבמהלכו לא הסתפקו השוטרים ואנשי המינהל בהריסת הסוכות, שגם בנוגע למועד הקמתן יש מחלוקת, אלא גם החרימו את כל החפצים כולל כלי הרכב, זאת בניגוד לפסיקה המפורשת של בית המשפט.
מינהל מקרקעי ישראל מכנה אמנם את תושבי אל עראקיב "פולשים", אך למעשה לתושבים יש רישום המוכיח שקנו את הקרקע כבר ב-1913. בשנת 1953 ביקש חיל האוויר מהתושבים לגור צפונית לכפר למשך שישה חודשים אשר במהלכם הכריזו על הפקעת הקרקעות. אף שהחוק מאפשר הפקעת קרקעות רק לצורכי ציבור, לא נבנה בקרקע דבר זולת בתי התושבים.
כעת באמצעות צווי הפינוי, הריסות חוזרות ונשנות ומעצרים חוזרים ונשנים בטענה ל"פלישה", מקווה המינהל, שהוא הצד הנתבע בתיק המרכזי, לרוקן את השטח מיושביו עוד לפני תום ההליכים, בדיונים שאותם החזיר לאחרונה בית המשפט העליון שוב אל בית המשפט המחוזי.
הילה צ׳יפמן עוסקת בתחום איכות הסביבה. כותבת על אקולוגיה, זכויות אוטיסטים מפגרים ונפגעי נפש, וכפרים בדואים
אנחנו לא ברוטשילד, אנחנו בתחריר- נטע הלפרין על המאבק המתמשך נגד חוק פראוור