א. בבחירות האחרונות הצבעתי כחול-לבן, אף שרוב העמדות שלהם רחוקות ממני. עשיתי זאת כי חשבתי שהשמאל צריך להתגייס ולנסות להפוך את כחול-לבן למפלגה הגדולה ביותר, ובכך לתת לגנץ את המומנטום להביא אליו מפלגות נוספות שבאופן טבעי לא יילכו איתו. הניסיון הזה כשל במבחן התוצאה.
כחול-לבן גילחו את מפלגות השמאל, מרצ בקושי עברו את אחוז החסימה והעבודה לא היתה רחוקה משם, וכל זה הספיק רק לשוויון במספר המנדטים עם הליכוד. מובן שבמצב כזה, מבחינת הממליצים, לא היה לכחול-לבן סיכוי. לפיכך, כיוון ששום דבר לא קרה מאז אפריל שיגרום לי לחשוב שחזרה על אותה הצבעה תביא לתוצאות שונות, לא אצביע בבחירות האלה לכחול-לבן.
ב. בכלל, אם כחול-לבן היתה בנאדם, היא כנראה היתה החבר ההוא מהצבא, שכבר אין לך על מה לדבר איתו, ובכל זאת אתם נפגשים פעם בשנה והוא מספר לך על העבודה שלו בהייטק, שהיא מה זה מעניינת כי הם צריכים לייצר ממשקים שיחברו בלופ את השבבים של אינטל, והוא שוב שואל אותך למה בשבת אתה לא בא לרכוב על אופניים בשטח, או שלפחות תבוא לראות אצלו את הסופר-קלאסיקו כי הוא שם בגג שלו 4k עם סראונד.
והוא בחור טוב, באמת, אין לך מילה רעה אחת להגיד עליו, ואפילו הקפה שהוא מכין מהפק״ל שתמיד נמצא אצלו באוטו טעים. אבל כשאתם נפרדים בסוף הערב, אתה שואל את עצמך: איפה לעזאזל הייתי בשעתיים האחרונות? אז אם כחול-לבן רוצה לנצח את הבחירות האלה, היא חייבת להראות שבהייטקיסט המנומנם הזה יש קצה קצהו של השראה.
בבחירות הקודמות גנץ ירד מרכבו כדי לסייע לאופנוען שנפצע בתאונה. לעומתו ירד ביבי לחוף נתניה וחטף לאנשים את כדור המטקות שלהם כדי שיוכלו להצביע. הראשון הפגין נדיבות. השני – טירוף. אנשים רוצים לדעת שראש הממשלה הבא שלהם הוא אדם שיש בו קצת טירוף. בני תהיה קצת ילד רע.
ג. גם אם עוצמה יהודית עוברת את אחוז החסימה, מסתמן שלביבי אין קואליציה בלי ליברמן, ומכאן נובע שהאדם שיקבע את הרכב הממשלה הבאה, בין אם תהיה ממשלת ימין צרה או אחדות, יהיה ליברמן. ליברמן, מן הסתם, יעדיף ממשלת אחדות, אחרת כל הדיבור שלו על כפייה דתית הוא באמת מגוחך, ונדמה לי שלליברמן נמאס להיות מגוחך. אם תהיה ממשלת אחדות של הליכוד-כחול-לבן-ליברמן, ואולי העבודה, הרי שזאת תהיה כנראה הממשלה הרעה הטובה ביותר שאפשר להשיג בנסיבות אלה. במצב כזה, לא כל-כך משנה אם לכחול-לבן יהיו 30 מנדטים או 23 מנדטים. לכן, לדעתי, מצביעי השמאל צריכים לחזור הביתה.
אנשים רוצים לדעת שראש הממשלה שלהם הוא אדם שיש בו קצת טירוף. בני תהיה קצת ילד רע
ד. כולם מדברים בימים האחרונים על אחוזי ההצבעה, אבל שוכחים שב-2015 היתה את תנועת V15 שניסתה להעלות את אחוזי ההצבעה והלחיצה מאוד את הימין. לתנועה זו, אם אינני טועה, היו למעלה מ-15 אלף מתנדבים, ועדיין אחוזי ההצבעה עלו במקרה הטוב ב-3% במקומות שבהם פעלה התנועה, וכמובן ששיעור זה התקזז בעקבות שקר ״הערבים נוהרים״ של נתניהו, שאותו משחזרים ביתר שאת גם הפעם. לכן, הבחירות האלה לא יפתיעו במספר המנדטים שיקבלו המפלגות, ואם כבר יפתיעו, יפתיעו את השמאל לרעה (יש לזכור שזהות והימין החדש שתו יחד כ-260 אלף קולות שהם שווי ערך למספר לא מבוטל של מנדטים שהפעם לא ייעלמו).
אבל יכולות להיות הפתעות מרעישות בחיבורים שייעשו לאחר מכן. ומה ששונה בבחירות האלה הוא שדווקא היום המציאות יכולה להכתיב חיבורים שבעבר היו נחשבים לדימיוניים. לכן, אני שוב חוזר לסעיף הקודם: האדם שיקבע את גורל המדינה בבחירות האלה הוא אדם שבתרחיש אופטימי מאוד יצביעו לו קצת יותר מ-350 אלף איש, כ-8% מכלל הבוחרים.
האדם שיקבע את גורל המדינה בבחירות האלה הוא אדם שבתרחיש אופטימי מאוד יצביעו לו קצת יותר מ-350 אלף איש, כ-8% מכלל הבוחרים
ה. הדבר הכי חשוב שקרה בבחירות האלה הוא ההצהרה של איימן עודה בדבר נכונותו להצטרף לממשלת מרכז-שמאל. זאת הצהרה בקנה מידה היסטורי, ואני, לפחות, לא זוכר אף מנהיג ערבי שהתקרב לשם. נדמה לי שאיימן עודה עשוי לשלם עליה מחיר בתוך הבייס שלו. מדהים איך בכל הבחירות האלה מתגלה פוליטיקאי אחד אמיץ שממש מוכן להסתכן כדי להזיז פה משהו (במקום השני, אבל הרחוק מאוד, הבית היהודי שנתנו לשקד להוביל).
אם למישהו זה עוד לא ברור, אז בלי הערבים אין היום לשמאל יכולת לחזור לשלטון. ומעבר לריאל-פוליטיק, שמאל אמיתי חייב לקחת את הערבים בחשבון, ולא רק בתור גוש חוסם, אלא כחלק אינטגרלי מהשלטון. ברור שכרגע אף מפלגה לא בשלה למנף את ההכרזה הזאת ולהקים שותפות יהודית-ערבית אמיתית. אבל אם יש תקווה – היא נמצאת אי שם.
ו. עכשיו, אני רוצה להניח לתיק 1000 – 4000 ולספר סיפור. הבנאדם שהיה הכי קרוב אליי במסלול הצבאי היה מתנחל, ימני בדיעותיו, שבמשך שנה ושמונה חודשים ישנו מיטה ליד מיטה (והצמדנו את המיטות כדי שיישאר יותר מקום לציוד באוהל). קראתי לו ״אשתי״, והוא קרא לי ״אשתי״, והיינו מדברים על הכול, מקודש ועד חול. אחרי השירות הסדיר הוא הלך והתחזק והתיימן, ובשירות המילואים האחרון שלי בעזה, כשגמלה בלבי ההחלטה לסרב לשרת בשטחים, אזרתי אומץ ושאלתי את דעתו. אני לא אשכח את תגובתו, מילה במילה: ״איצקו, אני יודע שאתה רוצה לעשות טוב, אני יודע שאתה מונע מאהבת ישראל, ואם אני הייתי מרגיש כמוך, אם זאת הייתה תפיסת העולם שלי, לא הייתי חושב פעמיים".
ז. הנזק האדיר שחולל נתניהו לחברה הישראלית, ולדעתי על כך הוא יישפט וייזכר יותר מכל תיק שחיתות, הוא ששיחה כזאת, היום, כנראה לא היתה יכולה להתרחש. החברה הישראלית הפכה להיות מוקד של שנאה יוקדת בין מחנות. אפשר לומר שיש עוד גורמים, כמובן, אבל מי שעומד בראש המדינה כל-כך הרבה שנים מתווה את הטון ואת הדרך, ורק השבוע ראינו את הביטויים ״ממשלת שמאל מסוכנת, חילונית, חלשה, שחוברת לערבים שרוצים להשמיד אותנו.״ לכן, גם אם מאיזושהי סיבה נדמה לכם שביבי טוב לביטחון, לכלכלה, לאנגלית, צריך לזכור שהצבעה לליכוד היום היא בראש ובראשונה הצבעה מפלגת. הצבעה שכבר לא זורעת אלא קוצרת את זרעי השנאה שנשתלו בשנים האחרונות. אם זה מה שאתם רוצים, אם זה מה שמניע אתכם, שימו מחל.