הרבה קצף זרם לנהר השבוע, בעקבות המתקפה האלימה על אבישי בן חיים במהלך ההפגנה הסוערת בבלפור ביום שלישי. מה שהתחיל כקללות וצעקות הפך בהמשך להעפת מיקרופון בשידור ישיר. הגינויים, בצדק, זרמו מקיר לקיר, חברי כנסת, שרים, אנשי תקשורת, ובסוף גם ראש הממשלה, ניצלו את ההזדמנות לנגח את "הפגנת השמאל", כמו שכינה אותה מפקד מחוז ירושלים דורון ידיד.
מיד נפתחה תחרות גינויים, מי גינה וכמה גינו לעומת גינוי המתקפה על אמנון אברמוביץ ברחבת מוזיאון תל אביב, ומקרים אחרים. העובדה שעיתונאים נמצאים תחת מתקפה אינה חדשה כמובן. במערכת הבחירות לפני כשנה עלו שלטי חוצות של הליכוד עם הקמפיין "הם לא יחליטו", שפרצופיהם של רביב דרוקר, אברמוביץ', בן כספית וגיא פלג – כל שנואי הבייס הימני – מתנשאים אל על. הזרעים שניטעו אז הפכו לאיומים ואבטחה צמודה על גיא פלג בהמשך, יריקה על אברמוביץ' וסרטון הקורא להכניס את דרוקר לכלא מבית היוצר של ראש הממשלה לפני כחודש.
בקיצור, האווירה אלימה. מאוד. וזה לא חדש בשיח הישראלי של השנים האחרונות ואכן, המתקפה המגונה נגד בן חיים, שבוצעה על ידי אזרח מובטל שאינו קשור למחאה המקורית בבלפור, שימשה רבים מהצד הימני להוכיח את צדקתם שאלימות קיימת גם בצד השמאלי של המפה, ותיאוריית הקיצוניים משני הצדדים חזרה לככב במלוא עוזה. עוד זה מותקף, הוציא יאיר נתניהו, שיודע דבר או שניים על מתקפות ארסיות ואלימות, מכתב בהול ליועמ"ש, שבו הוא מבקש להגביר את האבטחה עליו כי הוא חושש לחייו.
לפני כחודש, בעקבות קריאות של הפעיל חיים שדמי, הגיש נתניהו תלונות במשטרה על מתקפות אלימות נגדו. גם המכתב וגם התלונות הללו, הם לא יותר ממאחז עיניים ויח"צ משוכלל כמובן. שכן ראש הממשלה ובנו הם הדמויות הכי מאובטחות במדינה. הם לא זקוקים לתלונה במשטרה או מכתב ליועמ"ש, אבטחתם נמדדת מדי יום ונקבעת לפי מפת האיומים שמקבל השב"כ שעושה את עבודתו נאמנה עליהם כבר 11 שנות שלטון.
אבל ביטחונם האישי של בני משפחת נתניהו אינו העניין. העניין הוא המהירות שבה נדרשת תיאוריית האיזון וההוכחה כי אכן קיימים קיצוניים משני הצדדים. זה נכון. שבשני הצדדים יש עשבים שוטים ומטורללים. אבל בעוד בצד אחד יש קיצוניים, פרובוקטורים מהזן של אפרים שמיר, עם שלטים מופרכים, גיליוטינות או תעלולי פוטושופ מטופשים – בצד שני יש את אותו דבר, רק כאלו שלקחו את החוק לידיים כבר בעבר, והוכיחו שאלימות של ממש, כזאת עם דם על הידיים והנהגה פוליטית ברורה יש רק בצד אחד. בינתיים. ונקווה לא לגלות אחרת.
דוגמאות? הכי קל להתחיל מרבין, ואכן נתחיל משם. בעוד הפיד הימני התגולל על מחאת בלפור, על קריאות המרד שנשמעו, על הרפרנס ליום הבסטיליה, ואבנר ויאיר נתניהו חששו מלפידי האש – איפה זה ואיפה ההפגנות של אוסלו? איפה ההפגנות של מדי שישי מתחת לבית של רבין ברמת אביב עם קריאות בוגד, שלטים עם מדי אס אס, ובדם ואש את רבין נגרש? איפה תורת המלך ודין רודף ורבנים מסיתים, שבסוף נתנו את הגושפנקה הרוחנית והמעשית ליגאל עמיר? לקרוא לנתניהו להתפטר, כפי שנעשה השבוע, זה עדיין לא קריאה למרד או לאלימות – אלא קריאה דמוקרטית לגיטימית, נגד ראש ממשלה מכהן.
בהפגנות האלימות נגד רבין, בשיא תקופת אוסלו של 94-95, היו ניסיונות ברורים לאלימות, כמו עקירת סמל המרצדס על ידי מיודענו איתמר בן גביר וניסיון אלימות נגד רבין בכינוס בווינגייט. היתה הנהגה פוליטית סדורה וברורה בראשות נתניהו והליכוד שעמדה בכיכר ציון והלכה לפני ארון הקבורה ברעננה – וגם אם לא שמעה, לא ראתה את הקריאות והשלטים המסיתים – שילהבה את ההמונים, עד כדי שהשב"כ ביקש מנתניהו שבועות לפני הרצח להרגיע את הרוחות. האם אתם רואים את יאיר לפיד משלהב המונים הקוראים בדם ואש את ביבי נגרש? עדיין לא, וכנראה לא נראה. אז ההשוואות מופרכות,
ואם כבר מזכירים את רבין, הנה, רק השבוע העלתה מו"לית המקום תמונה מקבוצה פומבית ופתוחה שנקראת "ימנים", שבה עמי כוכבי מקרית ים, כותב ללא מפרע ובצורה גלויה (ולכן גם שמו מובא כאן) בתגובה לפוסט, ש"הם מאיימים שיפגעו בנתניהו, רק שכחו שבפעם האחרונה הורידו להם את רבין. ימשיחו (הטעות במקור) עוד לאיים על ביבי, יורידו להם עוד אחד בני זונות נבלות". מי מאיים לפגוע בנתניהו? לא ברור. אבל אל דאגה, נוריד להם עוד אחד.
אבל למה ללכת לשוליים הסהרוריים של הרשת. הנה גם השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, הזכיר את רבין השבוע, בניסיון לצייר את המחאה כלא לגיטימית ושטופת שנאה, כשציין ש"מה שקרוי ההסתה שקדמה לרצח רבין, מחווירה לעומת המסרים נגד נתניהו". הזמר מוקי היתוסף אליו אתמול כשעלה לבלפור למחות נגד השחיתות השלטונית, כדבריו, מול בית ראש הממשלה, ונדהם למצוא שם מסרים – נגד ראש הממשלה, שגרמו לו לעזוב את המקום. כאילו לשחיתות השלטונית אין פנים או ראש, או מישהו שעומד בראשה, ונאשם בגינה בפלילים בימים אלה. ילד של ניתוק.
"אני מאמין שזה זמן לאהבה, לערבות הדדית, תמיכה שלנו אחד בשני. אנחנו שרוצים בשינוי , שרוצים עתיד טוב יותר למשפחותינו חייבים לחשב מסלול מחדש, לבוא ממקום של אהבת אדם, אהבת האחר , בנייה ולא הרס", כתב מוקי בפוסט בעמוד שלו.
אני לא יודע על איזה כוכב התגורר מוקי בשנה האחרונה, שבה התנהלו שלוש מערכות בחירות שבהן נחצו כל הקווים האדומים של ביזוי ושיסוי יריבים, שבה ירקו על עיתונאים וטפלו עלילות שווא, שבה בנו של ראש הממשלה מצייץ ציוצים מטנפים ומתנצל עליהם – אבל שפה של ריפוי ואהבת אדם לא היתה שם. וזה לא שהמחאה מגיעה בגלל אותו שיסוי ופילוג רב שנים מצד נתניהו וחבריו, או כפי שהגדיר יועצו הקרוב נתן אשל, "השנאה מגבשת את המחנה שלנו" – אבל גם אם היא תקרא את הקריאות הקשות ביותר, נזקה המצטבר הסגולי, לא יתקרב לנזק המצטבר של שנות שלטון נתניהו.
אני לא יודע על איזה כוכב התגורר מוקי בשנה האחרונה, שבה התנהלו שלוש מערכות בחירות שבהן נחצו כל הקווים האדומים – אבל שפה של ריפוי ואהבת אדם לא היתה שם
אבל יותר מכך, גם מוקי וגם אוחנה, שכחו או מנסים להשכיח שמחאה אישית נגד ראש ממשלה שנכשל בניהול משבר הקורונה, ומעורר זעם אדיר בקרב הציבור שאיבד אמון בהחלטותיו – היא מחאה לגיטימית. להבדיל מהזמירות שאנחנו שומעים כבר שנים, מותר להדיח ראש ממשלה מכהן. זה נקרא דמוקרטיה, וזה כבר קרה לא פעם.
גם אם יש אמירות בוטות, או שוליים אנרכיסטיים – הם לא שוללים את היותה של המחאה מוצדקת וצומחת מלמטה. כשנתניהו לוקח על עצמו את ניהול המשבר לבדו בריכוזיות חסרת תקדים, אך טבעי שחצי המחאה יופנו אליו באופן ישיר. הניסיונות לצבוע את המחאה בצבעי שנאה אישית ואנרכיה, יילכו וייגברו, במטרה למוסס אותה. אבל כל עוד המחאה צומחת מלמטה, דינם לעלות בתוהו.
שיח הקיצוניים שהצד הימני מנסה לשדר, וקולות המרכז והפיוס שמוקי מנסה לפזר, הם ניסיון לטשטש, להחליש ולאיין מחאה מוצדקת. גם אם יש שנאה או מטורללים או אמירות קשות, הם כאין וכאפס בקונטקסט הנוכחי ובראי ההיסטוריה, ומקורם בפיקציה הימנית שמנסה לכפות שיח של איזון והשוואה לא סימטרית בעליל, כפי שהגדירה זאת יפה שלי יחימוביץ' בנאום שלה ביום הזיכרון לרבין לפני כשלוש שנים.
אז כן, יש קיצוניים או מטורללים משני הצדדים, אבל רק בצד אחד הקיצוניות זכתה לגיבוי פוליטי ולעתים הובילה למעשים שנגמרו בדם, מרבין ועד אמיל גרינצוויג בהפגנת שלום עכשיו, ממטען החבלה ליד ביתו של פרופ' זאב שטרנהל ואפילו רוצחי דומא שגדלו בערוגות המשיחיות של הימין.
כל גילוי אלימות, כמו שהיה נגד אבישי בן חיים, ראוי לגינוי. אבל כשהשיח בחברה הישראלית כה אלים במשך כל השנה, כולל מפיו של ראש הממשלה ובנו, קשה לצפות מהמוחים נגדם למחאה מנומסת ושתקנית. אבל אלימות של ממש? איום קיומי? עוד ספין יח"צני שנועד לשרת מכונת תעמולה מצד אחד, שלא מפסיקה לדהור ולעשות רעש להחלשת המחאה הלגיטימית.
