השיח הציבורי-פוליטי בישראל הוא אחד הרדודים בעולם. תבדקו כל מערכת בחירות במדינה מערבית ותראו מערך שלם של דיבייטים עם שאלות קשות, קמפיינים וראיונות של כל המתמודדים, עם פרישת תוכניות מפורטות שבועות לפני הבחירות. מערכות פוליטיות שבהן פוליטיקאים שכושלים יורדים מהבמה, ולא ממשיכים להסתובב על הגלגל 20 שנה ללא הישגים.
ובישראל? שכונה. פה ושם יש מפלגות שמצליחות להביא איזה בדל רעיון מקורי או תוכנית כלשהי, אבל השיח הציבורי ברובו הוא רדוד, עמוס בסיסמאות נבובות וסקרים, מי אמר על מי, ומי שונא את מי ומי ישב עם מי. מניפולציות, ספקולציות, שקרים. לא פלא שהציבור מואס בכך.
לתקשורת כמובן יש חלק גדול בביצה הרדודה הזאת. כשהתקשורת אחראית, רצינית ומעמיקה היא גם דורשת יותר מהמרואיינים ומנבחרי הציבור שלה. במידה רבה היא תמונת מראה להתנהלותם. כשהשאלות משמעותיות ומעמיקות, כשהתקשורת מתעקשת על עימותים רציניים – אז גם התשובות עולות רמה בהתאם. אבל כשהתקשורת כה צהובה ובידורית, למה שהפוליטיקאי יתאמץ? ומי שמסמלת את שיאו של האופי הרכלני והצהוב של התקשורת היא רינה מצליח. והגיע הזמן להגיד שהסגנון שלה הוא בעיה.
כשהתקשורת כה צהובה ובידורית, למה שהפוליטיקאי יתאמץ? ומי שמסמלת את שיאו של האופי הרכלני והצהוב של התקשורת הפוליטית היא רינה מצליח. והגיע הזמן להגיד שהסגנון שלה הוא בעיה
זה לא רק ההתרפסות שלה, לצד שאר כלי התקשורת בפני נתניהו, שמחרים אותם כל השנה אך זוכה לכבוד של מלכים מתי שרק צריך, בעיקר לפני הבחירות. זו גם תרבות הגנון והשאלוות הרדודות והרכילותיות, חסרות כל תוכן או מידע מועיל לציבור, שנדמה שאפילו הפוליטיקאים מובכים מהן.
רובן ככולן עוסקות בסקרים וספקולציות, במה הוא חושב על זה או אחר, למה אמר ככה, על מי אמר ככה, למה הוא ככה. רכילאות פוליטית במיטבה, או אם תרצו עצלנות עיתונאית בשיאה. מעט מאוד שאלות עם תוכן, עניין, קונטקסט, נתונים שדורשים הכנה מוקדמת. רק גליצ'ים ושטיקים באווירת שוק. או כמו שאמרה לאיילת שקד בפתח הראיון עמה: "נכון, יחסים בין אנשים מאוד מעניינים אותי".
הבעיה שזה הדבר היחיד שמעניין אותה. לא מהות, לא שחיתות, לא מערכות ציבוריות קורסות. כשהיא כבר מבליחה איזו שאלה עניינית, זה תמיד ברמה השטוחה ביותר, בלי שום אתגור או שאלת המשך. כילדה נרגשת היא בעיקר מתמוגגת מהריבים והיתקלויות בין הפוליטיקאים בכניסה וביציאה מהאולפן. במה שונה מצליח מאופירה אסייג? השנייה לפחות לא מתיימרת בטייטל של "פגוש את העיתונות", ומראש נשארת בגזרת הבידור.
לקט אקראי של מצליח מאתמול כולל הערת "הופה איזה דוסה" לשקד על לבושה עם כניסתה לאולפן, נזיפה באיימן עודה על שהעז להגיד משפט בערבית ונזיפה בו על שקרא לראש הממשלה "פסיכופט" בגלל שאמר שהערבים רוצים להשמיד את היהודים. זה כמובן המשיך בתודות נמרצות לראש הממשלה בפתח הראיון על שהסכים לשים נעלי בית, לסור לסלון ביתו ולהתראיין אצלה.
במה שונה מצליח מאופירה ברקו? השנייה לפחות לא מתיימרת בטייטל של "פגוש את העיתונות", ומראש נשארת בגזרת הבידור להמונים
עד כמה מדובר בראיון כושל? מספיק לצפות בכותרות ובקטעים שיצאו מהראיונות של איילה חסון עמו ("מאות טילים?") או של מיכל רבינוביץ' בערוץ 1 על נושא החסינות. מצליח, חוץ מלפלוט אמירה לא ברורה על מנדלבליט שאישר את פרסום ההדלפות או לקושש איזה רבע התעלמות לגבי החזרת המנדט להרכבת הממשלה, נקלעה בעיקר לאזורי העקיצות וההקנטות עם נתניהו.
"אין אף פוליטיקאי שנהג בי כמו שאתה נהגת בי", נזפה בו לקראת סוף הראיון כילדה נעלבת, עם אגו פגיע. אבל האמת שאין אף עיתונאי אתמול בערב שנהג בציבור הישראלי כמו שמצליח נהגה בו. אפס הכנה, אפס שאלות קשות, מעט מאוד אתגור לראש הממשלה או שאלות המשך או עימות עם עובדות. כשסוגת הראיון שלך מגיעה מעולמות פנאי פלוס, לא פלא שזאת הרמה. גם לא פלא שבסוף הראיון נשמה מצליח לרווחה, כאומרת תודה שצלחה זאת בשלום. לקרן מרציאנו זה לא היה קורה.
