בחורה אחת מתערטלת על המנורה מול הכנסת – וכל המסרים של ההפגנה נעלמים כלא היו וכל אלפי המפגינים שהיו שם מתאיידים לכדי אימג' אחד. התקשורת בשטחיותה לא מסקרת את המחאה במלואה, לא מתעניינת במי שהיו שם – רק עושה רעש כש"אם תרצו", הגוף שמשאת את הממשלה כזרוע חיצונית, מפיץ את תמונתה ועושה סביבה רעש. 

"דגלים אדומים ואנרכיזם", כתב יועץ הסקרים ועד המדינה שלמה פילבר. "פינוק של מי שרגילים ליציבות פוליטית וכלכלית", ציינה שמרית מאיר. "פרובוקציה", הדגיש איתן כבל על המפגינה המתערטלת בראיון ברדיו והיא השיבה: "לא אכפת לי כל כך מה אנשים שלא מכירים אותי חושבים עליי".

כבל, המראיינים, היועצים למיניהם והפרשנים באמת לא מבינים, וכנראה גם לא היו ממש בשטח. המחאה הזאת מורכבת מדור שלם של צעירים מאוד או צעירים במחשבתם, שעוברים מתחת לרדאר של הפוליטיקאים, מתחת לראדר של הפרשנים השמרנים והכבדים או של היועצים המעונבים, שמדברים בשפה של "מה המסר של זה". הם מפספסים בענק.

ס', הצעירה שהתערטלה, היא בת 26, סטודנטית לעבודה סוציאלית. חבר'ה שראיינו אתמול בהפגנה היו בני 18, 22, 23. עטרה מירושלים באה להפגנה כי היא חושבת שצריך לאזן את הכוח בין הממשלה לעם. היא בת 26. זה לא רק הגיל, כמובן. מדובר בקהל של אלפי אנשים, שלא מדברים לפי הקודים שהתקשורת מכירה, לא נופלים בקטגוריות המזוהות, המשטרה לא מבינה מיהם.

בסוף התקשורת, שלא מדווחת ולא באמת מתעניינת או מנסה לפענח את המפגינים, בוחרת סמל אחד, תמונה אחת ומעניקה לה 99 אחוז מהכיסוי. היא מסמנת את המחאה כמחאת אנרכיסטים, אבל זה רחוק מכך. אני לא מכיר מחאה אנרכיסטית ששרים בה את התקווה, את כל העולם כולו גשר צר מאוד. 

מידברן פינת ביבי תתפטר 

באבחנה גסה מאוד, המפגינים שראיתי אתמול ובשבועות האחרונים, יותר מושפעים מתנועות כמו של גרטה ת'ונברג ותחושת מיאוס כללית מהמדינה ומערכותיה – מאשר מאבק השחיתות של כיכר גורן. הגרעין המרכזי של המחאה, שממנו יוצאים ומסתעפים המוני מפגינים ממקומות שונים ומאג'נדות שונות, הוא המיאוס מבנימין נתניהו, מהשחיתות, מכתבי האישום שלו. הון שלטון עולם תחתון, 1000, 2000, 4000 ובושה הם עדיין הקריאות המרכזיות, בטח על ידי הקהל הבוגר יותר. אבל היו עוד עשרות קולות. 

צעקו שם למען מדינת רווחה, למען סולידריות, למען צדק חברתי – וגם לא מעט למען צדק לאיאד אל חלאק, שנורה על ידי כוחות המשטרה. ועדיין, זו לא הפגנת שמאל טיפוסית. הייתי במספיק הפגנות שמאל בחיים, כדי לדעת שאלו לא האנרגיות שקיימות שם. האנרגיות הן של מידברן פוגש את וודסטוק, פוגש את "ביבי תתפטר". 

צעקו שם למען מדינת רווחה, למען סולידריות, למען צדק חברתי – וגם לא מעט למען צדק לאיאד אל חלאק. ועדיין, זו לא הפגנת שמאל טיפוסית

מסרי אחווה ואהבה ותקווה ומעגלי ריקוד של הארי קרישנה – לצד זעם כבוש של מתנגדי אסדות הגז, מתנגדת חיסונים, ובעיקר הרבה זעם כלפי השלטון המסואב ואלימות המשטרה. בתווך ובצד, חרדים ודתיים. חלק באו להפגין, חלק באו לתמוך, חלק באו לצפות. כמעט כל עם ישראל, על כל גוווניו וטרלוליו היה שם, לרבות כמה מפגינים תומכי נתניהו לצד הדרך, בזמן שנחיל ההמונים עולה מהכנסת בחזרה לבלפור.

המפגינים שאיתם דיברנו אתמול, במיוחד הצעירים, הגיעו בגלל המצב הכלכלי ותחושת משבר האמון עם השלטון. "אנחנו לא מבינים מה קורה. כל שנייה סוגרים ופותחים, ומקבלים החלטות שרירותיות. אין לנו עבודה, לא מדברים איתנו, לא מדברים אלינו". חלק מהם חוששים שהמדינה הופכת לדיקטטורה, בלי שיש להם שליטה על כך. כמו שאמרה לנו עטרה מירושלים: "מנחיתים חוקים, תקנות חירום. אני בכלל מצביעת מרכז וחששתי לבוא לפה, אבל זה הפגנה על עתיד המדינה". זו הגרסה המקומית של המרד בהכחדה, המרד בהכחדת המדינה.

לא ברור אם המחאה הזאת תתרחב לכדי מחאת ענק, ולא ברור איך יתאחדו ויתחברו עשרות הקבוצות והיחידים שמרכיבים את המסה הלא מאורגנת הזו; אבל כולם מאוחדים בתחושת המיאוס מחוסר הצדק, מחוסר השוויון, מהשרירותיות של השלטון ומהשחיתות. מבחינתם הכל מתחבר היטב, גם אם לא יידעו בדיוק איך להסביר זאת.

זמבורה לכל מפגין

ויש עוד משהו שמאחד את המפגינים: התמיכה ההדדית במקרי אלימות שמופנים נגדם. משטרת ירושלים לעומת משטרת תל אביב, שזכיתי לראות את כוחה בשבת האחרונה בהבימה – היא הרבה פחות מכילה, הרבה יותר אלימה, והמכתזיות שלה תמיד בהיכון. 

מה שמאחד את כולם זה תחושת המיאוס מחוסר הצדק, מחוסר השוויון, מהשרירותיות של השלטון ומהשחיתות. מבחינתם הכל מתחבר היטב, גם אם לא יידעו איך להסביר זאת

האלימות החלה כאשר יס"מניקים ושוטרים פשוט נכנסים למסה של אנשים ושולפים משם תוף או מגפון של אחד המפגינים, בדרך כלל עם המפגין עצמו. מיד כל המפגינים האחרים בדבוקה אחריו, סחף אנושי שמזכיר יותר רייב המוני מהפגנה. אחרי כל מעצר, כולם צועקים "די לאלימות", מתיישבים לאות סולידריות, או פונים לשוטרים כאחד. חטיפת התופים, שהופיעו במערכה הראשונה מול הכנסת, בהפגנה הרועשת ביותר שהייתי בה, כולל זמבורה לכל מפגין, החלה את כל האלימות ואת גל המעצרים ההמוני כמדי הפגנה. 

אבל המפגינים שם לא רואים בעיניים. אחרי שגדלו כל חייהם בצל היעדר הבושה שהשלטון הזה ניחן בו בשנים האחרונות, הם מבינים שמשהו צריך להשתנות. הפרשנים והיועצים שמתנשאים ופוטרים אותם  בזלזול כאנרכיסטים לא מבינים שצומח פה דור חדש שאכפת לו מהמדינה ושרוצה שדברים יתנהלו אחרת. עכשיו, כשאין לו עבודה או מסיבה לצאת אליה – אז הוא יוצא לרחוב להגיד את זה.