קשה להישאר אדיש למאבק של הילדים חברי כיתתו של מייקל ג'יימס קואנקה. ילדים מבית ספר ביהוד, שבגיל 12 כבר לומדים על האטימות והנוקשות של המדינה ממקור ראשון – ומנסים להציב אלטרנטיבה. ילדים שבמקום לבלות את החופש הגדול בבריכה או בקייטנה – מגיעים לבית הדין לדיון בעניין הגירוש כדי לתמוך ולחבק את חברם.
ואולי זו הקייטנה הכי טובה שיכולה להיות. להבין כבר בגיל צעיר מהו מאבק אזרחי, מה זו חברות, מהי מלחמה למען אחד בשם כולם, מול כוחות גדולים שנראים כבלתי ניתנים להזזה. חבריו לכיתה של מייקל מקבלים את השיעור הכי חשוב שכנראה יקבלו השנה, על הומאניות, נדיבות, אזרחות וחברות. והשיעור הזה מתקיים בחופש הגדול.
רק לפני שלושה חודשים, מאות אלפי ישראלים געו מרוב התרגשות ממיזם "הסטורי של אווה", שהושקעו בו תקציבים אדירים ופורסם בהיקף חסר תקדים. שלל סלבס גויסו למען המיזם ופיארו וקילסו את איכויותיו המדהימות והמרגשות, בעיקר המרגשות, כי המילה "מרגש" חזרה במגוון הטיות כמעט בלתי אפשרי. סיפורה של הילדה אווה היימן שנשלחה לאושוויץ ותיעדה את ימיה האחרונים לפני הגירוש בסטורי, היה בהחלט, ובכן, מרגש, גם 70 שנה אחרי. אפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו המליץ לצפות בו.
אבל מה הלקח ההומאני שלימד אותנו סיפורה של אווה? לאיזה צורך גרמנו לילדים להביט מזועזעים במסך הסלולרי שלהם בגרמנים מכים יהודי מבוגר, מזועזעים כאילו הם זוכים לחוות זאת ממקור כמעט ראשון? מה נתנו להם, חוץ מהשוק, הזעזוע והרצון לשתף?
עכשיו שניה להרגע: לא משווים פה גירוש עובדים מישראל לשואה. אין קשר בין האקטים. אבל קשה להתעלם גם מהנתק המוסרי שאנו חיים בו. "זו צרכנות אינסטרומנטלית במובן הכי פשוט שלה", כתבתי כאן בתחילת מאי, עם עליית הסטורי המדובר, "שום מסר אוניברסלי לא מחלחל דרך הסיפור, ורגע אחרי שנסיים לצפות בסטורי של אווה נמשיך לקלל ערבים, להתקין להם מצלמות מעקב בקלפיות, לאסור על כניסתם לבריכות שחייה, לסנן אתיופים בגני ילדים ולתת לשוטרים להרביץ לכל אלה. עסקים כרגיל".
מה הלקח ההומאני שלימד אותנו סיפורה של אווה? לאיזה צורך גרמנו לילדים להביט מזועזעים במסך הסלולרי שלהם בגרמנים מכים יהודי מבוגר?
כמה ערבים מוכים, ילדים פיליפינים כלואים במעצר ואתיופי מת אחד מאוחר יותר אני חוזר לטור הזה ומסתבר שאכן כך. האדישות היחסית בציבור הישראל לגירוש הזרים הנוכחי, לעובדה שילדים בני עשר עצורים כבר כמה ימים, לכך שחבריהם הולכים לבקש את חירותם ונענים בכתף קרה – היא רק הוכחה נוספת לכך. גם יוצרי הסטורי של אווה לא התייחסו או כיוונו למסר שהוא מעבר ל"זכור את השואה" – המסר העיקרי שמלמדים כאן, בכל הזדמנות, ממסעות הנוער לפולין ועד לנאומי נתניהו על איראן.
הסטורי היחיד שמעניין אותנו הוא הסטורי הישראלי-יהודי. בפער בין התגובה לסטורי של אווה לתגובה לסטורי של מייקל – נחשפת ישראל במלוא האתנוצנטריות שלה, במלוא האגואיזם הלאומי והיעדר הערכים ההומניים שיניעו אותה. זכור את השואה, קלל את האנטישמים, אבל אפס "ואהבת את הגר, כי גר היית בארץ מצרים", או ואהבת את היהודי כמוך, גם אם צבע עורו שונה.
אז אנחנו לא משווים ואף ננסה לדייק. המצדדים בגירוש טוענים לעיקרון החוק, וברור שמדובר בנשים שאשרת השהייה שלהן פגה, שידעו כי עליהן לצאת מהמדינה. איני מזלזל בחוק, להיפך, אבל במדינה שבה ראש הממשלה מבקש לעצמו חסינות, שמאחזים בלתי חוקיים מצפצפים מדי יום על החוק מול רשויות המדינה, שבעלי שררה ומוסדות ציבור מתחמקים ממנו בקלות – קשה לי להתייחס בכובד ראש לרגע שבו כל המזלזלים בחוק נזעקים להגן עליו בנחרצות כזו, כשהוא מופנה אל החלש מהם.
בפער בין התגובה לסטורי של אווה לתגובה לסטורי של מייקל – נחשפת ישראל במלוא האתנוצנטריות שלה, במלוא האגואיזם הלאומי והיעדר הערכים ההומניים שיניעו אותה
נושא מהגרי העבודה נמצא על סדר היום בכל העולם, ויש מספר גישות כלפיו, ביניהן גישה המאזרחת ילדים שנולדו בארץ אליה היגרו הוריהם כדי למצוא פרנסה במקרים של נסיבות שהשתנו (אפילו בישראל עשו זאת פעמיים בעבר). בנוסף, מדובר במספר זעום ולכן ב"נזק" שולי, ואין שום סיבה שהמשטר הישראלי לא ינקוט בגישת בית הלל הפרקטית והמקלה על פני זו של בית שמאי. הסיבה היחידה, ובכך אנו נוכחים שוב ושוב, היא הקשיחות כלפי האחר, הנזקק, החלש, זה שממנו אפשר לקחת ולא חייבים לתת.
אבל במדינה שפועלת בימים אלה לגרש את נציג ארגון זכויות האדם הגדול בעולם, HRW, בדומה למדינות כמו צפון קוריאה, סודאן או ונצואלה – נראה שגישת בית הלל או יחס הומאני פרגמטי הוא יותר מדי לבקש. פעילי זכויות אדם יגורשו, וילדים ישראלים לכל דבר שנולדו לאמהות שטיפלו בהורים המזדקנים שלנו יגורשו גם הם, ככל הנראה. אנו נמשיך לרחם רק על עצמנו, ובלילות הקרים להתכסות בסטורי של אווה (2). עם לבדו ישכון, בחושך, תמיד רדוף, תמיד עם עצמו.