It takes one to know one אומרת האמרה המפורסמת. ואחרי המהלך של אביגדור ליברמן מול בנימין נתניהו יותר נכון להגיד, It takes one to kill one. אחרי שנים של ניסיונות מאבק משמאל ומהמרכז, התברר השבוע שרק פוליטיקאי ציני יותר מנתניהו, שהולך איתו ביחד מ-1996, אז שימש כמנכ"ל משרדו, יכול להפיל אותו. הגרף שהראה אתמול נתניהו על נסיגת המנדטים של ליברמן נחמד, אבל לא רלוונטי. ליברמן אף פעם לא היה במשחק בשביל המנדטים מישהו זוכר בכלל את הקמפיין האחרון שלו?) או בשביל עקרונות, אלא בעיקר בשביל הכיף. משם כוחו. לא יילך לו, יפרוש לשחק טניס. הנונשלנטיות הזו, להבדיל מהלחץ והתזזיתיות של נפתלי בנט, מקנה לו את כוחו מול נתניהו.

אנשים שחשבו שחוק הגיוס לא באמת רלוונטי ומעניין, גילו פתאום שליברמן היה רציני בכוונותיו, לפחות כלפי חוץ. מבחינתו זו היתה הדרך היחידה לשקם את כוח ההרתעה שאבד עם הנייה וההבטחה לחיסולו. פתאום מילה שלו זו מילה. משעשע וקצת עצוב לראות איך מי שנתפס כאחד הפוליטיקאים המושחתים והציניים ביותר בישראל, לאורך דורות – הפך תוך שבוע, בחסות תקשורת מפרגנת מבית מוזס, לאביר הדמוקרטיה ושלטון החוק ומצילינו מפני פסקת התגברות וחסינות, עד כדי כל שיש שמועות שכמה שמלאנים הולכים להצביע לו.

כך נראה שיאו של עידן "הכל מטומטם, הכל מושחת": חשוד לשעבר א' נוקם בחשוד נוכחי ב', שניהם נטולי עקרונות מלבד עיקרון השרידות האישית, משתעשעים בתדמיות לרגע של "בלתי מובס" או "לוחם צדק", והקהל מריע ומצביע. הכל אישי, הכל טיפשי.

מכיוון שמדובר בשתי דמויות שעננת שחיתות עוטפת את שניהם, כמו גם תורמים בעסקי הקזינו (שלדון אדלסון ומרטין שלאף), ההשוואה הנכונה והמתבקשת ביותר למצבו הנוכחי של נתניהו היא לטייקונים שקרסו אחרי מחאת 2011. ההליכה לבחירות חוזרות תוך שלושה חודשים היא מקרה קלאסי של אשראי שאוזל. קופת המזומנים של נתניהו כיום מדוללת מאוד.

קצת כמו נוחי דנקנר בזמנו, ההון הפוליטי של נתניהו עבד מאז ומתמיד על "מינוף יתר": צבירת כוח על גבי שלל הסכמים ואתננים מפנקים, כמו גם החלשת שומרי הסף. תקיעת הסכין של ליברמן והכישלון באי הקמת הממשלה עלולה להתחיל למוטט את הפירמידה, לחשוף את העובדה שכוחו האמיתי, כמו כוחו הפיננסי של דנקנר או טייקונים אחרים בתקופת הזוהר, אינו גדול כמו שחשבנו.

מצוקת אשראי

כדי להבין את מצוקת האשראי של נתניהו, צריך לחזור ל-2015, אז החליט נתניהו לבעוט ביאיר לפיד וציפי לבני לאחר צוק איתן (וחוק ישראל היום בדיעבד), ולחתוך באופן חד ימינה. מאז, ממשלת השותפים הטבעיים מבחינתו היא האופציה היחידה. גוש ימין חזק אל מול כל השמאל. אבל במציאות פוליטית שבה מפת הגושים משתנה באופן זניח מבחירות לבחירות, מספיק שותף אחד הפכפך כדי להביא לקריסת הפירמידה והקונספציה.

למרות 35 המנדטים הנוכחיים ו-30 המנדטים שהביא בבחירות האחרונות – נתניהו מעולם לא היה ראש ממשלה סופר פופולרי כפי שנראה לפעמים, כפי שהוא מציג את עצמו. להבדיל מבגין, שרון או רבין, נתניהו מעולם לא התקרב ממש או חצה את רף 40 המנדטים, ובניית הקואליציות האחרונות שלו נעשו בחירוק שיניים, על הקשקש. ב-2015 הוא נאנס לתת לאילת שקד את תיק המשפטים אחרי שליברמן תקע לו ברז ברגע האחרון. הפעם אפילו זה לא הספיק.

"הציבור בחר בי, ליברמן גרר את המדינה לבחירות", אמר שלשום נתניהו לאחר ההכרעה. אבל הציבור לא בחר בו. כלומר, הוא נתן לו בדיוק את אותם מספר מנדטים כמו לכחול לבן. השיטה הפרלמנטרית משחקת לטובתו כי הוא יודע להרכיב קואליציות עוד לפני תום הבחירות, אבל כשהאשראי שלך מתמצה בגוש הימין בלבד – בגלל כתבי האישום שעל הפרק ואי היכולת ללכת לממשלת אחדות, מרחב הפעולה מצטמצם.

נתניהו למעשה מצוי במבוי סתום, מלכוד 22, שגם חברי הליכוד וגם מצביעיו עלולים להבין את חומרתו בחודשים הקרובים. ממשלה שנשענת על קואליציית ימין צרה היא לא בלתי אפשרית, אבל קשה להשגה. ליכוד גדול ועצום, כמו שראינו, כבר הפיל את השותפות הפוטנציאליות כמו בנט ושקד או משה פייגלין. לא בטוח שהכנסת כחלון תיתן לו את המנוף המתבקש. כמו כל טייקון, ינסה נתניהו לקראת הבחירות למנף את אחזקותיו ולרכוש חברות נוספות, אבל בסוף שמיכת הימין קצרה. לא נשאר הרבה ממי לקחת.

ימין, פגיע, סחיט

כבר לפני הבחירות האחרונות, היו במערכת הפוליטית מי שדיברו על בחירות נוספות תוך שנה, מתוך הערכה שממשלת נתניהו לא תחזיק מעמד תחת נטל החקירות והסחטנות. אף אחד לא ציפה שזה יקרה כל כך מהר. זה רק מלמד עד כמה קשה, אולי בלתי אפשרי, לחשוד בפרשות שוחד, הפרת אמונים ומרמה להרכיב ממשלה. הסחטנות במגעים הקואליציוניים, שגבוהה גם בימים כתיקונם, מרקיעה שחקים ומקבלת פן פרסונלי בלתי אפשרי. לראשונה מזה זמן רב – נתניהו הולך לבחירות שהוא לא רצה ולא יזם. זו טריטוריה חדשה עבורו. אם הנשק החזק ביותר של נתניהו, יותר ממר ביטחון, זו תדמית הווינר, בדומה לטראמפ. "ימין, חזק, מצליח" היתה סיסמת הבחירות האחרונה שלו. עכשיו מסתבר שפחות מצליח ממה שחשבו. יותר: ימין, פגיע, סחיט. אפילו טראמפ שלח סוג של הודעת ניחומים.

למחנה שמנגד ניתנת עכשיו הזדמנות שנייה, חסרת תקדים, כנראה חד פעמית – לתיקון. האתגר של הבחירות הקרובות, שאנשים עדיין מעכלים את קיומן, יהיה פתרון משבר האמון בכל צד של המפה הפוליטית, ובמערכת כולה. מימין, להפסיק להאמין שנתניהו הוא קורבן ולכן יש להצביע דווקא נתניהו שוב ושוב עד שיצליח ויימשח למלכות עד, ומשמאל, להתחיל להאמין שיש טעם למאבק ושהתוצאה לא ידועה מראש.

הפתרון מימין יהיה ככל הנראה – הטריק המנצח של "דווקא נתניהו", כי סוס מצליח לא מחליפים. דווקא נגד ליברמן, השמאלן החדש, דווקא נתניהו. מה יביא השמאל מרכז?  

החשש הגדול, בעיקר של הצד השמאלי, הוא שאם תחושות המיאוס, התיעוב, הדחייה ובעיקר העייפות מהמערכת הפוליטית הגיעו לשיאן אחרי מערכת הבחירות המכוערת האחרונה – השבוע גדשה הסאה. המערכת שבורה ומפורקת, והאתגר הכי קשה של הבחירות הקרובות יהיה להביא אנשים להצביע. אחרי ליקוי מאורות כזה, בעיטה בבטנה של השיטה הדמוקרטית, מי יכול להאמין שעוד יש טעם לצאת מהבית?

עבור מי שמעוניין בהחלשת מערכת המשפט, בניהול המדינה לטובת האינטרסים הפרטיים שלו, בהחלשת שומרי הסף כולם – זה מצב חלומי. כשתחושת המיאוס מהשיטה הפוליטית, מהבחירות, מנבחרי הציבור, תהיה כה גדולה – אנשים פשוט יברחו למזגן ולנטפליקס. לאחר שהכנסת רוקנה כמעט לחלוטין מתוכן וכוח, גם מוסד הבחירות, הבסיס המובן מאליו של הדמוקרטיה, עלול לקרוס על חרב האינטרסים האישיים.

ועוד כמה טיפים לקראת מועד ב'

בעיה ושמה גנץ – תגובתו הראשונית של בני גנץ, יו"ר כחול לבן, לאירועי אמש, היתה שהם זוכרים היטב את ההתקפות השפלות בבחירות האחרונות וש"נעמוד גם בזה". גבורה והקרבה אישית נוגעות ללב – אבל זה לא תגובה של מועמד אופוזיציה שרוצה לנצח, אלא של מישהו שמבין שהולך לספוג שוב ומנסה לשדר רוגע מול האופציה המבהילה הזו.

האופוזיציה בישראל, או מה שנשאר ממנה – לא צריכה כושר ספיגה, היא זקוקה לכושר התקפה. הבעיה העיקרית של גנץ היא שהוא לא רוצה מספיק. את הסכין בין השיניים השאיר כנראה במטבח בראיון עם שלמה ארצי. אין לו קילר אינסטינקט. גמגומיו על "ברית ממלכתית" בהפגנה בשבת הבהירו שמרכז חפץ מהפך לא יכול להרשות לעצמו עוד בוז'י, גם אם הוא תמיר ונאה ורמטכ"ל לשעבר. מפלגת האופוזיציה הגדולה צריכה מועמד חסר פחד שמספיק רוצה לנצח, כי זה הדבר היחיד שחשוב מול נתניהו – שתמיד ירצה יותר. בשביל מהפך, גנץ ייאלץ לפנות את מקומו לגבי אשכנזי, יאיר לפיד, או כל מועמד בשל ואמביציוזי ממנו שהמרכז יכול לספק.

כולם אוהבים קופי פייסט – הדבר האחרון שאיזשהי מפלגה צריכה עכשיו זה פריימריז, ומפלגות השמאל הפצועות פחות מכולן. הדבר הנכון הוא קופי פייסט של אותן רשימות ואיחוד ביניהן במקום שבו הוא נדרש (מרצ-עבודה, מרצ-חד"ש). מכיוון שזה הדבר ההגיוני – רוב הסיכויים שהוא לא יקרה. הוועידה תקבע מועד, ואז תתכנס, ואז תחליט אחרת, המזכ"ל יתנגד, מתנגדיו יצייצו נגדו חריפות, והשמאל שוב יגיע על גחונו לבחירות הקרובות. השינוי הנדרש הוא החלפת יו"רים בעייתיים (גבאי, גנץ), איחוד רשימות ומכפילי כוח. כל דבר אחר הוא בזבוז אנרגיה מיותר ומרחיק מצביעים.

אל תהיו כחלונים – הפוליטיקה הישראלית ידעה שיאי ציניות, מפרס ועד מופז, אבל הרבה זמן לא חזתה במופע כמו זה של משה כחלון, פוליטיקאי שנשא בגאון מוניטין של הגינות וקיפל אותו בחופזה כמו מצנח קרוע לטובת מקום (חמישי? בנאדם, היית שני) ברשימת הליכוד.

"תהיו כחלונים" אמר נתניהו לשרי מממשלתו ב-2011 לאחר רפורמת הסלולר, וידע בדיוק על מה הוא מדבר. לא גאונים פיננסיים ורפורמטורים מבקש השליט, אלא שותפים נטולי עמוד שדרה, נתונים ללחצים והתקפלות, שהבטחותיהם לציבור שוות כקליפת השום. אם כחלון היה עומד בהבטחתו להיות ימין שפוי, אחראי וממלכתי שלא מכהן תחת ראש ממשלה עם כתבי אישום – פיזור הכנסת היה נמנע. אבל הוא מעולם לא התכוון לזה.

ההנחה שכחלון מתואם עם נתניהו עד הפרט האחרון ומדובר בגרסה נוספת (חיוורת או דווקא האמיתית) של הליכוד, התגשמה במלואה. כחלון המקורב לטייקון קובי מיימון, שבגללו כבר התקפל בפעם הראשונה ב-2015 מעיסוק בתשתיות הגז הקריטיות, הוא עכשיו באופן אינטגרלי אחד מאנשי נתניהו חובב הטייקונים שמככבים בתיקיו המשפטיים, ולפחות נפטר סופית מהתדמית השקרית של "ימין עצמאי ושפוי".

יש חיים מחוץ לפוליטיקה – כשהאמון בפוליטיקה ככלי לשינוי מציאות נמצא בשפל ותחושת הקבס והדחייה מפוליטיקאים נמצאת בשיא, כשכל השיטה מפוררת, מנותקת, משרתת את הכוח הלוביסטי והיחצני ומזמינה את אולמרט כפרשן לגיטימי לענייני שחיתות – מקומם של הארגונים האזרחיים, העיתונות העצמאית החזקה (כמו האתר שאתם קוראים כעת) ופעילים לשינוי – חשוב מאי פעם. תתמכו בהם יותר, במקום בפוליטיקאים. בטווח הארוך והקצר – זה חשוב ומשתלם יותר.

וצאו לרחובות. אין מה לחפש בבית. משחקי הכס נגמר, המזגן תיכף יקרוס תחת מחירי החשמל, ואם כבר חם – אז שיהיה בתנועה.