קטן מסך חלקיו: האיחוד בשמאל מזכיר את העסקנות של מפא"י, רק בלי המנדטים

לפעמים במקום תילי תילים של פרשנויות מספיקה תמונה אחת. התמונה ששחררו בתיאום מלא ניצן הורוביץ ועמיר פרץ דקה אחרי החתימה על הריצה המשותפת, אינה מבשרת תחושה של חגיגה או ניצחון. במקום לחיצת יד או איזה הרמת ידיים משותפת מעלה, נראים פרץ והורוביץ משוחחים זה עם זה, שניהם נטולי עניבה, לא רשמיים. פרץ נראה מסביר דבר מה להורוביץ, שמסתכל עליו במבט חצי חושד. זאת פחות תמונת איחוד פוליטי ויותר תמונת סגירת עסקה.

אפשר להבין את חוסר השמחה והחגיגות בתמונה, שכן מדובר באיחוד שאיש מהשניים לא באמת רצה. להבדיל מהמחנה הציוני או מכחול לבן, במקרה של העבודה-מרצ, השלם קטן מסך חלקיו. ביום טוב הסקרים צופים לרשימה 9-10 מנדטים, וזה עוד לפני הישורת האחרונה של הבחירות, שעלולה לשאוב מהם עוד שלושה מנדטים לטובת כחול לבן או המשותפת. אבל הפחד המוצדק מאחוז החסימה של שתי המפלגות שהתמקמו על 5 ו-6 מנדטים בבחירות האחרונות, וההבנה שהבחירות הקרובות יביאו לסחף מוגבר לעבר המפלגות הגדולות, הביאו למסקנה המתבקשת שיש לחתוך הפסדים. לפני הסופה הגדולה יש לבנות ביצורים, ומבחינה זו פרץ והורוביץ הערימו שקי חול ובנו כיפת ברזל מושלמת מפני איבוד קולות. 

איך עושים חיבורים בשמאל?

אבל תוך כדי הם גם הוציאו את כל האוויר ממפרשי השמאל, או ממה שנותר ממנו. סידור הרשימה שמדיר מועמד ערבי (עיסוואי פריג') ממקום ריאלי – וזאת לאחר דיבורים גבוהים גבוהים על הצורך בחזון יהודי ערבי משותף – ושדוחק את סתיו שפיר החוצה, משדר תחושת עסקנות וסידור עבודה לפני המבול. 

שום בשורה או חזון משותף או אמירה בעלת תוכן נאמרה לגבי האיחוד הזה. זהו חיבור טכני של רשימה אפורה וחסרת ברק, שאופן הרכבתה מעלה ניחוח עבש של מפא"י – רק בלי מספר המנדטים או השליטה במדינה.

אומרים שעדיף לא לראות איך עושים נקניקים, פן נגעל. כנראה שכדאי גם לא לראות איך עושים חיבורים בשמאל. הורוביץ ותמר זנדברג, זוג נטול תמיכה ציבורית או כריזמה עודפת, תיכננו את מהלך החבירה מצד מרצ ודחקו הצידה את פריג' ושפיר. פרץ מצידו נכנע ללחצים של איציק שמולי, הצליח להשקיט את אורלי לוי-אבקסיס וסגר לאנשיו מקומות ריאליים לכאורה. הדבר היחיד שהוסכם עליו בחדווה בין שתי המפלגות הוא שסתיו שפיר תישאר בחוץ.

שפיר בוודאי עשתה לא מעט שגיאות בדרך, גם בהתנהלות הבינאישית שלה בתוככי הכנסת והשוחות הפוליטיות. עזיבת מפלגת העבודה והכישלון בהקמת מחנה דמוקרטי רחב גבה את מחירו. ועדיין, בעיטתה החוצה מהחיים הפוליטיים מסמנת את הפער שבין תמיכה או אהדה ציבורית שיכולה להיות לפוליטיקאי מסוים – לבין האיבה הגדולה שרוחשים לו עמיתיו בכנסת. 

פוליטיקה היא מקצוע, וחלק מהמקצוע הוא לדעת לשמור על הבריתות הנכונות ולא לייצר אנטגוניזם פנימי כה גדול. עם כל עשרות אלפי הלייקים ברשתות והאהדה הציבורית בקרב חוגיה, בסוף שני עסקנים ממרצ קובעים את גורלך הפוליטי. זה לא הוגן, אבל זה המצב.

עם זאת, קשה להתעלם מכך ששפיר מצטרפת לרשימה הולכת ומתארכת של נשים שהוגלו מהפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות. זהבה גלאון, שלי יחימוביץ', ציפי לבני ואיילת שקד, שדורדרה אחורה ברשימה ומעמדה קוצץ. אפשר גם לחזור אחורה יותר ולהיזכר בלימור לבנת ובנשים נוספות. 

הפוליטיקה הישראלית היא שוביניסטית ביסודה, גם אם קשה להבין את זה במבט ראשון, וגם במעוזי השמאל הלכאורה פמיניסטיים. נכון, גם גברים בכירים הופרשו מהפוליטיקה בשנים האחרונות, אבל כשנשים עפות זה איכשהו תמיד מלווה בשמחה לאיד ואכזריות שהיתה שמורה פעם למכשפות. מה גם ששיעור הנשים בכנסת הנוכחית נמוך בצורה שערורייתית, הרחק מהשיא של 35 נשים ב-2018. 

הפוליטיקה הישראלית היא שוביניסטית ביסודה, גם במעוזי השמאל הלכאורה פמיניסטיים

לאותו יחס נקמני לנשים שהצליחו בפוליטיקה, לא מועילה העובדה שרוב הפרשנים המושחזים והבכירים הם גברים. מספיק לפשפש בארכיון הטורים של רביב דרוקר, ולראות כיצד נגד כל אחת מהנשים המוזכרות כתב בשעתו רשימת חיסול או צייץ ברשעות. זהבה, שלי, ציפי, סתיו, כולן חטפו בתורן באופן שיטתי, בוודאי לא זכו לליטוף שקיבל בני גנץ כשנכנס לפוליטיקה, ושעליו התפייט דרוקר שאופן הליכתו וגובהו נראים כמו אלו של ראש ממשלה.