זה אמור היה להיות מפגן עוצמה אדיר: "כנס חירום" הגדירו אותו הכרוזים שהפיץ נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו, "עוצרים ממשלה עם הערבים". אבל אתמול בערב בביתן 10 הרגיש לרגעים כמו מסיבת חתונה או כנס מחזור, לעיתים כמופע שנאה וגזענות משלהב. כך או כך, עוצמה גדולה לא היתה שם.
המדד העיקרי להצלחת אירועים כגון זה הוא, באופן טבעי, כמות הנוכחים. כבר בשעה מוקדמת (18:30) קרא הכרוז לחבר'ה עם הדגלים לזוז בבקשה הצידה. "אנחנו רוצים להראות לתקשורת את הכוח ואת העוצמה שלנו", כרז, "וכמה שמלא פה הערב". אבל ככל שהם זזו הצידה, האולם סירב להתמלא עד אפס מקום, שלא כראוי לכנס חירום דרמטי שמיועד למנוע את האסון הגדול לדידם – ממשלה בתמיכת הערבים.
ח"כ לשעבר מהליכוד, שנכח באירוע אמר לי: "תכלס, זה מפגן של חולשה. פאדיחה. מה זה? בקושי אלף איש יש פה". השטחים הריקים נותרו בולטים גם כשיו"ר סיעת הליכוד, מיקי זוהר, עלה לנאום, ולמרות מילותיו המעודדות: "אני רוצה להודות למאות, אולי האלפים שהגיעו הערב. קשה לאמוד את המספר". אלפים לא היו, כמה מאות יותר מדויק. בהערכה נדיבה מאוד, שנשענת על הח"כ לשעבר המתפדח, באו אלף איש לעצור את הקטסטרופה.
אלפים לא היו, כמה מאות יותר מדויק. בהערכה נדיבה מאוד באו אלף איש לעצור את הקטסטרופה
הליינאפ, עד עלייתו של ראש הממשלה ב-20:00, כלל את המנוני הליכוד לדורותיו, שירים של אייל גולן ועדן בן זקן, קריאות "ביבי מלך ישראל" ו"העם דורש צדק משפטי", הופעה קצרה של אריאל זילבר עם שיר הלל נוסף לנתניהו, ומגוון שלטים שהונפו בהתלהבות.
אביבה, כבת 60 מתל אביב, נראתה סוערת במיוחד. מלאה בכעס, זעם ושנאה. היא פרשה בפני שלל תיאוריות שהביאו את מפלגת השלטון למצב הנוכחי, וכמו הפרוטוקולים של זקני ציון מנתה את כל הרשעים: אלדד יניב, ההפגנות בפתח תקווה, התקשורת, ליאת בן ארי – כל מי שלחץ לטענתה על היועמ"ש מנדלבליט לפתוח בחקירות. "הוא בכלל לא רצה לחקור! מה זה סיקור אוהד? אין דבר כזה". שאלתי אותה אם יש סיכוי שחלק מחברי הליכוד יערקו, אבל היא לא רצתה לשמוע על זה: "גדעון סער הוא לא משלנו", פסקה, ולא הוסיפה.
הלכה לי המדינה עם סמיילי עצוב
אחרי הדברים של מיקי זוהר עלתה לבמה סדרה של דמויות אנונימיות עבור רוב הנוכחים, פעילי ליכוד, אולי שאריות מ"קמפיין הבוטים", שהתוו את הקו המערכתי לערב. אחד אחרי השני הם סיפרו על שירותם בצנחנים, ממש כמו בני גנץ; או על היותם בני מושבים, ממש כמו בני גנץ; וכולם ביקשו לדבר אל הלב של בני גנץ.
"בני, אל תלך לממשלה עם הערבים!", קרא בועז קוקיא, אביו של החייל רון קוקיא, שנהרג בפיגוע בערד לפני שנתיים, "עצוב לי שיש בכלל בכנסת ח"כים ערבים של הרשימה המשותפת, אנטי ציונים ותומכי טרור. המצב שגנץ וליברמן בכלל נושאים ונותנים ויושבים להקים ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת – איך הם יכולים להסתכל בעיניים של המשפחות השכולות וקציני צה"ל וחיילים בסדיר ובמילואים?". בהמשך לאחד מרגעי השיא בקמפיין הליכוד – אבישי עברי על רקע קברים של חיילי צה"ל – השכול ממשיך להיות מגויס למשחק הפוליטי של המפלגה, ותמיד בכל הכוח.
בהמשך לאחד מרגעי השיא בקמפיין הליכוד, השכול ממשיך להיות מגויס למשחק הפוליטי של המפלגה, ותמיד בכל הכוח
מיקי זוהר שב לבמה וציין בהתנצלות, שנשמעה קצת מאולצת, ש"זה לא בסדר שעד עכשיו דיברו רק גברים", והנה תעלה ותבוא הנציגות הנשית. דניאלה וייס עלתה לדבר. נציגת המתנחלים הרשמית מזה עשרות שנים חזרה לתאר את האסון הגדול המתרחש עלינו, להלן הסלוגן המצליח "ממשלה בתמיכת ערבים", וציינה בגאווה שהיא "מייצגת ציבור גדול של 800 אלף יהודים, מהצד הנכון של הקו הירוק".
יוסי מנתיבות, בחור חמוד שעמד לידי לובש חולצת "הלכה לי המדינה" וסמיילי עצוב, תהה: "אז למה הם לא כאן?". הוא הגיע עם אוטובוס שלם מנתיבות, כולם לובשים חולצות זהות, ואמר בעצב, "מההתנחלויות לא באו בכלל".
חברי הכנסת של הליכוד, שנכנסו באופן אקראי לאולם, לא הוסיפו מאסה למצבת הנוכחות הדלילה. רובם, מלבד יריב לוין, אופיר אקוניס, מירי רגב וזאב אלקין, חמקו הישר לבמה. הגדיל לעשות שר האוצר משה כחלון, שחמק לבמה ממש בדקה לשמונה. מי שבכל זאת החליטו לעשות סיבובי דאווין ולזכות בתשואות וליווי צמוד של פעילים, היו אלה שרצים על הקווים למען נתניהו בימים אלה – בראשם שר המשפטים אמיר אוחנה.
עד שנתניהו עלה לנאום היה ברור שהוא הכוכב האמיתי של הערב, כשעשרות אנשים הקיפו אותו, חיבקו, הצטלמו ובקושי נתנו לו לזוז. הכי קרוב לרוק סטאר של האירוע. מי ידע שכל מה שהומו צריך לעשות כדי להתקבל על ידי ההמון הגועש זה לקלל את הפרקליטות?
אוחנה היה הכוכב האמיתי של הערב. מי ידע שכל מה שהומו צריך לעשות כדי להתקבל על ידי ההמון הגועש זה לקלל את הפרקליטות?
התשואות הרמות לאוחנה וההתחמקות של כחלון, סימנו למעשה את התמורה שעברה המפלגה בעשור האחרון: מתהיו כחלונים ב-2011, לתהיו אוחנה של 2019.
בטלפון האדום עם טיבי
ב-20:00 עלה נתניהו לנאום, ונתן את השפיל הקבוע שלו. אתה נותן את ההסתה נגד ערבים הכי חזקה שיש לך – ואז מגביר. האמת שבשלב הזה הפסקתי קצת להקשיב, אולי כמנגנון הגנה פנימי, אולי כי ידעתי ששלל כותרות השנאה בוודאי ינחתו גם ככה כמו גשם. בקצרה: הח"כים הערבים הם סכנה ביטחונית, שילובם בשלטון הוא פיגוע, מתנה לאיראן, לפלסטינים, לשטן ולמי לא.
נתניהו יצק משמעות במילה חירום של הכנס. השלטון שלו בסכנה – ועוד ממי? מהערבים! כשהתלוצץ על סיסמת הבחירות של כחול לבן, שעבורם לא "ישראל לפני – אלא השלטון לפני הכל", כבר עבר גיחוך בקהל או לפחות בקרב הח"כים מאחוריו, כאילו סף הציניות נחצה. ברצינות, אתה אומר את זה?
האתנחתא הקומית היתה סימולציה של מי יענה לטלפון האדום, "שמצלצל מדי ערב במשרדי!". אותו טלפון אדום של ציפי ובוז'י מ-2015 עבר שדרוג לטלפון אדום של טיבי ועודה, שעימם גנץ יצטרך להתייעץ. מד המופרכות כמעט שבר שיאים, אבל הקהל היה מרוצה ומשועשע מהגימיק. בכלל, נתניהו הוא כמו קריקטורה של ראש ממשלה. כשהוא מדבר על הטלפון האדום במשרדו הוא נשמע כמו דמות מסרט מצויר, זועמת ונלהבת, אלמר פאד אדמומי שמנסה לתפוס את באגס באני גנץ.
האם זה הרגיש כמו כנס של "כהנא חי", שאם ערבי היה נקלע לתוכו היה מותקף? לא. השנאה היתה ממוקדת כלפי מנהיגי הציבור הערבי, עודה וטיבי, שהם "חבריהם הטובים של המחבלים"; נתניהו חזר וחידד שעם הציבור הערבי אין בעיה. האם זה משנה למישהו? לא ידוע. נתניהו כהרגלו זורע רוח רעה, ואם יקצור – סופה יקצור. מקסימום יגנה בגינוי רפה אחר כך.
את הדוגמה לכך סיפקה אחת הפעילות בקהל, שנשאה שני שלטים "נתניהו צח כשלג" ו"בקלפי זויפו הבחירות", ונראתה כמכונת מסרים. ומה עם הספין הקודם על הערבים שהולכים לגנוב את הבחירות, מישהו זוכר אותו בכלל? נראה ששוב יוצקים שמן למדורת האש התמידית של השנאה, הפחד והחשדנות מהערבים, כי אולי זה מה שיעזור לנצח.
הסכם אי תקיפה
הח"כים של הליכוד נראו שקטים וממושמעים כשעמדו מאחורי נתניהו לשיר את התקווה בסוף הנאום. פחות כמו מפלגת שלטון מרוצה ובטוחה, יותר כמו אוסף של אנשים שלא יודעים מה הם עושים פה ומה יקרה בימים הקרובים. יותר משזה היה מפגן כוח, זה היה מפגן פאניקה והסתה. אבל הפעם, גם הפאניקה של נתניהו נראתה קצת מזויפת. זה נראה היה כמו כנס חירום שבתוך הכנס חירום, בוודאי כשכמה שעות קודם לכן הוא נפגש בקרייה עם ליברמן, ששמו נעדר לגמרי מהנאום. נראה היה ששני אלה עברו להסכם אי תקיפה.
ללא איווט האיום, כל הנאום של נתניהו סב סביב דיבור אל הלב של גנץ – לא להעז ללכת עם הערבים, האיום הקיומי המסוכן. אבל אנחנו יודעים שהוא שם, ברקע, ומי מבטיח שלא תהיה פה בזמן הקרוב ממשלת מיעוט ימין בתמיכת ליברמן, שיקבל את כל מבוקשו ואף יותר?
יש סיכוי לא רע לכך ואף לא מעט סימנים שמה שהיה – ממשלת ימין קיצונית, גזענית ועמוסת שחיתות – הוא מה שיהיה, עם ליברמן כממלא מקום ראש הממשלה וכל השדרוגים הנדרשים. ליברמן יוכל לטעון כי העדיף ממשלת אחדות, אבל יותר חשוב היה לא ללכת לבחירות נוספות. עם ההערכה הזו, כל הערב בביתן 10 נראה מזויף לחלוטין וחסר טעם. הכל יכול לקרות ולהשתנות בשבוע הקרוב והמכריע, הוא תלוי גם בהכרעת היועץ המשפט לממשלה לגבי סעיף השוחד בתיק 4000 שעשוי לטרוף את הקלפים – אבל התחושה בכנס היתה שנקלעת כצופה למשחק פוקר רע במיוחד, וגם די קל לנחש מי זה שמבלף.