יש לא מעט מקומות בארץ שהם מהממים, אבל לא ידועים. למשל המבצר הצלבני בכוכב הירדן. אזור יפיפה עם נוף מושלם. למה ככה? יש שאומרים שאתרים ארכיאולוגיים שאינם יהודיים, יפים ככל שיהיו, לא פופולאריים פה במיוחד. גם המיקום לא תורם. את המבצר אי אפשר לראות מהכביש הראשי (90), והדרך אליו צרה ומפותלת. לא קופצים לכוכב הירדן או מחליטים ספונטנית לעלות במעלה המבצר. אבל מי שמכיר – הרוויח.
המבצר נמצא בגן לאומי של רשות הטבע והגנים ומומלץ לעשות שם קמפינג (שימו לב, אחר הצהריים יש רוח חזקה). אין בסביבה נחל ולא אגם, לא קיאק, מפל או מעיין נסתר, וזה אומר שגם אין שם אנשים. מי שישן שם יכול לבקש מהצוות הסופר-נחמד להשאיר את אורות המבצר דולקים בלילה ולעשות בו סיבוב מלא מסתורין בסגנון "שם הורד". את הסיור בשעות היום עושים עם כתב חידה פשוט, שמריץ את הילדים ואתכם לכל רחבי המבצר, גם לפינות שהייתם מוותרים עליהן בטעות בגלל עצלות.
בתוך הגן הלאומי יש גם מתחם פסלים גדול של יגאל תומרקין – מלא גופות וגולגלות ברזל צבעוניות על עגלות רכבת מטא-מטאפוריות. בסמוך, מחוץ לגן הלאומי, נמצאת החווה של הלוחם מאיר הר-ציון. בהמשך גם בית הקברות הזעיר שבו נטמן ב-2014. קברו מוקף אבנים שעליהן חרוטים שמות מקומות הקשורים להיסטוריה שלו: פטרה, חברון, סבסטיה, גלבוע, כורסי, אחוזת שושנה.
לכו לטייל בין השדות ברגל או באוטו, עד לאן שאפשר. המרחבים גדולים ומשופעים, מארגנים את הנוף בזוויות מושלמות. בשיר "מלכות החרמון" ("כל המילים השמחות") נכתב על "גלבוע נושק לתבור". מאזור כוכב הירדן ממש שומעים את הנשיקה. בשיר הגבעטרוני "עמק שלי" שצריך כבר לקבל קאבר, מתואר האזור יפה ולפרטים. אבל בבתים הבאים הכל נדפק עם מקלעים שמתחילים ליילל ודם ניגר. אולי בגלל זה מתעכב הקאבר.
גלעד מחזר אחר הירדן
גלבוע מביט ורוטן
כוכב הרוחות מאיר לילותיו
נושבות אגדות בשדותיו.
זהב שחור
שווה להקדיש זמן לתצפית המזרחית של מבצר כוכב הירדן. מלבד הנוף יש שם סיפור בן 120 שנה על תחבורה ואנרגיה. אין בארץ עוד ספוט שממנו אפשר לראות כל כך הרבה אמצעי הולכה וייצור אנרגיה יחד. יפה לראות משם איך אנרגיה עוברת בין גבולות וסכסוכים.
מתחילים את התצפית מזרחה, עם פנחס רוטנברג שמגיע לאזור עם רעיון הזוי במיוחד, אפילו במונחי ארץ ישראל של ראשית המאה שעברה: להקים תחנת כוח לייצור חשמל באמצעות טורבינות מים במפגש הנהרות הירדן והירמוך. נהריים. יש לו תוכניות לכמה וכמה תחנות כוח כאלה. העבודות מתחילות ב-1926. במקום קם כפר חדש למגורי העובדים.
לטיולים קודמים של גיל טבת #המשוטט
מלבד תחנת בטון עצומה, 3 טורבינות, תעלות מים, גשרים, וסכרים – רוטנברג ותוכניותיו משנים את הנוף שבין אזור התחנה לבין הכנרת, שממנה מגיעים חלק מהמים. כדי לווסת את הזרימה צריך להטות, לסכור, להעמיק ולאגום.
בזכות רכבת העמק שדוהרת באזור כבר מ-1905 ו-650 הפועלים העבריים החרוצים, העבודות מתקדמות יפה. התחנה התחילה לעבוד ב-1932. טקס הפתיחה התקיים בסגנון המזרח התיכון של פעם. נוכחים בו ירדנים, בריטים ויהודים.
טקס הפתיחה התקיים בסגנון המזרח התיכון של פעם. נוכחים בו ירדנים, בריטים ויהודים
ב-1935, קצת דרומית לתחנת רוטנברג שכבר מייצרת חשמל, חופרים הבריטים תעלה רדודה ומניחים בה צינורות שיובילו נפט מכירכוב שבעיראק דרך ירדן, לחיפה ומשם באוניות לאירופה. כמעט 1,000 קילומטרים. אומרים שליטר זהב שחור עבר את המרחק הזה ב-11 ימים.
שדות התעופה העיראקיים H2 ו-H3, שעליהם שומעים לעתים ברדיו, הם במקור תחנות שאיבה של קו הנפט הזה. ה-H סימלה Haifa – היעד הסופי. הצינור הרדוד פיתה במשך השנים חבלנים, כל תקופה והאינטרסים שלה. בתחילה הערבים ניסו לדפוק את הבריטים והיהודים באמצעות פיצוצים וחבלות. מולם התייצבו אורד ויינגייט ופלוגות הלילה המיוחדות, שבהן שירתו גם לוחמים יהודים בני האזור. בהמשך היו אלה אנשי אצ"ל שהציקו לבריטים והזיקו לצינור.
את תוואי הצינור קל לראות גם כיום, כי מעליו דרך ישרה שמקטעיה ישרים כמו סרגלים. הדרך עוברת בשדות החקלאיים בשטח ישראל ואחר כך מטפסת אל הרי הגלעד שבירדן. ב-1948, כשעזבו הבריטים את ארץ ישראל, פסקה הזרמת הדלק וחלקים מהצינור פורקו. חלקים אחרים משמשים עד היום להשקיית שדות ברמת כוכב שממערב למבצר.
סינים, צלבנים ורוטנברג
את הנקודה הבאה קצת קשה לראות לפעמים. בוואדי אל-ערב בהרי גלעד שבעבר הירדן, הוקם ב-1987 סכר גבוה שיוצר מאחורי אגם מים גדול. פרויקט עצום ויקר במימון האיחוד האירופי, שהבטיח לראשונה אספקת מי שתייה טובים לתושבי האזור הירדנים.
הירוק מכל עבר, ערוץ הירמוך במרחק, נצנוצי הכנרת ורוח האביב הנעימה עשויים להטעות: גם באזור זה, כמו בכל המזרח התיכון, מים הם מצרך יקר ערך.
על גבעות רמת סירין, ממש משמאל לנקודת התצפית, הוקמו ב-2016 טורבינות רוח לייצור חשמל. עד השנים האחרונות הן נחשבו לאמצעי ייצור החשמל הכי טהור ונקי שיש. באחרונה מתעוררת התנגדות כלפי השיטה הזו. מתרבות טענות ונאספים נתונים בין היתר על פגיעה בציפורים, ולא לכולם הטורבינות באות טוב בעיניים. בכל מקרה, מרחוק הן נראות נהדר.
הסיפור האנרגטי החדש ביותר הולך ונבנה על כוכב הירדן כבר כמה שנים. מערכת עצומה לייצור חשמל באמצעות מים, כמו למטה בעמק אצל רוטנברג, רק על ההר אצל הצלבנים ובאמצעות חברה סינית.
מערכת עצומה לייצור חשמל באמצעות מים, כמו למטה בעמק אצל רוטנברג, רק על ההר אצל הצלבנים ובאמצעות חברה סינית
למרגלות ההר נחפרת ומדופנת בריכת מים עצומה. סמוך לראש ההר יש עוד אחת. בניהן, במעבה ההר יש משאבות ענק שתפקידן להעלות מים מהבריכה התחתונה לעליונה בשעות שבהן החשמל זול והצריכה נמוכה. בשעות העומס שבהן זקוקה רשת החשמל לתוספת מהירה, יפלו המים מהבריכה העליונה לכיוון התחתונה, יסובבו את טורבינות הייצור והחשמל יילך לרשת הארצית.
את הקומפלקס בונות חברות פרטיות בעלות של 1.7 מיליארד שקל. גם באזור הגלבוע מוקמת מערכת כזו ואני כבר מת לראות איך הבריכות העצומות מתמלאות ומתרוקנות בזרמי מים אדירים כאילו אנחנו בקנדה. נכון לעכשיו פרויקט האגירה השאובה כיער את האזור. בורות עצומים נכרו, עמודי ענק הוצבו, הנוף והעיניים קצת סובלים. יש בפרויקטים כאלה גם התחייבויות לשיקום הנוף. בינתיים הבונוס שהדרך שעולה מכביש 90 לכוכב הירדן הורחבה אחרי שנים של שוליים מתפוררים ובורות ענק.
