לא ידעתי למה לצפות כשעליתי במדרגות החשוכות של השיכון הישן באשקלון, לבית של אגרנש מנגיסטו, אמא של אברה מנגיסטו, שמוחזק בשבי חמאס בעזה כבר יותר משמונה שנים. עוד לפני שנכנסנו לדירה, כבר נשמע בכי. במהלך שיחה של שעתיים עברנו בין דיבורים שוטפים לשקט מתוח, בין צחוק לדמעות. יצאתי נרעשת, לא נרגעתי כמה ימים. לקח לי שבוע למצוא מילים לטקסט הזה.
אגרנש סיפרה איך קשה לה לשהות בבית, איך ההיעדרות של אברה נוכחת בכל מקום. היא תיארה איך היא מסתובבת ברחובות לבד, כי הבית מלא בזכרונות כואבים. היא סיפרה איך השכנות טובות, אבל הן יוצאות מדי בוקר לעבודתן. ומאז שאגרנש נפצעה ולא עובדת, כבר אין לה עם מי לדבר במשך היום אז היא ממש בודדה.
אם היא הייתה יכולה לעזוב ולהתחיל מחדש, הייתה עושה את זה. אבל אי אפשר כלכלית. ואי אפשר לבנות עתיד כשההווה לכוד בעבר שלא עבר. כשהזמן לא מתקדם כבר יותר משמונה שנים.
פגשתי אמא שאיבדה ילד, כזה שעדיין קיים, אבל אין לו קיום של ממש, ועכשיו שניהם אבודים. הילד הלך לאיבוד, אבל הבעיה העיקרית היא שהמדינה איבדה בו עניין. זה הרגיש לי שונה מהשכול של משפחות קורבנות האלימות המשטרתית. אברה (כמו גלעד שליט ואחרים לפניו) הפך לילד כזה שאי אפשר להתאבל על האובדן שלו אבל גם קשה להיווכח בקיומו. הוא לא כאן ולא שם. אין על מה להישען. אם ילד הולך לאיבוד ואף אחד לא שומע את הזעקות של האמא שלו, אז היה פה ילד?
יצאתי בתחושה שלא הבנתי הרבה.
לא הבנתי את רוב המילים שיצאו לה מהפה (אבל הבנתי אותם היטב בלב).
לא הבנתי למה היא לא כועסת יותר על הממשלות למיניהן, שהוקמו והתפרקו והבטיחו ולא עשו (אבל הבנתי ממנה כמה היא אוהבת את ביבי ומכבדת אותו ומאמינה בו, וכל מה שהיא רוצה זה רק שייפגש איתה, ישיר אליה מבט, ויגיד לה מה באמת קורה).
לא הבנתי איך היא כל כך נזהרת בלשונה (אבל הבנתי שהיא לא מוכנה שיקשרו בינה לבין "השבעים שיוצאים להפגין").
לא הבנתי איך היא חיה מיום ליום, איך היא ממשיכה לקום כל בוקר, איך היא עוד לא מתה מדאגות (אבל הבנתי היטב כשהודיעה לראש הממשלה שאם מה שצריך זה להפגין מחוץ למשרד שלו בקור, אז לא אכפת לה למות. ממילא אין לה מה להפסיד).
הבנתי כמה דודה אגרנש יודעת בדיוק מה היא רוצה.
כמה היא מבינה היטב שמצבה היה שונה בתכלית לו רק דיברה עברית ולא רק אמהרית.
הבנתי כמה היא מתוסכלת מכל מי שכבר שנים משתיק ומתעלם ועושה עליה סיבוב (וכמה חשוב שאנחנו נישאר נאמנות לה ולרצון שלה, גם אם אנחנו אישית היינו אולי עושות אחרת ואומרות אחרת).
הבנתי כמה היא אישה יראת השם.
הבנתי כמה מעט אמהות בישראל זוכרות בכלל שהיא קיימת. לא איבדנו עניין רק באברה, העלמנו והאלמנו גם את אמא שלו.
אז יופי, אדוני ראש הממשלה, טוב שהסכמת להיפגש איתה כמו שכל כך רצתה. זה באמת המינימום הנדרש. אנחנו מקוות שגם באמת תקשיב לה.
אנחנו מצידנו מתחייבות לא לתת יותר לקול הצלול שלה ללכת לאיבוד, נמשיך לתת לו הד, עד שזעקותיה יישמעו.
הכותבת היא פעילה בארגון "אמהות על המשמר".
לחתימה על העצומה לשחרור אברה לחצו כאן
