אתמול, בעודי יושבת על הספה ועושה בינג' על "גאווה ודיעה קדומה", הבחנתי בפעילות חריגה בפיד שלי. הפריימריז במרצ ובעבודה כבר עברו, ניסנקורן לא עד כדי כך מעניין, ורשימת הליכוד כבר מזמן מאחורינו. "האם פתחנו במלחמה מול איראן?" חשבתי. "האם חיזבאללה מימשו את איום המנהרות?", "האם גנץ החליף טייץ ויצא להצטלם גם איתו?" לא ולא. אושרת קוטלר, כך התברר, החליטה להגיב בשידור על ידיעה שעוסקת בפגיעה בעצורים פלסטינים כפותים, במשפט: "שולחים את הילדים לצבא, לשטחים, ומקבלים אותם חיות אדם".

העניין הוא, שקוטלר, בבסיס הטענה שלה, ואם מנקים את כל הקישוטים – צודקת במובן האובייקטיבי. כשמתבוננים ב-17 מחקרים שונים, שנערכו בין השנים 2001 ועד 2014 בקרב חיילים יוצאי אפגניסטן ועיראק, מוצאים קשר ישיר, הדוק ומובהק בין שירות צבאי בסביבה של לחימה מתמדת, ובין התנהגות אגרסיבית בהמשך. יותר מזה – ככל שמצב הלחימה היה אינטנסיבי יותר, ונמשך זמן רב יותר, כך האגרסיות של אותם חיילים – עלו.  

ולא מדובר בסוד שמור. מי ששירת בקרבי יודע את זה, מי ששלח חיילים לשרת בקרבי יודע את זה, ולפחות חלק ממי שגדל בנהריה של שנות התשעים, בצל הקטיושות הבלתי פוסקות – גם הוא, והיא, יודעים את זה. אז מה העניין הגדול ולמה כולם מרגישים את עצמם נסערים מאמירה שאפשר לכנות אמיתה דיי מובהקת, שמבוססת ומתומכת על ידי מחקרים? הו.

את עיתונאית או פרשנית, גברת?

חדשות לבקרים אנחנו קוראים סקרים שאומרים דבר פשוט: הציבור לא מאמין למילה ממה שהוא קורא, רואה, או שומע בתקשורת. וכשמתבוננים בהתבטאות של קוטלר, אפשר גם להבין למה. ברשתות החברתיות אוהבים לזעוק על "מותו של חופש הביטוי" וכותרות מכריזות ש-"זכותה של קוטלר" לומר את דעתה. אז אני כאן רק להזכיר, שעל פי תקנון האתיקה העיתונאית מיום 16.5.96, אין כאן שאלה של חופש ביטוי בעד ונגד, שלמעשה, החובה שלה, כעיתונאית – היא לא לומר את דעתה, ושיש פה שאלה אחרת, שנוגעת באובייקטיביות, וביושרה עיתונאית. וכך כתוב:

1. עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין ידיעות לבין דעות.
2. ידיעה המתפרסמת במסגרת של הבעת דעה יחולו עליה כללי האתיקה הנוגעים לידיעות.
3. פרסום ידיעות יהיה הוגן וללא הטיה.
4. הכותרת לא תהיה מטעה.

אראל סג"ל, שאני לא יודעת אם הוא עיתונאי, פרשן או ליצן חצר, כבר מיהר להגיב לפרשה; "לא מסכים איתה, אבל לא צריכים לפחד להגיד את דעתנו", ומחדשות 13 נמסר: "אשרת קוטלר היא עיתונאית דעתנית, שמביעה את דעותיה מעת לעת, כמו גם עיתונאים אחרים במערכת שמחזיקים בדעות אחרות. אושרת הביעה את דעתה האישית בלבד".

אז אני רק לחדד: אין דבר כזה עיתונאי דעתן. עיתונאי דעתן – הוא פובליציסט, שזה סוג מסוים מאוד של עיתונאי, ושמקומו הוא בטח לא על כיסא מגיש המהדורה המרכזית. אם כבר, אז מקומו הוא ככותב טור דעות, בדיוק מהסוג שאתם קוראים כרגע.

עיתונאים שחוצים את הקווים

האגדה מספרת על אורי אבנרי זכרו לברכה, שנהג למחוק לעיתונאים את המילה "אני" מהטקסטים. הוא נצמד לעובדות, והסביר לעיתונאים שעבדו תחתיו שהם – לא העניין. הכתבה, ונושא הכתבה הוא העניין. וברור שגם זו אמירה בעייתית. אם עיתונאי כותב את הדברים – הוא כותב אותם מהזווית שלו, על בסיס ההיסטוריה והידע הפרטיים שלו, והרי ברור שהמושגים "אמת" ו-"אובייקטיביות", הם במקרה הטוב שנויים במחלוקת. ועדיין, וכשזה נאמר, הסיפור הזה מלמד אותנו שלעיתונאים יש אחריות. אחריות – שבשנים האחרונות נראה שהם מסרבים לקחת.

בעידן בו כל מאן דבעי כותב את דעתו הלא מבוססת ב-120 תו, עם סופרלטיבים מכאן ומכאן, דווקא העיתונאים אחריותם ללכת ולהעמיק, ולסייג אם צריך, ולבסס את הטענות ואת הטיעונים על עובדות. ואם העיתונאי החליט לחצות את הקווים ולהפוך למרואיין בעצמו, אז שייתן על זה את הדעת ואת חובת הגילוי הנאות, ועדיפה שעה אחת קודם.

אם היו עושים את זה; אם היו מייצרים תחקירי עומק, מצליבים מידע, הולכים ומעמיקים במחקר עדכני, מראיינים מגוון רחב של אנשים עם מגוון דעות – החיים היו פשוטים יותר. אבל היום, נהיה סלט שלם, וכמעט בלתי אפשרי להבחין בין עיתונאי, פרשן, והוגה-דעות-עיתונאי-זן-חדש שהחליט לחלוק את דעתו עם ההמון. העיתונאים הפכו למושאי התחקיר, הדעה התערבבה בעובדה, והאג'נדה – נכנסה לכותרת.

ונדמה לי, שזה בעצם כל העניין. העיתונאים לא מבינים למה הקהל לא מאמין למילה ממה שהוא קורא? הם מוטרדים מכך שפוליטיקאים גונבים דעת קהל, ושאנשים לא יודעים להבחין בין מה נכון ומה מזויף לגמרי? יואילו אותם עיתונאים לקחת אחריות, לחזור ולייצר עיתונות, ולחסוך מעם ישראל את דעותיהם הבאמת מאוד מעניינות.

ובנימה אישית, מפני שכאן מדובר בטור דעה, אחרי הכל. נדמה לי, שההבדל המרכזי בין הטוקבקיסט המצוי לבין מי שבוחר לייצר עיתונאות אחראית, צריך לעבור קודם, ואולי לפני הכל, בשפה. בסמנטיקה. בבחירת המילים המדויקת.

באותו נושא:

כך העפנו את אורן חזן מהכנסת

❘ שירלי גל

הרבה אנשים חשבו שהליכודניקים החדשים הם חבורה של אידיוטים שימושיים ושלא באמת נצליח להשפיע. תוצאות הפריימריז הוכיחו שהמסע השתלם: הליכוד בזכותנו יותר חילוני, יותר שומר חוק ויותר ליברלי

העבדים של תעשיית הטלוויזיה

❘ ניצן פינקו

התלונה שהגישה תחקירנית נגד המגישה אושרת קוטלר פותחת את תיבת הפנדורה של ניצול התחקירנים

טען עוד

חיילים הם אינם חיות אדם. הם ילדים-בוגרים, פגועים מאוד, בחלקם. כאלה שלא בחרו להיות במקום בו הם נמצאים, ושמגנים עלינו בגופם יום וליל. נרצה או לא, זו המציאות, וזה המצב בשטח. גם החיילים שעשו את אותם מעשים שלא יעשו, והמעשים ההם לא יעשו, למען הסר ספק – גם הם, עדיין לא חיות אדם. וחיות אדם, זו דעה. דעה שמקומה בטוקבק על ידיעה חדשותית-עיתונאית, אם בכלל.

קוטלר כואבת את מצבם? רובנו המוחלט גם. יש דרכים וצורות להעיר על העניין, ובראייתי לפחות, הדרך שהיא בחרה בה היא לא אחת מהן. אוסיף ואומר, שאם קוטלר נמצאת במהדורה על תקן עיתונאית, כמו שברשת 13 רואים בה, תואיל ותתמוך את הטיעונים שהיא מביאה בעובדות, ותנסה, גם ברמה הסמנטית, להיצמד לצד האובייקטיבי. או במילים אחרות? תייצר את הדבר הזה, נו. עיתונאות.